נישק את אדמת ישראל ומת: סיפורו של המעפיל ה(לא) אלמוני שריגש את המדינה

על מצבתו, שניצבה בבית הקברות הקטן של קיבוץ בית הערבה, נחקקו המילים "פה נטמן אברהם בן אברהם ת.נ.צ.ב.ה".

כמה שנים קודם לכן, בתחילת שנת 1940, הוקם קיבוץ בית הערבה על ידי חברי תנועת הקיבוץ המאוחד. הם התיישבו על האדמות החוליות והמלוחות שבצפון ים המלח, והחלו בתהליך ארוך של שטיפת אדמות, במטרה לגדל בהם בננות, עגבניות ושאר ירקות.

עוד לפני שהקיבוץ הספיק לחגוג שנה לקיומו, כבר נרצחו שניים מתושבי הקיבוץ על ידי כנופיית ערבים. נרצחים אלו היו החונכים של בית הקברות של היישוב המדברי.

קיבוץ בית הערבה המשיך להתקיים עד שנת 1948, אז הוחלט, במהלך מלחמת העצמאות, שאין טעם לנסות להגן על האזור המבודד. בהחלטה זו פונה אזור צפון ים המלח מתושביו היהודיים, והשטח כולו עבר לשליטת הממלכה הירדנית.

השנים וחולות המדבר עשו את שלהם, וכאשר חזר השטח לידי מדינת ישראל במהלך מלחמת ששת הימים, לא נמצא בשטח שום זכר ליישוב שהיה בו. הכל הפך למדבר שממה.

הדבר היחיד שיכול היה להעיד על כך שאי פעם התקיים במקום יישוב יהודי, היה חמשת הקברים שנכרו בבית הקברות של היישוב. שני קברי הנרצחים, קברו של ילד נוסף שטבע בבור בקיבוץ, קברו של לוחם פלמ"ח שנהרג במקום, וקברו של המעפיל האלמוני.

אך המצבות המקוריות כבר לא היו קיימות. הערבים חללו את הקברים בתקופת הכיבוש הירדני, ואף הוציאו את העצמות ממקומן.

בשנת 1967 נחפר במקום קבר אחים גדול, ובתוכו הוטמנו עצמותיהם של חמשת הנפטרים, שאותרו במקום. על מצבת קבר האחים שוחזר הכיתוב שהיה על המצבות המקוריות, ביניהם גם הכיתוב על המעפיל האלמוני אברהם בן אברהם.

בעקבות המאורעות התפרסם סיפורו של המעפיל האלמוני. חבר הכנסת דוד קורן, שבנו בן השנתיים הוא אחד מהנקברים במקום, סיפר בראיון ברדיו את פרטי המקרה.

היה זה בשנת 1947. כמה מחברי הקיבוץ עסקו בעבודות המשק בקיבוץ, כאשר יהודי אלמוני, שהגיע מעברו המזרחי של הירדן, חצה את הירדן ברגליו, ופנה לעברם.

האלמוני התקרב אל הפועלים, ושאל אותם בערגה: האם כבר הגעתי לארץ ישראל? הם השיבו לו שאכן, רגליו דורכות כרגע על אדמת ארץ ישראל. האלמוני התכופף ארצה, נשכב מלוא קומתו ונישק בלהיטות את אדמת ארץ הקודש.

משחלפו הרגעים והאיש לא קם מן הארץ, ניגשו אליו הפועלים לבדוק מה אירע לו.

להפתעתם, הם גילו שהאיש נפח את נשמתו בעודו מנשק את אדמת הארץ שאליה השתוקק כל כך.

כיוון שלא היה שום מידע על האיש, חקקו על מצבתו את המילים "פ"נ אברהם בן אברהם ת.נ.צ.ב.ה".

אחת המאזינות לרדיו הקשיבה לסיפור בקשב רב. הוא היה נשמע לה מוכר, מוכר מידי. היא ביררה כמה פרטים, ואכן, לתדהמתה התברר לה שהמעפיל האלמוני הוא לא אחר מאשר אביה, שנעלם באותה התקופה.

אביה, אליהו עבד-אלנביא (עבד הנביא), יצא ב-11 בספטמבר 1947 מעירק, כשהוא בן 48 שנים, כדי לעלות רגלית לארץ ישראל. הוא חצה כמה וכמה גבולות בדרכו הארוכה, עד שהגיע אל נהר הירדן, כשהוא מותש ותשוש מדרכו הארוכה.

כעת נודע לה שאביה זכה למה שאפילו משה רבנו לא זכה לו.

משה רבנו התפלל אל הקב"ה 515 תפילות כדי לזכות להיכנס לארץ ישראל ולהיקבר בה, אך הוא לא זכה לכך. הוא ראה את הארץ מרחוק ונקבר בעבר הירדן, מול שעריה של ארץ ישראל.

אביה, המעפיל האלמוני, הלא הוא אליהו עבד-אלנביא, זכה להיכנס לארץ ישראל, ואף לפסוע בה כמה פסיעות, ולהיקבר באדמת הקודש. תהא נשמתו צרורה בצרור החיים.