פרשת תזריע: כיצד יכול האדם להשפיע על המציאות?

א. "דבר אל בני ישראל לאמור: אישה כי תזריע וילדה זכר – וטמאה שבעת ימים, כימי נידת דותה תטמא. וביום השמיני ימול בשר עורלתו. ושלושים יום ושלושת ימים תשב בדמי טהרה, בכל קודש לא תיגע, ואל המקדש לא תבוא עד מלאת ימי טהרה. ואם נקבה תלד – וטמאה שבועיים כנידתה, ושישים יום וששת ימים תשב על דמי טהרה. ובמלאת ימי טהרה לבן או לבת, תביא כבש בן שנתו לעולה ובן יונה או תור לחטאת, אל פתח אוהל מועד, אל הכהן. והקריבו לפני ה' וכיפר עליה וטיהרה ממקור דמיה, זאת תורת היולדת לזכר או לנקבה".

ב. פרשת תזריע בכלל, ובפרט פתיחתה, מעלות שאלות רבות. מדוע אישה שמביאה חיים לעולם צריכה להביא קורבן חטאת? מדוע עד הבאת הקורבן היא מורחקת מבן זוגה ובמובן מסוים מהקהילה? כיצד יולדת וגם בעל נגע צרעת בבגד, בבית או בגוף – מקרים בהם תעסוק הפרשה בהמשך וכך גם פרשת מצורע שלאחריה, נקראים ונלמדים כולם בחדא מחתא? ובנוסף, מדוע יש הבדל בתקופת הטומאה, בין מקרה בו נולד זכר ובין מקרה בו נולדה נקבה? שאלות אלו ואחרות, נשאלו ע"י פרשנים רבים, וניתנו תשובות שונות, חלקן לא תמיד מניחות את הדעת – בעיקר כאשר מנסים לבחון אותן במשקפיים רציונליים. לעניין זה קבע הרמב"ם בספר טהרה, בסוף הלכות מקוואות: "דבר ברור וגלוי שהטומאות והטהרות – גזירת הכתוב הן, ואינן מדברים שדעתו של אדם מכרעתו, והרי הן מכלל החוקים". כיוון שמדובר במצוות שבעיקרן הן שמעיות, לא נתיימר ליישב את כל הקושיות, אך ננסה לדון בנושא מזווית המאפשרת הבנה אותה ניתן להגשים בחיי היום-יום. וכדברי הרב קוק: "ואנו מתוך חפץ שלם ונפש מלאה תשוקה להזרחה רוחנית, הננו נדחקים לתור גם במה שמופלא ומכוסה מבינתנו המבוררת, ואנו באים לדון בדרך השערה, ולהתעדן במעדנים רוחניים למטרות יקרות, על ידי הגות נפש פנימית".

ג. "אמר רבי שמלאי: כשם שיצירתו של אדם אחר כל בהמה, חיה ועוף, במעשה בראשית, כך תורתו נתפרשה אחר תורת בהמה, חיה ועוף". דברים אלה, המאוזכרים במדרש רבה וגם ברש"י הראשון על הפרשה, באים ליישב את השאלה מדוע ענייני מאכלות אסורים וענייני טומאה וטהרה בחיות, הנזכרים בפרשת שמיני, קודמים לעיסוק בכללי טומאה וטהרה של אדם, הנידונים בפרשת תזריע. לדעת רבי שמלאי, יש כאן הדהוד לכרונולוגיה של מעשה הבריאה: החיות נבראו קודם האדם. במובן העמוק, יש כאן גם חזרה על אמירה המבקשת אותנו ללמוד צניעות וענווה. וכדברי הגמרא במסכת סנהדרין: "שאם תזוח דעתו [של אדם] עליו, אומר לו – יתוש קדמך במעשה בראשית".

