תושבי אלעד מכירים את דורון אוחנה כמפקד כיתת הכוננות בעיר, יהודי שדואג רבות לביטחון התושבים, אב לחמישה ילדים ובעל חנות למוצרי חשמל, אך רובם אינם מודעים לסיפור המטלטל שהוא נושא עמו.

"הסיפור שלי התרחש לפני שלושים שנה בדיוק", מציין אוחנה, "אך מבחינתי אני חי ונושם אותו מידי יום, ובפרט לאור אירועי המלחמה האחרונה ופיגועי הירי שמחזירים אותי בבת אחת לאותם ימים. אי אפשר שלא לחשוב על יד ההשגחה העליונה, ועל הנס שחוויתי באופן על טבעי ממש".

הוא עוצר לרגע, ולוקח נשימה עמוקה, לפני שהוא מתחיל לתאר את מה שעבר עליו כקצין שנקלע לזירת פיגוע בו עמדו חייו בסכנה.

חלום אחד, שלושה נרות

"התגוררתי בירושלים והייתי נשוי טרי", מספר אוחנה, "ובאותם ימים מוניתי לקצין קבע והתקדמתי בדרגות במילואים. מוניתי לתפקיד מ"פ סיירת עורב, ונקראתי עם הפלוגה שלי למשימה בחברון".

אוחנה מבקש לציין כי חברון של אז לא נראתה כמו חברון של היום. "לא היו בכניסה מחסומים של הרשות הפלסטינית, ולמעשה נכנסנו לתוך חברון עצמה. כמפקד הייתי אחראי על הפלוגה שביצעה עבודות חשובות, אך עם לא מעט סיכונים. ואז הגיע מוצאי שבת שלא אשכח לעולם. באותו לילה חלמתי חלום שאסור לי לפרש אותו או לספר עליו פרטים ותכף אסביר מדוע, אך כל מי שמתמצא מעט יודע כי המשמעות של כזה חלום היא שאני עומד חלילה לעזוב את העולם.

"התעוררתי באמצע הלילה ולא הצלחתי להירדם מרוב פחד, וכשקמתי בבוקר חששתי מאוד לצאת למילואים. הפחד היה נוראי – הרגשתי שעומד לקרות לי משהו נורא ואיום והשירות בלב חברון נראה היה לי מסוכן ביותר בכזה מצב, אך גם הייתה לי בעיה, כי ידעתי שכמ"פ אני לא יכול לומר לחיילים שלי שאני פוחד, שכן עליי להיות סמל ודוגמה.

"בסופו של דבר יצאתי לדרך בתחושות קשות מאוד, וזמן קצר לאחר מכן הטלפון שלי צלצל. על הקו היה אחד המש"קים של הפלוגה, ובפיו בקשה: 'קשה לי להגיע למילואים מידי יום, ואני לומד בישיבה, בבקשה תן לי שחרור'. באותו רגע ידעתי בדיוק מה אני מתכוון לעשות – עצרתי את הרכב בצד הדרך והשבתי לו: 'קודם כל, קיבלת שחרור מ"פ, ואינך צריך לבוא עוד למילואים. אבל יש לי בקשה אחת אליך', וכאן שיתפתי אותו בכך שחלמתי חלום ושאני חייב רב שידריך אותי כיצד לנהוג בעקבותיו, כי אני חושש מאוד לנסוע לחברון. מרוב פחד ממש בכיתי לו בטלפון. המש"ק הודיע לי: 'חכה רגע', ואחרי שתי דקות העלה על הקו את הרב ראובן אלבז שליט"א, ראש ישיבת אור החיים. הרב שוחח איתי, ואני סיפרתי לו בפירוט מה חלמתי.

דורון אוחנה בימי הצבא (שני משמאל)

"הרב האזין לי בקשב רב, אחר כך הוא הבהיר לי שאסור לי לספר על החלום הזה לאף אחד נוסף, ואז הוא שאל: 'איפה אתה משרת במילואים?' ואני השבתי לו: 'בסיירת מובחרת בחברון'. הוא אמר: 'תירגע, הכל יהיה בסדר, רק שאני מבקש ממך לבצע משימה חשובה: 'בזמן שאתם נמצאים בחברון תיכנס למערת המכפלה, ותדליק שם שלושה נרות', ואז הוא הוסיף: 'סע לשלום'.

