נשכב על הרימון והציל את חבריו: הגבורה הבלתי נתפסת של נתן אלבז הי"ד

בתולדות ישראל בדורנו, מתנוצצים שמותיהם של גיבורים אשר לא ביקשו תהילה לעצמם, אך במעשה אחד הציבו מצפן מוסרי לדורות. אחד מהם היה טוראי נתן אלבז ז"ל.

נתן נולד בשנת תרצ"ב (1932) במרוקו, למשפחה מסורתית, אשר חינכה אותו לאמונה, לענווה ולאהבת ישראל. בשנת תש"י (1950) עלה לבדו דרך עליית הנוער. הוא נקלט בקיבוץ הדתי סעד שבנגב, מקום שבו התאחדו עמל אדמה עם לימוד תורה, ואהבת הארץ הייתה שזורה באהבת השם.

מדריכיו העידו כי היה שקט וצנוע, בעל נפש טהורה ועיניים בורקות אמונה. בכל מעשה, קטן וגדול, ביקש לראות את רצון ה'. כשנקרא לשירות בצה"ל בשנת תשי"ב (1952), ראה בזה לא רק חובה אזרחית – אלא זכות רוחנית: להגן בגופו על עם ישראל בארץ ישראל.

בצה"ל שובץ ביחידה העוסקת בטיפול בתחמושת. העבודה הייתה קשה ומסוכנת, אך נתן קיבל את עצמו את התפקיד בענווה. "אם צריך מישהו שייקח אחריות – אני כאן", נהג לומר.

ואז, ביום כ"א בשבט תשי"ד (11 בפברואר 1954), באה השעה הנוראה.

תוך כדי עבודת פירוק רימונים במחסן תחמושת במחנה צבאי, נשמעה נקישה. נתן קלט תוך שבריר שניה כי נשלפה נצרתו של רימון. כאשר נצרת רימון נשלפת – הוא מתפוצץ תוך ארבע שניות, ואין לשום אדם בטווח המטרים הסמוכים אף סיכוי להיוותר בחיים. אין דרך לעצור את הפיצוץ הזה, הרימון מעיף מאות חלקי מתכת קטנים הננעצים בגוף האדם ומחוררים אותו.

לא היה זמן לדבר, להזהיר, להסביר, לצאת החוצה. בלי לומר מילה אימץ נתן אלבז את הרימון אל חזהו, ונשכב עליו כשהוא עוטף אותו בגופו, כדי להציל לכל הפחות את חבריו. כהרף עין, לאחר שסיים את הפעולה הזו, נשמע פיצוץ עז. גופו של נתן נפגע בצורה שקשה לתאר, אך כל חבריו שהיו איתו במחסן התחמושת, נשארו בחיים. כל זה קרה עוד לפני שהספיקו להבין ולעכל כיצד חברם הטוב מסר את נפשו למוות נוראי ודאי, בניגוד לאינסטינקט של כל אדם לברוח ככל יכולתו, כדי להצילם ולהשאירם בחיים.

מדינה שלמה נכנסה להלם מהאירוע. צה"ל הכיר בגבורתו הענקית והעניק לו צל"ש רמטכ"ל, והוא הועלה בדרגה לאחר מותו, אך עיקר גדולתו של נתן לא היתה בצל"ש ולא בדרגות – אלא בכך שביום פקודה, מתוך אמונה פשוטה, בחר במסירות נפש שאין למעלה ממנה.

חבריו העידו עליו כי גם בימי השגרה ניכר בו טוהר לב מיוחד. הוא היה זה שהקפיד לומר "מודה אני" גם בשדה, שלא ויתר על קריאת שמע ושמצא תמיד מילה טובה לחבר בצרה. במעשהו האחרון, כאילו סיכם חיים של התמסרות בשקט ובענווה.

זכרו של נתן אלבז ז"ל יאיר לנצח באהלם של קדושי ישראל. הוא לא דרש, לא הטיף, לא ביקש עיטורים – אלא פשוט נתן. נתן את חייו באמת ובתמימות, למען רעיו, למען עמו, ולמען נשמת ישראל שחיה באחוות אחים.