מגילת הנחושת: האם הרשימה המסתורית מובילה לאוצרות בית המקדש?

אוצרות הם ללא ספק מעוררי דמיון. מאז ומעולם שימשו אגדות וסיפורים על אוצרות אבודים כדלק לדמיונם של רבים, ובעקבות אותם חלומות יצאו רבים להרפתקאות במחוזות רחוקים ומסוכנים. אחד מהאוצרות הגדולים ביותר, ומעוררי הדמיון ביותר, הוא אוצר בית המקדש.

בבית המקדש היה הרבה זהב. במשך שנים הקדישו היהודים את מיטב כספם וזהבם אל בית המקדש, כך שבבית המקדש היו אוצרות עצומים, כלי זהב וכסף בכמויות חסרות תקדים. לאן נעלמו כל האוצרות האלו? האם את כולם לקחו הרומאים? או שמא לא, וחלק מן האוצרות הוטמנו מבעוד מועד בשביל לשמש בבית המקדש השלישי?

במשך שנים קיוו היהודים כי לא כל אוצרות המקדש אבדו, וסיפורים על גורלם הציתו את הדמיון. ישנה מסורת עממית שכלי קודש, כמו המנורה והפרוכת, נלקחו לרומא ונשמרו במרתפי הוותיקן, ממתינים לשובם לירושלים, וישנם אגדות על מטמונים של כלי המקדש שהטמינו הכהנים לפני חורבן הבית, בתקווה לשמרם לבית המקדש שיבנה לעתיד לבוא. בדיוק לתוך התעלומה הזו נכנסת מגילת הנחושת. בשנת 1952 נמצאה מגילת הנחושת באחת ממערות קומראן ליד ים המלח. בניגוד למגילות קלף הכתובות בדיו, זו חרוטה על יריעות נחושת כבדות, מגולגלות בחוזקה. כותבי המגילה בחרו בנחושת בזכות עמידותה, כדי לשמר את תוכנה לדורות. בתחילה, החוקרים לא ידעו כיצד לפתוח אותה מבלי לשבור את היריעות. רק ב-1955, במעבדה במנצ'סטר, נוסרה המגילה בזהירות לשישים חלקים. כשפיענחו את החריטות, נדהמו לגלות רשימה של שישים מטמונים – עשרות טונות של זהב, כסף וכלים יקרי ערך, מוסתרים במערות, בארות ומקומות סודיים בארץ ישראל, אוצר ששוויו היום מוערך במיליארדים.

מגילת הנחושת העלתה שאלות רבות: האם האוצר המתואר בה אמיתי? ואם כן, מה מקורו? יש הסבורים שהאוצרות הם כלי המקדש, ויש לכך כמה רמזים. ראשית, במקור מאוחר בשם "מסכת כלים", שפורסם ככל הנראה באמסטרדם במאה השבע עשרה, מתואר כיצד כהנים החביאו את אוצרות בית המקדש הראשון, ומוזכרת מגילת נחושת שנכתבה כדי לתעד את מקומות המסתור לעתיד לבוא. שנית, במגילת הנחושת מופיע מקום בשם תל כחלת, הדומה מאוד לשם עין כחל המוזכר במקור זה. בנוסף, המגילה מפרטת חפצי הקדש וחרמות של בדק הבית, שמבחינה הלכתית שייכים לבית המקדש, מה שמרמז על קשר ישיר לכלי הקודש.

מאות דורות חלפו, והאוצרות טרם נמצאו. ובכל זאת, מגילת הנחושת לא איבדה את קסמה – לא רק בגלל שוויו של הזהב, אלא בגלל השאלה מה באמת ראו בו מחבריה.

במה שונה האוצר הזה מכל אותם מטמונים אגדיים שמסעירים את דמיונם של עמים ותרבויות?
אצל כל עם – האוצר הוא שער לעוצמה, לשליטה, לחיים נוחים יותר. אבל העם היהודי חלם על האוצר הזה כדי לבנות ממנו בית. לא לעצמו – אלא להשם.

אותם כלי קודש, אותם מטמונים, אותם כיכרות זהב וחפצים יקרי ערך – נחשבו בעיני הכותב לא מפני ערכם הכספי, אלא מפני ייעודם. הזהב הזה נועד לעבודה רוחנית.

יש כאן הבדל יסודי בין אוצר גשמי לבין אוצר מקודש. מגילת הנחושת מזכירה לנו שגם החומר – כשהוא נרתם לקדושה – נעשה חלק מן הסיפור הרוחני של עם ישראל.

ולכן ייתכן שהמסר העמוק ביותר שלה הוא דווקא זה: לא לשאול איפה נמצא האוצר, אלא מה נעשה אנחנו עם הזהב שבידינו. האם נשתמש בו לעצמנו – או שנכוון אותו למה שמעבר לנו?

בכך מתגלה ייחודו של הסיפור היהודי. לא עוד חיפוש אחר עושר, אלא שאיפה מתמדת לחבר שמים וארץ. אולי דווקא משום כך נכתבה מגילה זו — כדי להזכיר לדורות הבאים מה באמת חשוב, ולאן באמת אנחנו שואפים.