"באותו רגע נרגעתי ממש, והרגשתי כיצד אבן כבדה משתחררת לי מהלב. המשכתי עם הרכב עד לחברון, שם הובלתי את הפלוגה שלי ויצאנו למשימות שונות, ובלהט העבודה והעומס – שכחתי לגמרי מהדלקת הנרות. לקראת ערב תכננתי לצאת לחתונה של חבר בירושלים, ומכיוון שהיו לי שני מקומות פנויים ברכב, שאלתי אם מישהו רוצה להצטרף אליי. היו שניים שהצטרפו - קצינת הקישור ואחד מהלוחמים בפלוגה, וכשאנחנו שלושה אנשים ברכב, ממש כמו שלושת הנרות שעליהם דיבר הרב, נזכרתי בבת אחת: 'שכחתי להדליק את הנרות'".

שמירה עליונה

"ביקשתי את סליחתם של הטרמפיסטים על העיכוב", נזכר אוחנה, "ומיהרתי אל מערת המכפלה, שם הדלקנו שלושה נרות, כשאני שם לב שהנוסעים שלי מתרגשים מאוד – הסתבר שזו הייתה הפעם הראשונה שהם ביקרו במקום קבורתם של האבות. משם המשכנו ויצאנו מחברון. המשכנו לנסוע, וכ-200 מטרים לפני מחסום צה"ל שמוביל לשטחי ירושלים, נורה כדור על השמשה הקדמית של הרכב שלנו. הכדור פילח את הזכוכית ויצא מצדו השני של החלון, אך מיד לאחר מכן שוגר מטח של אבנים ענקיות, ממש סלעים. שלושתנו נפגענו והיינו שטופי דם, אך הצלחתי בסייעתא דשמיא לייצב את הרכב כדי שלא יתהפך ולהתקדם עד למחסום של החיילים.

"כשאנחנו נמצאים בידיים בטוחות הדבר הראשון שעשיתי היה ליצור קשר עם הרב אלבז ולספר לו מה שארע. באותו זמן עדיין לא הבנתי את מצבי, ורק סיפרתי לו ש'נפצעתי', אך הוא הרגיע אותי: 'שלושתכם במצב קל', ואכן כך היה. הסתכלתי על עצמי וראיתי שבחסדי שמיים, מלבד כמה שריטות לא קרה לי שום דבר. הרב הוסיף ואומר לי: אתה עכשיו הולך לחתונה, לשמח חתן וכלה, ומחר בבוקר לפני שאתה יוצא לפלוגה אתה בא אליי לישיבה, כי אני רוצה לפגוש אותך ולראות את הרכב ואת הנס מקרוב'. ניסיתי להסביר לרב שהזכוכית בעוד רגע מתמוטטת ומסוכן לנהוג ככה, אך הוא הודיע לי: 'תראה שיהיה בסדר'.

"באותו ערב אכן רקדתי בחתונה, ולמחרת בבוקר נסעתי לישיבה, עם הרכב המנוקב והזכוכית המנופצת. היו שם יותר מ-3000 בחורים שקיבלו את פניי בשירים ובריקודים, כשאנו רוקדים יחד, בוכים ומספרים על גודל הנס".

אוחנה מציין כי כאמור חלפו מאז 30 שנה שבהן הוא לא עזב את תחום השמירה והביטחון אף לרגע, וכיום הוא מפקד כיתת הכוננות של העיר אלעד בשגרה ובחירום. "במהלך המלחמה האחרונה אנשים שאלו אותי לא פעם: 'איך אתה לא חושש?'" הוא מספר, "אבל התשובה שלי אחת: 'כשאתה רואה מקרוב את השמירה העליונה וכוחן של התפילות, אתה פשוט מאמין, ומי שמאמין – אף פעם לא מפחד'".

אוחנה מבקש לציין כי עד היום הוא מחפש אחר אותו מש"ק שהיה השליח להצלת חייו, ואם הוא קורא את הדברים, הוא מוזמן ליצור איתו קשר לצורך סגירת המעגל.