כבר לא לבד: כשאדם מפנה מקום בלב – ה' נכנס

ילנה חיכתה לבן שלה 498 ימים עד שיצא מהשבי. 498 ימים שבהם היא התהלכה בעולם, אבל הלב שלה היה שם, בשבי, איתו.

היא עצמה הייתה מעל 50 ימים בשבי האכזרי, ויצאה – אבל הנפש שלה לא נחה. היא נשארה במעין כלא פנימי, עד שהוא ישוב. היא חיכתה. היא לא עלתה לקבר של בעלה שנרצח, הי"ד, עד שהוא יחזור. כי היא ידעה – הרגע הזה חייב לקרות יחד.

ואז הוא חזר. רזה. שקט. שונה.

הבן שלה, שהיה 498 ימים בשבי, סיפר לה שהוא היה כמעט כל הזמן לבד, מלבד ימים בודדים שהיה עם עוד יהודים. אבל מלבד השובים שלו, שלא ממש ארחו לו לחברה... הוא היה לבד, בשקט מוחלט. ולבד כזה – עושה משהו לנשמה.

בהתחלה הוא נאחז. ניסה להבין איך בורחים, איך יוצאים מכאן. אבל הוא היה פצוע ברגלו, חלש. הרעב כבר הפך להיות חלק ממנו. ככל שניסה יותר לשלוט – כך הבין יותר שאין לו שליטה על כלום.

ואז, לאט־לאט, כמו שמסך מתרומם, הוא התחיל לראות: אם אין לו דרך לשנות את המציאות – יש לו דרך לשנות את עצמו. והוא התבונן. ושם, במקום הכי לבד – הוא גילה את ה'. שיש מישהו שמנהיג את העולם.

פתאום הוא קלט שהחיים הם לא בידיים שלנו. שאנחנו יכולים לתכנן, לרצות, לחלום – אבל בסוף, הכול בידיים של ה'. "אם אני חי – ברוך ה', אני רוצה לחזור לאמא שלי. ואם אני צריך למות פה – אז זה גם בסדר. כי באמת, מה שה' קובע – זה מה שיהיה".

ובאותו רגע, הוא הפסיק להילחם. הפסיק להתנגד למציאות, הפסיק לחשוב שהוא צריך להחזיק את העולם. והעולם? פתאום התחיל להחזיק אותו. ואז התחילו לקרות ניסים.

הוא הבין שנס שהוא פצוע – ככה נתנו לו יחס מועדף. פעם אחת כמעט נגמר האוכל. הוא הרגיש שהסוף קרוב, ואז הוא עצר. נזכר בתובנה שהבזיקה לו פתאום בלב: "השם מנהל פה את העולם, לא אני". הוא נשם עמוק, ואמר לעצמו: אם השם רוצה שיהיה אוכל – יהיה. ואם לא – לא. ואז, כאילו יד נסתרת ניווטה את המציאות – הם הועברו למקום אחר. מקום שבו, פתאום, היה אוכל.

כמה פעמים אנחנו מחזיקים חזק מדי? מנסים לכוון, לנהל, לשלוט בכל פרט? וכמה פעמים, דווקא כשאנחנו משחררים, כשהלב פתוח ומפנה מקום לה', הכול מתחיל להסתדר? כי כשאדם מפנה מקום – ה' נכנס.

וכששחרר? הוא הפסיק להיות לבד. הוא חזר בעיקר עם שקט, עם פחות הסחות דעת, ויותר חיבור למי שהוא באמת.

וכעת מתחיל החיפוש האמיתי. הרבה שאלות, הרבה תהיות. וזה טוב לשאול, וטוב לדעת את מי לשאול. ולאט לאט דברים מתיישבים, דברים מתלבנים, אבל לא לגמרי. כי בעולם הזה – אין תשובות להכל, אבל בעולם הבא – אין שאלות. הכל מובן.

בעזרת ה', מתפללים ומקווים לגאולה השלמה, שאז כל הדברים כבר יתלבנו, וכבר לא יהיו לנו שאלות, מרוב שהכל כבר יהיה בהיר ומובן. תכף ומיד ממש.