ד. "מעולם לא הוטרדתי באורח רציני על ידי הבעיה של תיאור בריאת העולם, אשר בתורה לעומת התיאור המדעי של האבולוציה, הן במישור הקוסמי והן במישור האורגני", כך כתב הרב יוסף דוב סולוביצ'יק, בספרו איש האמונה. לדבריו: "לא הדאיג אותי העימות של הפירוש המיכאניסטי של השכל עם התפיסה המקראית הרוחנית של האדם. לא הייתי נבוך בשל חוסר האפשרות להתאים את סוד ההתגלות למסגרת האמפיריציזם ההיסטורי. יתר על כן, אפילו לא הוטרדתי על ידי התיאוריות של ביקורת המקרא, הסותרות את היסודות שעליהם מבוססת הקדושה והשלימות של המקרא". הרב סולובייצ'יק עמד בדבריו מחד, על הצורך הטבוע אצל רבים, המנסה ליישב ולסנכרן את התורה עם המדע וההיגיון. ומאידך, קבע הרב סולובייצ'יק, כי שני הנושאים – תורה ומדע, אינם נמצאים על אותו ספקטרום. הם אינם ניתנים להשוואה, ומשום כך הם גם אינם מכחישים זה את זה. עיקרון זה מתואר בשפה הפילוסופית בתור: אינקומנסורביליות של ערכים. לחיזוק טענתו של הרב סולובייצ'יק, אפשר להביא תנא דמסייע, מהתאוריה של הפילוסוף האוסטרי ממוצא יהודי – קרל פופר.

ה. "איננו יודעים דבר – זו הנקודה הראשונה. לכן עלינו להיות מאד צנועים – זו השנייה. עלינו לא לטעון כי אנו יודעים בעוד איננו יודעים – זו השלישית. זו היא פחות או יותר הגישה אשר אני מעוניין להציג. אין לה תחזיות טובות", כך כתב פופר, בחיבורו "כל חיים הם פתרון בעיות". פופר, שעסק בפילוסופיה של המדע, טבע את "עקרון הניתנות להפרכה" (Falsifiability). לדידו, על מנת לקבוע אם תיאוריה היא מדעית, היא חייבת לעמוד בעקרון ההפרכה, כלומר, היא חייבת להיות ברת-הפרכה. על פי עיקרון זה, המדע מתקדם, למעשה, מהפרכה להפרכה. על זו הדרך, תאוריה שאינה מדעית, אינה ניתנת להפרכה. יוצא, כי על פי הגדרתו של פופר, המדע במהותו, הוא דינמי, בר-הפרכה, וכפי שהוכיחה ההיסטוריה – גם נסתר מפעם לפעם ומשתנה. לעומתו, התורה מוגדרת כנצחית ובלתי-משתנה מיסודה. הגדרה זו, לא רק מוציאה אותה מגדר מדע, אלא מנכיחה את טענתו של הרב סולובייצ'יק, כי אין בכלל בסיס להשוואה בין השניים, חרף צרכים פסיכולוגיים ואפולוגטיים של המבקשים למצוא את הזהות בין אלה. אומנם, לא כולם הסכימו עם הרב סולובייצ'יק, אך דווקא גישתו מאפשרת לעיין בסוגיות כמו אלה שבפרשת השבוע, ולבחון אותן בדרך המאפשרת לנו להפנים מוסר השכל המתקבל על הלב, גם מבלי לנסות ליישב זאת עם מדע הביולוגיה.

