"אני לבד גם כשאתה פה": איך מרפאים שנים של שתיקות?

דניאלה נכנסה לחדר בהמון תוקף ונחרצות, אבל ניתן היה לראות דרך עיניה את הכאוס שהתחולל בנפשה.

איציק התיישב אחריה, שקט, מהוסס נראה נינוח למדי, או אולי פשוט כבוי.

"הוא לא מדבר!", אמרה דניאלה בתקיפות. "כל דבר אני צריכה לחלץ ממנו עם צבת, אני מרגישה שאני לבד בתוך החיים שלנו. אני אמא, אישה, שכירה, עצמאית, שליחה של אמזון ומאבחנת רגשות בזמני הפנוי, והוא? הוא פשוט לא כאן".

הפניתי אליו את מבטי והוא ניסה לחייך אלי. "מה יש לי לומר? היא תמיד יודעת מה אני מרגיש, לא?", איציק הגיב.

"ככה הוא עושה תמיד, במקום לדבר, הוא זורק איזה משפט ציני ושותק עוד שעתיים", הגיבה דניאלה, דרוכה כמו קפיץ, עד שהיא כבר לא היתה מסוגלת להחזיק יותר את המתח, והתפרקה. "אני לבד גם כשאתה פה, לידי", אמרה בלחש ובעצב.

הרגשתי כמה דניאלה כבר עייפה מלהוביל את הקשר.

"דניאלה, ממתי התחלת להבין טוב כל כך ברגשות?", שאלתי.

"מאז שאני זוכרת את עצמי הייתי תמיד שמה לב כשאמא שלי עצובה, הייתי יודעת לקרוא בין השורות", ענתה דניאלה בצחקוק קל.

"מה למדת על עצמך מזה?", שאלתי אותה.

"שהאהבה שלי שווה כשאני מבינה אחרים", ענתה.

"את למדת להבין את כולם, גם כשאף אחד לא ביקש או תבע את זה, גם כשלא קיבלת בחזרה הבנה. זה הפך למעין תנאי קיומי עבורך. הבעיה היא שאת כבר מותשת מזה, את רוצה שמישהו יראה אותך כמישהי שפשוט מותר לה להיות היא, בלי תפקידים".

דניאלה התחילה לבכות ואני פניתי לאיציק.

"איציק, כשאתה שותק, מה קורה לך בפנים?", שאלתי.

"אני שותק כי כל מילה שאני מוציא מהפה הופכת למשהו הרסני ומסוכן. אם אני אגיד מה אני באמת חושב – היא תכעס, תיפגע או תפרש את זה בצורה לא נכונה. אז אני מעדיף לשתוק", ענה.

"ובכל זאת, אם תוכל להיות אתה בלי לפחד מהתגובות שלה, מה היית מספר לה?", שאלתי.

"שאני מרגיש קטן לידה. שהיא מדהימה, חרוצה וחזקה, ואני מרגיש שלא משנה מה אני עושה – זה לא יספיק לה, וזה גורם לי להפסיק לנסות", ענה.

אני מביטה עליהם. שני אנשים שחיים יחד וכל אחד מהם מחזיק תפיסה הפוכה לגמרי על אותו הסיפור.

דניאלה מרגישה שהוא לא מנסה, ואיציק מרגיש שהיא לא באמת צריכה אותו.

בנקודת השבר הזו, מתחיל להתרחש הריפוי.

זו הנקודה שבה אפשר להתחיל לפרום את הסיפור הזה שהם תפרו לעצמם שנים.

"דניאלה, המקום הכי עמוק שלך הוא מקום שנועד לייצר חיבור, והוא הפך למקום של שליטה. הגיע הזמן לשחרר ולתת לאיציק מרחב לטעות ולהגיב, גם אם זה לא בדיוק בזמן או במילים המדויקות שאת צריכה", אמרתי לדניאלה.

"איציק, אתה לא צריך להיות 'גדול' לידה, אלא להיות נוכח. להפסיק לחפש אישורים, ולהסכים להביא את עצמך גם אם זה לא מושלם. כי כשאתה שותק, אתה נעלם. כשאתה נעלם – אתה לא נותן לה סיכוי לבחור בך באמת".

"את יכולה לתת לנו כלים פרקטיים? שנוכל כבר להתאמן על זה?", שאל איציק.

"אפשר להתחיל בתרגולים קטנים, יומיים.

"תרגיל 1: 3 דקות ביום, בלי הסחות דעת כל אחד מדבר והשני רק מקשיב, בלי פתרונות או הערות.

"תרגיל 2: שיתוף אחד ביום – לא של מה שקרה, אלא של מה שהרגשתי.

"תרגיל 3: שאלה יומית – מה היית צריך ממני היום ולא קיבלת?

"תקצו לעצמכם זמן לתרגל את זה באופן יומי, וזה כבר יתחיל לפעול. כל מה שצריך בשביל לשנות את הסיפור שלכם זה לא עוד הסבר, אלא רגע אחד של אמת, שבו כל אחד מוכן להסיר את התחפושת ולהוריד את השריון. פשוט להגיד: 'ככה אני. לא מושלם, אבל כאן'.

"זוגיות לא נבנית מהרגעים הגדולים אלא מהבחירות הקטנות היומיומיות שבה אני מוכנה להיות שם. להיות שם גם כשמפחיד, שלא נוח וכואב. להיות ביחד".

כל הפרטים שונו למען שמירה על הפרטיות.

חנה דיין hanna.tipul@gmail.com

לכל הטורים וליצירת קשר, לחצו כאן