אם הילד מתקשה לפרוח כרגע, זה לא אומר שהוא לעולם לא יפרח

על השולחן בבית של חברה שלי עומד עציץ יפהפה, ועליו הכיתוב: "אשרי אדם המבין כי גם הניצן המתקשה להיפתח ראוי לפרוח". וואו! איזה משפט עוצמתי ומלא משמעות! אני ממליצה לכולם למהר ולהכין עציץ כזה לשולחן שבמרכז הבית, ככה שכל יום נזכיר לעצמנו את האמת הפשוטה והעמוקה הזו. כמה זה נכון ואמיתי. כל פרח נפתח בדיוק בזמן שנכון לו.

כהורים או מחנכים, אנחנו שואפים בכל לבנו לראות את ילדינו פורחים. אנחנו רוצים לראות אותם גדלים, מתפתחים, מוצאים את דרכם בעולם, מצליחים ומגשימים את עצמם. הלוואי שיכלו ללכת בדרך הישר בקלות, להיות מאושרים וללא מכשולים. אבל המציאות מלמדת אותנו שוב ושוב שכל ילד הוא עולם בפני עצמו, עם הקצב הייחודי לו. לא כל פרח נפתח באותו הזמן, ולא כל ניצן ממהר לפרוח. יש כאלה שפורחים מיד עם בוא האביב, ויש כאלה שזקוקים לעונות נוספות, לטיפוח נוסף, להבשלה איטית יותר.

לפני כמה שבועות שיתפה אותי אמא מקסימה בסיפור אישי ומרגש. אחת מבנותיה שונה – היא תיארה אותה כילדה שמצליחה פחות להתאים את עצמה למסגרת, עומדת פחות בציפיות שהסביבה מציבה לה, "זורמת" פחות. היא השתמשה בדימוי של הברווזון המכוער – ילדה אחרת, שונה. במשך זמן רב היא ניסתה לשכנע. לגעור. לדחוף. לדרוש. אך לבסוף, היא קיבלה את ההחלטה: לשנות את הגישה.

במקום לנסות להאיץ תהליכים ולשאול כל הזמן למה היא לא כמו אחרים, היא בחרה פשוט להיות שם – להראות אהבה ללא תנאי, למצוא על מה להחמיא ולכוון ולדבר על לבה ברוגע ומתוך אכפתיות לחיים הטובים של הילדה, ולא עבור האם... לתת לה את כל הסיבות להשתנות, כי כך יהיה נכון וטוב לה, ולא לבני הבית.

ואז, פתאום, משהו התחיל להשתנות. בהדרגה, בלי שום דחיפה חיצונית – התחילו ניצנים עדינים לבצבץ. זה היה תהליך איטי, אבל כל כך מופלא. הילדה החלה לפרוח בדרך שלה, בזמן שלה, בקצב שלה.

הבה נזכור – אם הילד מתקשה לפרוח כרגע, זה לא אומר שהוא לעולם לא יפרח! כל מה שהוא צריך זו קרקע יציבה של אהבה, של סבלנות, של אמון ושל שיח מכבד ומעצים. והפריחה עוד תגיע. אולי לא היום, אולי לא מחר – אבל כשהיא תבוא, היא תהיה עוצמתית, שלמה ויפה יותר מכל מה שיכולנו לדמיין.

כי כל ניצן ראוי לפרוח.