"שבוע וחצי אחרי שהרב נרצח הטלפון צלצל. אמרתי מיד 'הנני'"

הרב אחיעד אטינגר הי"ד (גילוי נאות: אבא שלי) נרצח בפיגוע בצומת אריאל לפני שש שנים. הרב אחיעד לימד במשך השנים בישיבת 'אורות אביב' בדרום תל אביב.

בתקופה שקדמה לפיגוע, עסק הרב בהקמת ישיבה חדשה באזור מורכב הסמוך לתחנה המרכזית הישנה בתל אביב. הוא האמין כי דווקא במקום זה צריכה לקום ישיבה. הרב אטינגר עמל רבות על הקמתה – הוא חיפש מבנה מתאים, עבד בעצמו על מנת להכשיר אותו כדי שיתאים למקום לימוד, ואף גייס תלמידים ותרומות. בי"א באדר התשע"ט נרצח הרב אטינגר, בעת שנאבק במחבל בצומת אריאל. הישיבה, שהחל להקים במאמצים מרובים, נותרה מיותמת, ללא מי שיעמוד בראשה.

"הטלפון צלצל בשעה שתים עשרה וחצי בלילה", מספר הרב איציק פנירי, ראש ישיבת 'עוז ואמונה' בהווה. "הייתי אז לקראת סוף לימודי הדיינות, שקוע כולי בלימוד". על הקו היה הרב אלי סדן, ראש מוסדות 'בני דוד', שהציע לתלמידו משכבר השנים לקחת על עצמו את מה שהחל בו הרב אטינגר. הרב פנירי נענה לאתגר כבר באותה שיחה.

"אמרתי מיד 'הנני'"

הרב איציק פנירי נשוי ואב לתשעה ילדים בגילאי עשרים עד שנה וחצי. הוא למד שנים רבות במוסדות 'בני דוד' ואחר כך המשיך ללימודי דיינות בכולל הדיינות בפסגות. הבקשה להיכנס לראשות הישיבה הגיעה כאשר לפניו שנה וחצי נוספות של לימוד עד לסיום מסלול הדיינות.

האם היו לרב לבטים אם לקחת על עצמו את המשימה?

"לא", הרב פנירי עונה מיידית. "אמרתי מיד 'הנני'. את סיפור הגבורה מהפיגוע של הרב אטינגר הי"ד הכרתי מהחדשות, וברגע ששמעתי ששמו קשור לישיבה היה לי ברור שאני שם".

הרב מספר כי בפועל, כשהדברים ירדו לפסים מעשיים, עלו גם המורכבויות. "הטלפון הבא היה לאשתי. היא אישה מלאת מסירות נפש. אשתי הסכימה למשימה, אבל ידעה בחוכמתה שיש צורך ביישוב הדעת. בעוד שאני הייתי מוכן תיכף ומיד לעבור דירה ולהתחיל בשליחות, היא מיתנה וביקשה שהדברים ייעשו באופן תהליכי ומסודר. ובכלל, אם יש דבר חשוב שלמדנו מאז – זה לעבוד מסודר".

"איך נביא לכאן בחורים?"

את ארבעת החודשים שנותרו משיחת הטלפון ועד לפתיחת שנת הלימוד החדשה בישיבה, השקיע הרב פנירי בלימוד אינטנסיבי – על מנת לסיים את שנותר לו בלימודי הדיינות לפני שיתחיל בפועל בתפקיד. במקביל, החל בהכנות למשימה שלקח על כתפיו.

מה פגש הרב כשהגיע לראשונה לישיבה?

"הגעתי לישיבה כשבועיים וחצי לאחר הפיגוע, מיד לאחר הפנייה שקיבלתי מהרב אלי סדן. קודם כל, ראיתי את השכונה. מדובר בשכונה מורכבת מאוד. קשה לאדם מן השורה לשאת את המראות בה. אנשים במצבים לא פשוטים 'זרוקים' על הרצפה, חומרים מסוכנים, ריחות קשים ועוד דברים שאי אפשר להעלות על הכתב. גם מבחינת הישיבה, ידעתי באופן כללי שמדובר בישיבה בתחילת דרכה ושהיא עדיין בשלבי ייסוד. כשהגעתי היו בה כשישה או שבעה אברכים ומבנה שניכר שנעשה מאמץ להשמיש אותו ללימוד, אם כי מצבו דרש שיפוץ מקיף", נזכר הרב.

