"אני מזמין אותך לפגוש את הילד שבתוכי"

"אני לא יכולה יותר", אמרה טל בטון משולב בכעס וייאוש.

עברו שלושה מפגשים עד שדניאל דיבר יותר ממשפט אחד, וכשהוא דיבר – זה תמיד היה במשפטים קצרים וחדים, כאילו כל מילה עולה לו ביוקר.

טל, לעומתו, כבר שלוש פגישות מדברת כאילו אין מחר. היא יורה את כל הכעסים, העלבונות והכאבים שלה: "הוא לא רואה אותי", "לא מדבר", "לא שואל איך עבר עלי היום", "רק שותק ומתכנס בעצמו", "מנותק".

השקט של דניאל צרח בקליניקה בעוצמות מחרישות אוזניים.

אחרי 5 שנות נישואין עם המון אהבה, מאבקים, ויתורים, טיפולים זוגיים וניסיונות לשרוד, המפגש שלה עם הקיר הזה של דניאל גרם לה כבר להגיע לייאוש.

היא לא הבינה שהקיר שהיא חוותה מדניאל היה בעצם ניסיון הגנה על החורבן של הנפש שלו.

"את נוגעת לו בדיוק במקום שממנו הוא בורח, וזה טבעי שאת עושה את זה. תמיד בני הזוג דורכים על הפצעים אחד של השני. אנחנו נעזור לדניאל להקשיב למקום המושתק בתוכו, ולהרגיש שהוא כבר לא לבד שם, בכאב".

אז הזמנתי את דניאל לפגישה פרטית. "דניאל, אני רואה שיש לך יכולת עוצמתית מאוד לשמור על עצמך, וזה מרשים, אבל גם כואב מאוד. אולי תספר לי ממה אתה שומר כל כך על עצמך?", שאלתי את דניאל.

הוא שתק, ואז לחש בקול שבור: "אני לא סומך על קשרים, על אף אחת, לא מצליח לסמוך…", ענה.

"מה גרם לך לחשוב ככה?", שאלתי.

"כשהייתי בן 10 ואבא שלי פשוט עזב את הבית, הייתי בטוח שזה באשמתי. מאז, כל פעם שמישהו מתקרב יותר מדי, אני מקדים אותו ובורח לפני שהוא מגיע אלי".

התמונה החלה להתבהר.

כל הניכור והשתיקות, הכל היה חלק מאותו מנגנון עתיק של הישרדות.

דניאל לא שתק מתוך זלזול, הוא פשוט נעל את עצמו על מנת לא להישבר שוב.

הטראומה יוצרת סיפור שקרי על המציאות: שאתה חסר ערך, לבד וחסר שליטה.

הריפוי מתחיל כשמתחברים שוב לאמת האלוקית – שאתה רצוי, נבחר, חלק מסיפור גדול יותר.

"תעצום עיניים, דניאל. אתה עכשיו דניאל בן ה-10, עומד מול הדלת הסגורה. מה אתה מבקש לשמוע מדניאל של היום?", שאלתי.

"שזה לא בגללי. שאני הייתי ילד טוב", פרץ דניאל בבכי.

"מה דניאל של היום היה אומר לדניאל בן ה-10?", שאלתי.

"אני איתך, אני לא עוזב אותך. אתה לא לבד", ענה.

במפגש הזה בין דניאל בן ה-10 לדניאל של היום, ידעתי שדניאל מגיע לנקודה של בחירה, שהוא מתחיל להפסיק לברוח.

עם טל עבדתי על משהו אחר. עבדתי איתה על הכאב שלה, שהפך לדרישה תובענית על מנת לקבל הכרה. על החלום לזוגיות שיש בה שותפות אמיתית, ולא רק הישרדות.

אחרי מספר פגישות, דניאל נכנס עם מעטפה ונתן אותה לטל.

בתוך המעטפה הייתה תמונה שלו כילד בן עשר, על חוף הים.

הוא כתב על המעטפה: "אני מזמין אותך לפגוש את הילד הזה, לא כדי לרחם עליו – אלא כדי להכיר אותו. וללמוד לאהוב אותי גם שם. אני לא בורח יותר". טל התחילה לבכות.

הטראומה שהם חולקים לא נעלמה, אבל היא הפכה להיות חלק מהסיפור המשותף, ולא האויב.

כשאנחנו בוחרים לגעת בפצע עם המון אמונה, משהו אחר מתרחש.

הריפוי לא רק מחדש, בונה ומעמיק את הקשר הזוגי, אלא מחזיר את האדם לעצמו.

"אז מה? את רוצה להגיד לי שכל זה היה בגלל אבא שלו?", שאלה טל.

"לא. זה היה בגלל שהוא לא ידע כמה הוא רצוי, כמה הוא ראוי לאהבה – אפילו כשהוא שותק ככה ונראה מנותק. גם את, גם את היית צריכה לדעת את זה על עצמך".

הטוויסט האמיתי כאן הוא לא בסיפור של טל ודניאל. הוא באמונה שהנשמה שלך שלמה, למרות הכאב. שאפשר לבחור גם אחרי שנשברת לרסיסים.

כל הפרטים שונו למען שמירה על הפרטיות.

חנה דיין hanna.tipul@gmail.com

לכל הטורים וליצירת קשר, לחצו כאן