שווה סיפור: בכלל לא קניתי כרטיס להגרלה הזו

את הסיפור שלי אני אוהבת במיוחד לספר לתלמידותי. אני צלמת וגם מורה לצילום, ובכל קורס שאני מעבירה, בחלק שבו אני מסבירה על הנושא הפיננסי של העיסוק בצילום, אני מספרת את הסיפור הזה. כל תלמידותי מכירות אותו.

כילדה, לא הכרתי את עולם התורה והמצוות כפי שזכיתי להכיר בבגרותי. גדלתי במשפחה שנחשבה "דתית-לייט", שומרת "בקצוות". פושר, כמו שאומרים. רוב בני המשפחה המורחבת של הורי גרים בחו"ל, ולסבי ולהורי היה חשוב מאוד שנכיר את המשפחה ונשמור על קשר. לכן בכל שנה, נכד אחר היה מצטרף לסבא לטיול באמריקה הגדולה. ההוצאות של הטיסה התחלקו בין ההורים לסבא, וכיוון שידענו, פחות או יותר, מתי תהיה התורנות של כל ילד, התכוננו גם בעצמנו וחסכנו כסף לבזבוזים. הורי לא היו משופעים בכסף, ויותר מכל – היה להם חשוב כעניין חינוכי שנתכונן בעצמנו, ונקנה בכך חינוך פיננסי חשוב. זה מהלך שהיום, במבט של מבוגרת, אני רואה כמבריק ממש. כך לאורך כל אותה שנה, ידעתי שכל שקל שאני מקבלת – נשמר ליום הגדול שבו אגיע עם סבא לאמריקה.

היה לי חלום אחד: מצלמה. לא סתם אני צלמת היום. חיבבתי צילום מגיל אפס, הייתי אמנית בנשמה. ידעתי לתפוס פוקוס ומסגרת עוד לפני שלמדתי את משמעות המילים. באותו זמן עוד השתמשו בפילם לצילום, כל פיתוח היה יקר באופן משמעותי, ואי אפשר היה לצלם עשרות תמונות עד שתגיע זו המושלמת. כאשר התקרב מועד הנסיעה שלי עם סבא, התרגשתי מאוד: אני הולכת לפגוש את בני הדודים, וליהנות מטיולים והרבה כיף. ועל כולנה: כבר חסכתי מספיק כסף בשביל לקנות מצלמה בארה"ב, ועוד נותר לי כסף לחטיפים ופינוקים במהלך הטיול. כל המשפחה התארגנה איתי, ואני התרגשתי גם מזמן האיכות שיהיה לי עם סבא, שהיה אדם נעים ומרתק. להיות איתו זו הנאה בפני עצמה.

בשדה התעופה נפרדתי בחיבוקים מהמשפחה, ואז עליתי על המטוס והתיישבתי ליד סבא. סבא הוא אדם חברותי ומזמין, ומהר מאוד אנשים שונים פתחו בשיחה איתו. אחד מהם היה הרב אריה, שישב סמוך אלינו ושוחח עם סבא. הוא שיתף אותו במטרת הטיסה שלו: הוא אחראי על עמותה שעוזרת למשפחות במצוקה בישראל. יש לו תורמים קבועים בארה"ב, ומדי פעם הוא מגיע לעשות כמה סבבים כדי להגדיל את התרומות. הייתי משועממת, והאזנתי לשיחה, אף על פי שחונכתי לא להאזין לשיחות מבוגרים. סבא התעניין בהיקף התרומות ומיהם התורמים. והרב אריה סיפר על קהילה מסוימת, שבה רוב האנשים מחזיקים קופה של העמותה, ושמים בה את כספי המעשרות שלהם.

המילה "מעשרות" סקרנה אותי. לא הכרתי את המושג הזה בהקשר של כסף. ידעתי במעומעם שיש מעשר של פירות וירקות, אך לא הבנתי את הקשר לקופה. כשסבא והרב אריה סיימו לשוחח, שאלתי את סבא מהם "מעשרות". סבא הסביר לי בטוב טעם על מצוות מעשר כספים – מושג חדש שלמדתי בין ארץ ושמים. הוא פירט והרחיב מה החיוב, וגם על הסגולה הגדולה של מי שמעשר ונותן לצדקה בעין יפה. הוא תיאר איך הוא בעצמו רואה מכך ברכה, וסיפר גם על אנשים נוספים שנותנים ברוחב לב. זה ריתק אותי. שאלתי הרבה שאלות, וסבה היה שם בשביל כל התשובות. הוא הסביר לי גם על חומש (זהו הידור מצווה, לתת חמישית מההכנסות ולא רק מעשר). זה דיבר אלי מאוד. כשנחתנו באמריקה כבר גמלה בלבי ההחלטה: גם אני רוצה לעשר. היה לי כסף שחסכתי, ורציתי לתת ממנו. שיתפתי את סבא, שהעריך ודרבן אותי. יחד חישבנו כמה עלי להפריש, ואז חשבתי: אולי כדאי לי לתת חומש? אם כבר, אז כבר. סבא אמר לי שזו לא חובה בכלל, ושאני צריכה לחשוב על זה ולא למהר. אבל אני רציתי עד הסוף. ביקשתי לתת חומש. לסבא היה עניין עם "חרטות על חינם". לפי דבריו, אם חשבת והחלטת – עשית, ואל תתחרטי. לכן הוא חשב שעלי לבדוק היטב שאני באמת שלמה עם העניין, כדי שלא אתחרט לאחר מעשה.

תרמתי חומש.

עכשיו, הסכום שהיה בידי הצטמצם משמעותית. נשאר לי כסף לקנות מצלמה בלבד. היה רגע שבו נבהלתי, אבל מיד החלטתי שאני עומדת מאחורי מעשי בגבורה.