לאחר הירצחו של הרב אטינגר הי"ד, מוסדות 'בני דוד' לקחו את הישיבה תחת חסותם. הרב פנירי מספר, שכאשר הרב סדן הגיע לביקור במקום הוא נחרד ממראה השכונה. "הרב אלי העלה תהייה האם ניתן בכלל לקיים בסביבה כזו מוסד חינוכי ולהביא לכאן בחורים צעירים".

הרב פנירי משתף בפגישה בה נטל חלק, בנוכחות צוות ההנהלה של 'בני דוד', דמויות ציבוריות מדרום תל אביב ואלמנתו של הרב אטינגר. בפגישה עלתה השאלה האם נכון לשקם את הישיבה ולהמשיך בייסודה, כפי שחשב הרב אטינגר הי"ד, או שמא נכון יותר לשנות כיוון ולהפוך את המקום לפרויקט תורני אחר. "ישבתי והמתנתי שכל הנוכחים יגידו את דברם", נזכר הרב. "כשסיימו, ביקשתי את רשות הדיבור ואמרתי להם שאם ירצו ויראו צורך בכך – מבחינתי אשיב את מפתחות המקום. אבל כל עוד הם מעוניינים שאני אהיה בראש – תקום כאן ישיבה ולא שום פרויקט אחר". הרב מספר שבחדר שררה שתיקה, לאחריה קמה אלמנת הרב ואמרה: "אני תומכת בדבריך. זה בדיוק מה שבעלי שאף – שכאן תקום ישיבה".

הכל מכוחה של התורה

מה גרם לרב להתעקש על הקמת הישיבה במקום כזה? הרי הרב סיפר קודם עד כמה השכונה מורכבת.

"כל שנותיי למדתי מרבותיי שהכל מגיע מכוחה של תורה. התנדבות, אידאליסטיות ורצון טוב – אלו דברים נפלאים. אבל אם רוצים שמה שיוקם כאן יהיה משמעותי ומשפיע באופן בו אנחנו מאמינים, אז הכל חייב להיות מושתת על הקודש. לכן היה ברור לי שצריכה לקום כאן דווקא ישיבה", מסביר הרב פנירי.

כאמור, הרב קיבל את המשימה ארבעה חודשים לפני תחילת זמן אלול, בו נפתחת שנת הלימודים בישיבות. הוא רתם את כוחותיו, על מנת לפתוח את השנה באופן המיטבי. ההכנות כללו, בראש ובראשונה, חיפוש של תלמידים שייאותו להגיע למקום ולא יחששו מהאתגרים הלא פשוטים, דבר שהביא את הרב לנדוד בין ישיבות ולחפש בחורים מתאימים. בנוסף, נדרשו גם הכנות טכניות מרובות. בהיכל הישיבה, למשל, נדרש שיפוץ יסודי. גם פנימיות עדיין לא היו, והיה צורך לאתר מקום מתאים בשבילן. במקביל נפתח קמפיין גיוס כספים. זמן אלול התש"פ נפתח לבסוף בשעה טובה עם שנים עשר תלמידים.

האם הייתה אכזבה ממספר התלמידים הנמוך יחסית?

"אכזבה? הרגשנו הרבה יותר מהצלחה", הרב פנירי מחייך. "בהתחשב בקשיים ובחששות שעלו, זו הייתה הצלחה כבירה להביא שנים עשר בחורים איכותיים ובעלי מסירות נפש. הם הגיעו חדורי שליחות ומטרה, והיו מוכנים ללימוד לצד כל האתגרים".

הזדמנות וברכה גדולה

שנתיים לאחר שנקרא לדגל, ואחרי שהישיבה התבססה מעט, עבר הרב פנירי עם משפחתו מהיישוב פסגות, בו גרו במשך שנים רבות, לדרום תל אביב.

האם היו לרב ולאשתו חששות לפני המעבר?