ו. בשיחותיו של האדמו"ר הזקן – רבי שניאור זלמן מליאדי, משנת 1811, מציע בעל התניא, דרך מעניינת לקרוא את פרשתנו. בתחילת דיבורו הנושא את הכותרת "שוש תשיש", מבקש הוא לענות על האוקסימורון: "שוש תשיש ותגל העקרה בקיבוץ בניה לתוכה בשמחה": אם חלילה מדובר בעקרה, מה פירוש הדבר "קיבוץ בניה"? על מנת להשיב על שאלה זו, מציין האדמו"ר הזקן את דברי חז"ל: "אישה מזרעת תחילה – יולדת זכר, איש מזריע תחילה – יולדת נקבה". האדמו"ר הזקן, תוך שימוש בטרמינולוגיה קבלית-חסידית, מוסיף את האנלוגיה הבאה להבהרת הדברים: "פירוש, דקודשא בריך הוא ובני ישראל הם הנקראים – חתן וכלה או איש ואישה. ופירוש כי תזריע, כלומר שזרעה קודם לזרע האיש, דהיינו שיש איתערותא דלתתא מלמטה [אתעדל"ת], ואחר כך נמשך על ידי זה איתערותא דלעילא [אתעדל"ע] – והוא זרע האיש הבא אחר כך, אז יולדת זכר, פירוש שההולדה שהאישה יולדת אחר כך מטיפת האיש – הוא זכר... והוא בחינת אהבה רבה". איתערותא דלתתא, משמעה התעוררות ופעילות הנובעת מלמטה למעלה, כלומר תנועה אקטיבית וחיובית מצד האדם. בספר הזוהר מצוין כי התעוררות זו מיוזמת האדם, מתוך התלהבותו, מסוגלת להשפיע גם בעולמות העליונים – "דהא באיתערותא דלתתא אתער לעילא". לעומת זאת, ישנו מקרה בו האדם הוא פאסיבי ולא מתאמץ להצלחתו, הוא בבחינת מגיב למתרחש, וכמעט ואינו משפיע על המציאות, אלא נתון לתנועת הנסיבות. הוא אינו פועל באופן ממשי לגאולתו והשתפרותו. למרות זאת, גם במצב זה, עדיין תיתכן איתערותא דלעילא – השפעה חיצונית לטובה על האדם.

ז. וכך ממשיך רבי שניאור זלמן מלאדי: "והנה הולדת אהבה זו בלב איש ישראל, אינה באה מלמעלה, אלא על ידי קדימת אתדל"ת דווקא, שבאתדל"ת נמשך אתעדל"ע ממקום גבוה מאד נעלה, עד שנתהווה הלידה מזה בחינת זכר, וזהו אישה מזרעת תחילה". כפי שראינו, האדמו"ר הזקן מזהה את כנסת ישראל, את הייצוג הרוחני של האדם – כנקבה. ומכאן מקבלת הקריאה בפרשת תזריע תפנית מעניינת. כאשר האדם, המשול לכנסת ישראל ולכלה, פועל בצורה יזומה, ודואג להתקדמותו בכוחותיו שלו – איתערותא דלתתא, אזי, כפי שאומר המדרש: "אישה מזרעת תחילה – יולדת זכר". תוצאת ההתעלות מצד האדם מובילה ללידת "זכר", אשר כפי שממשיג זאת האדמו"ר הזקן, מסמל פרי של אהבה מדרגה גבוהה. מאידך, הוא ממשיך: "אבל אם איש מזריע תחילה, דאין אתדל"ת ובחינת מיין נוקבין מלמטה כלל, אלא שהאיש בעצמו מאליו מתעורר להשפיע והיינו, שהשם יתברך מצד עצמו כי חפץ חסד הוא, מעורר לב נשמות ישראל... יערה עליהם רוח ממרום... ואזי האישה יולדת נקבה, כלומר שההולדה שנעשה בישראל מהתעוררות זו שהשם יתברך מעורר מעצמו – הוא בחינת אהבה זוטא שבעלמא דנוקבא, והיא בחינת אהבה על מנת לקבל פרס".