ביליתי מספר שבועות נפלאים של הנאות עם הדודים והמשפחה. יום לפני שחזרנו הביתה, סבא לקח אותי לקניון גדול, ובו חנות מצלמות מקצועית, כפי שרציתי. ההיצע היה עצום ומסחרר. החסד שלי היה סכום הכסף המוגבל שבידי, שאפשר לי לקבוע רף מסוים ולהתמקד בו. הדגם שאותו רציתי במיוחד היה יקר יותר מהסכום שהיה בידי. לא אכחש, חלף בי הרהורון של חרטה על הכסף שנתרם, אך מיד גירשתי אותו וזכרתי את החלטתי. המוכר המליץ לי על דגם מסוים שלכאורה היה מתקדם פחות מזה שרציתי, אך לטענת המוכר לא נופל ממנו בהרבה. המחיר התאים לי, והחלטתי לקחת את המצלמה.

חזרתי לארץ עמוסת חוויות וריגושים. במצלמה החדשה כבר הספקתי לצלם את היום האחרון של הנסיעה, ומספר ימים לאחר מכן, כאשר הוצאתי את הפילם מהפיתוח והתמונות החמות נחו במעטפת הנייר הממותגת, דפדפתי בהן. הן היו נפלאות, מקצועיות. ניכר היה שזו מצלמה איכותית ממש. כל מי שראה את התמונות – התלהב.

ובאמת, זו היתה מצלמה מדהימה. חברותי, שראו את התוצאות, התעניינו בדגם ומיהרו לקנות אותו. בארץ, המצלמה הזו היתה יקרה הרבה יותר, כמובן. אך מעבר לזה – המצלמה הזו שירתה אותי נאמנה במשך מספר שנים טובות, בעוד שאצל חברותי היא לא שרדה כל כך הרבה. כל אחת והסיפור שלה. אני אפילו הספקתי למכור אותה יד שנייה במחיר משתלם ממש, ולקנות אחרת, משודרגת, בתוספת סכום נוסף. למדתי צילום, התמקצעתי וגם את המצלמה הבאה מכרתי וקניתי חדשה בתוספת סכום נמוך. לאורך כל חיי המקצועיים, באופן בלתי ייאמן, היתה לי סייעתא דשמיא מיוחדת סביב הצילום והמצלמות. כמובן המשכתי להקפיד על מעשרות כל הזמן.

התמקצעתי עוד ועוד, וכבר התחלתי להעביר קורסים לצילום, שצברו תאוצה יפה, ברוך ה'. וכך, בחלק שעוסק בניהול כספים לעצמאים, בונוס שאני מעבירה בקורס שלי – הכנסתי את הסיפור הזה. הראיתי לתלמידות כמה סייעתא דשמיא היא הדבר הראשון שאנחנו צריכים להתפלל אליו, וכמה מעשרות הם השתדלות חשובה. "עשר בשביל שתתעשר", זו דרך חיים.

ואז... נשברה לי המצלמה. פעם ראשונה בחיי שהמצלמה שלי לא יכלה להימכר הלאה. היא נשברה בצורה כזו ששום תיקון לא יעזור, צריך לקנות חדשה. אני כבר נשואה ויש לי ילדים, ההוצאות גדולות בלי פרופורציה. מאיפה אקח עכשיו כמה עשרות אלפים כדי לרכוש מצלמה חדשה? ובכלל, צמרמורת חלפה בגבי, מילא אני. אבל מה אומר לכל התלמידות שלי, שמכירות את סיפור המעשרות בעל פה?

היה לי זמן לחשוב. ידעתי שזה ניסיון, ושאני לא שואלת עליו שאלות.

שבועיים אחר כך, צלצל הטלפון, ועל הקו נציגה של ארגון גדול: זכיתי במכירה סינית. במה? במצלמה מקצועית, יקרה ואיכותית ממש. משהו שבאמת שמחתי לקבל. אבל איך זה יתכן?! בכלל לא קניתי כרטיס להגרלה הזו...

התברר שאחייניתי האהובה היא נציגה של הארגון. היא לקחה על עצמה למכור מספר מסוים של כרטיסים, ולשם כך גייסה את כולנו. כל בני המשפחה והמכרים קיבלו ממנה שיחת טלפון. אותי היא תפסה בשעה לחוצה במיוחד, לא היה לי ראש לזה וניסיתי "להתפטר" ממנה. אמרתי לה שאקנה כרטיס. היא, קרוצה מחומר משובח, לא הניחה לי: אמרה שיש מבצע אם קונים מספר מסוים של כרטיסים. ברוב ייאושי אמרתי לה שתקנה עבורי, נתתי לה את מספר האשראי וסיימתי את השיחה. היא צהלה ושמחה, ומבחינתי העניין נגמר.

אבל האחיינית החמודה שלי לא שאלה אותי לאיזה פרס להכניס את הכרטיסים. יש כל כך הרבה אפשרויות, ולי לא היו זמן וסבלנות, אז היא החליטה לבד. מבחינתה, מה יכולה צלמת אלופה כמוני, לדבריה, לרצות? מצלמה! מיותר לציין שבזמן הרכישה הזו, המצלמה שלי היתה עדיין חיה, קיימת ופעילה, ומה אעשה בשתי מצלמות? אבל זו היתה הבחירה שלה. היא לקחה את כל הכרטיסים שרכשתי והכניסה אותם לאותו הפרס.

כך זכיתי בפרס ישיר משמים. ולא רק זה, עכשיו יש לי סיפור אמיתי ושלם לספר לתלמידות שלי. ובעצם, גם לכם...