דרייפוס הסקוטי: היהודי שנידון למוות על רצח שלא ביצע

באחד הבקרים של שנת 1909 התנתקה ספינת הקיטור "אגממנון" מחבלי הענק שחיברו אותה לרציף נמל גלזגו שבסקוטלנד. היא השמיעה צפירה צורמנית, ואנשי הצוות התכוננו ליציאה לדרך. קול סירנה הפנה את תשומת לב הצוות: סירת משטרה דולקת אחרי הספינה. סולם חבלים הורד, ושלושה שוטרים טיפסו על הספינה וביצעו חיפוש. הם חיפשו אדם מסוים, יהודי בשם אוסקר סלייטר. משמצאו אותו, אזקו אותו, דחפו אותו בגסות לסירת המשטרה, ומשם הובל למעמקי בית הכלא גורדון ששכן בטירה עתיקה בגלזגו. מאותו רגע ואילך קולו לא יישמע, תרתי משמע. ספון בתא שעובי קירותיו מטר, המתין סלייטר לחקירה ולמשפט, שהתבררו כ"משפט דרייפוס" של סקוטלנד.

אוסקר סלייטר היה מהגר יהודי מגרמניה. אורח חייו לא היה מודל לחיקוי. הוא הסתובב בבתי קזינו והימורים, והתרועע עם אנשים מפוקפקים. הוא החליף את שמו כמה פעמים, כמנהגם של נוכלים.  ועדיין, רוצח הוא לא היה. אך אף אחד לא הרים גבה כאשר הוא נעצר בחשד לשוד ולרצח הגברת מריון גילכריסט, קשישה עשירה שהתגוררה בגלזגו.

על פניו, השוטרים צדקו במעצרו: מישהו העיד שברשותו של סלייטר היה ענק זהב. סלייטר קנה לפנות בוקר כרטיס חד כיווני לאמריקה, לבריחה מסקוטלנד. הוא קנה את הכרטיס בשם בדוי, אחד מתוך כמה שהיו לו. בכליו נמצא גם פטיש קטן. ערב קודם לכן נרצחה הגברת גילכריסט באכזריות באמצעות חפץ קהה, וענק זהב נשדד ממנה. כן, יש סיבה לחקירה. השאלה היא, מה מעלה החקירה?

משפט בזק שנערך לסלייטר מצא אותו אשם, חד משמעית, דינו נגזר למוות בתליה. בהמשך הומר גזר הדין למאסר עולם עם עבודת פרך, וסלייטר בן ה-36 החל לרצות את ענשו, שנועד לו עד סוף חייו. הוא הוכנס למחנה שכונה "הגולאג הסקוטי", שבו אסירים ופושעים הועבדו עד כלות הכוחות ועד סוף ימיהם. שמונה עשרה שנים בילה סלייטר במחנה זה. במשך הזמן הוא חשב להתאבד. הוא באופן אישי ידע שהינו חף מפשע, אבל לא היה לו עם מי לדבר.

עבודת המשטרה של אותם ימים התמקדה בעיקר בעדויות ובחקירות. אלו היו הכלים המסורתיים לבירור שאלות משפטיות. באנגליה הלא רחוקה צמח תחום חדש של חקירות: בלשות, ניסיון להתחקות על המאורעות באמצעות בחינה מדוקדקת של הממצאים, זירת הפשע, בדיקות פורנזיות. בימינו, התחום הזה הינו בעל אופי מדעי, המשלב כימיה, ביולוגיה, בדיקות דנ"א וכדומה, אבל בזמנם רק התחיל התחום להתגבש, דווקא בזכותו של סופר רב כשרון, שבמקצועו היה רופא. הסופר הזה היה ארתון קונאן דויל, שכתב את סדרת הספרים המפורסמת על הבלש שרלוק הולמס, שמצליח לפענח כל פשע, ועוזר למשטרה הבריטית באיתור הפושעים ובשחזור הפשע. המקצוע היה בחיתוליו. אפילו המונח "טביעות אצבע" לא היה ידוע. אבל כן הוחל לשים לב לפרטים, לעקבות, לסימנים עדינים, ולכך שאסור לזהם זירת פשע.

ארתור קונאן דויל לקח על עצמו לבדוק את הפרשה הזו, ופשוט לעבור על הפרטים הקטנים. בירור פשוט הראה לו כי אמנם בכליו של סלייטר נמצא ענק זהב, אבל הוא היה שונה מענק הזהב שנגנב מן הנרצחת. עדים העידו על הפרטים המדויקים, ולא מדובר באותו ענק. הפטיש הקטן שנמצא בכליו לא יכל להיות כלי הרצח, שכן לפי הסימנים והתצלום של הנרצחת, המכות בוצעו על ידי חפץ גדול יותר מאשר פטיש זה. סלייטר אמנם נסע בחיפזון לאמריקה, אבל נסיעתו תוכננה קודם לכן, והיו לה סיבות אחרות. יתירה מכך, קונאן דויל גילה כי המשפט לא היה טעות תמימה: המשטרה עודדה בדרכים שונות את הרשעתו של סלייטר, כי רצתה לתת מענה הולם למשפחת הגברת הנרצחת, תחושת צדק ועשיית דין. זה היה חשוב יותר מאשר למצוא את הרוצח האמיתי.

קונאן דויל עשה את המלאכה בהתנדבות, ולא תיעד ישירות את התחקיר המדהים שעשה בנושא. בשנים האחרונות, העיתונאית האמריקאית מרגלית פוקס חקרה את הפרשה מתוך אלפי מסמכים וקטעי עיתונות, ואת התיאור המפורט פרסמה בספרה "קונן דויל מטעם ההגנה: הסיפור האמיתי על רצח סנסציוני בבריטניה, חיפוש אחר הצדק והסופר הבלשי המפורסם בעולם".

בשנת 1912 התחיל קונאן דויל בעבודתו. התוצאות הגיעו רק אחרי חמש עשרה שנים! טחנות הצדק טוחנות לאט, למרבה הצער. בשנת 1927, אחרי 18 שנים נוראות שסבל על לא עוול בכפו, הצליחו המאמצים. השלטונות שחררו את סלייטר, הוא זוכה מכל אשמה וקיבל גם פיצוי כספי.    

סלייטר לא היה צדיק גדול. למען האמת, הוא גם לא בדיוק הודה לקונאן דויל כראוי. קונאן דויל ציפה להתייחסות נרחבת יותר מאשר "תודה", ואולי גם לחלק מסכום הפיצויים. ברור שבלעדיו היה סלייטר מבלה בכלא עד יומו האחרון. אבל גם מי שאיננו צדיק, לא צריך להיות נידון בעוון רצח שלא ביצע.