ח. כאשר האדם הוא בבחינת נעדר, פאסיבי ונטול ויטאליות, אזי "האיש", הגורם החיצוני הוא המשפיע, היינו, בבחינת התעוררות מלמעלה. זהו תיאור של אהבה קטנה, נטולת חפץ. שני אופני האדם שראינו ושני סוגי האהבה, רמוזים גם בנוסח הפסוקים: "אישה כי תזריע – וילדה", זהו מקרה בו נמשל האדם למחולל הפעולה מצדו, כאחד האחראי לגורלו. זאת, לעומת מצב בו האדם סביל, אינו משמש תפקיד מרכזי, ולכאורה נתון למקריות: "ואם נקבה תלד". ברם, גם במצב זה, על פניו עגמומי – כאשר האדם אינו פועל מתחילה להתקדמותו, והוא נמשל לעקרה, עדיין, מוסיף האדמו"ר הזקן, ניתן להשפיע על המציאות ולהפוך במידת-מה לכדי אקטיביים, וזאת באמצעות השמחה. "וזהו עניין השמחה, והמתקות כל הדינים והגבורות והצמצומים". על ידי השמחה, שמקבל את הביקורת וההשפעה החיובית מבחוץ ברצון, ומתוך שאיפה להכיל אותה אל פנימיותו, היא נחשבת לו בבחינת התעוררות מצד עצמו. "אז יומשך להיות תגל העקרה, ובמה? בקיבוץ בניה לתוכה, ופירוש בניה, היינו זכרים, דהיינו תחת אשר מקודם לא הייתה אלא נקבות, עתה יתהפכו לזכרים, דהיינו שמאהבה זוטא, שיהיה להם על מנת לקבל פרס, יתהפך להיות להם אהבה רבה".

ט. האדם יכול לבחור להיות מושפע או משפיע, נסחף או מוביל, נדחף או דוחף וקובע מציאות. הוא יכול לחיות את חייו באהבה קטנה או באהבה רבה. לעיתים, האדם, מסיבות שונות, אינו יכול להיות אקטיבי, אך הוא עדיין יכול להיחשב משפיע, במידה והוא בוחר לקבל את ההשפעה החיצונית בשמחה – "בקיבוץ בניה לתוכה בשמחה". כאשר האדם פועל מתוך שמחה, הוא מגלה את כוונת הלב והסכמתו הפנימית למהלך. וכפי שכתב הרמב"ם בהלכות מקוואות: "כשם שהמכוון לבו לטהר, כיוון שטבל – טהור, ואע"פ שלא נתחדש בגופו דבר, כך המכוון לטהר נפשו... כיוון שהסכים בלבו לפרוש מאותן עצות, והביא נפשו במי הדעת – טהור".

י. "כשמסתכלים באיתערותא תתאה של הנפש, איך היא מביאה איתערותא עילאה, איך דיבור טוב מעורר כוח טוב פנימי, ואפילו תנועה טובה, הרינו תופסים שכך הוא סדר החיים, והמציאות העולמית", כך כתב הרב קוק, בהביעו את חשיבות ועדיפות ההתעוררות הפנימית – זו הבאה מצד האדם. לדעת הרב קוק, כאשר מבינים עיקרון זה: "אין אנו מתפלאים שוב על גדולת הערך של איתערותא דלתתא בכל דבר, על ערך התורה המעשית, התפילה, ואפילו השיחה וכל תנועות החיים". מתבהר, כי האדם המתעורר ופועל לטובה יכול לכונן עולמות אופטימיים ומלאי עוצמה. תנועה חיובית מצד האדם, מעוררת תהודה של אור בעולם. חיוך קטן יוצר אדוות של שמחה, ההולכות ומתגברות באהבה רבה לכדי אמונה ותקווה באפשרות ניצחון הטוב. ואזי, גם אם בנסיבות הראשוניות היה מדובר במצב של נפרדות ועקרות, הרי על ידי "שוש תשיש", על ידי השמחה והתעוררות האדם לפעולה, מתאפשר שינוי לטובה – המתבטא בסיום אותה ברכה: "משמח ציון בבניה".

ד"ר רועי כהן הוא דוקטור לפילוסופיה מהאוניברסיטה העברית, עו"ד ומגשר, מפיק, במאי ויוצר תוכן.