"ודאי. גרנו במעין גן עדן עד אז. חיינו ביישוב תורני, עם משפחות שאורח החיים שלהן דומה לשלנו, והילדים היו מוקפים בחברים טובים. עלו מחשבות וחששות לא מעטים לפני שעברנו. התלבטנו האם נכון לעקור את הילדים מהסביבה המוכרת, לאיזה מוסדות חינוך נשלח אותם, וכיצד בכלל מגדלים ילדים בסביבה מורכבת כמו זו בה שוכנת הישיבה".

הרב מספר, שהתגובות מצד הילדים לגבי המעבר היו חלוקות. חלקם הביעו תמיכה נלהבת ואף דחפו לגור בסמיכות לישיבה - בשכונת נווה שאנן - ולא בשכונות סמוכות, נעימות יותר. מאידך, חלק מהילדים הביעו הסתייגות.

דילמות נוספות שהרב מזכיר קשורות למעבר של משפחה ברוכה, מציאת בית מתאים והמחיר הגבוה של השכירות בתל אביב.

איך הילדים השתלבו בעיר?

"ברוך ה', גם הילדים שפחות רצו במעבר מצאו את מקומם. לדוגמה, אחת הבנות הייתה אז בכיתה ו'. היא לא ידעה איך תשתלב חברתית במקום החדש, ולא רצתה לעזוב את החברות הרבות שהיו לה ביישוב. בסופו של דבר, היא כל כך התחברה לבנות כיתתה בתל אביב, שלמסיבת בת המצווה שלה הגיעו שני אוטובוסים עמוסי חברות: אוטובוס של חברות מפסגות ואוטובוס של חברות מתל אביב", הרב מספר בחיוך.

לצד ההשתלבות הטובה, הוא מזכיר גם דילמות חינוכיות שצפות ועולות כל העת. "כאשר אדם מתגורר ביישוב הומוגני קל לו לחנך את ילדיו, כי מטבע הדברים קיימת הפרדה: אנחנו חיים בדרך התורה ויש אנשים שחיים אחרת. כל זה שונה כאשר אדם מתגורר במקום חילוני. הילדים נחשפים מקרוב לאנשים נפלאים, אך בעלי אורח חיים שונה לחלוטין ממה שאנחנו מאמינים. החשיפה הזו מזמנת שאלות". הרב מציין שהוא ובני משפחתו רואים בכך הזדמנות ללימוד ולחידוד הדרך האמונית.

בכלל, נראה שהרב פנירי מתמקד כל העת בחיובי. הוא מפרט באריכות על דברים מבורכים שהמשפחה חוותה כתוצאה מהמעבר לתל אביב, ובין השאר מספר על הלכידות המשפחתית שהתחזקה: "כשגרנו ביישוב, בלילות שבת לא ראינו את הילדים – מיד לאחר הסעודה הם היו יוצאים לחברים. זה כמובן דבר מבורך שיש חברים טובים, אך מבחינה משפחתית לא היה ממשק. מאז שעברנו לתל אביב, הילדים נמצאים יותר בבית בלילות שבת. זו הזדמנות לדבר ולהיפגש כולנו וממילא תורם ל'ביחד' המשפחתי". הרב מוסיף ומפרט גם על תחושת השליחות שמלווה אותם ועל הברכה שיש בגידול הילדים לתוך חיי שליחות.

מה מצב הישיבה כיום?

"ברוך ה', כיום לומדים בישיבה ברצינות ובשמחה למעלה משבעים בחורים. בית המדרש מלא ואנחנו במחשבות לקראת שנה הבאה, כי כרגע המבנה צר מלהכיל בחורים חדשים".

הרב מציין שהבחורים מעורבים במעשי חסד בשכונה. "זה מתחיל עוד קודם, מכך שהבחורים בישיבה אחראים על הכל. החל מלנקות, לבשל, לארגן את החדרים, וכמובן על כל סדרי התפילות והלימוד. הכל 'עומד' עליהם. מתוך האחריות הזו על עצמם, מגיע גם הקשר עם השכונה מסביב. הבחורים מחלקים צלחות מזון לאנשים קשי יום ומבקרים קשישים גלמודים בשכונה. יש דיירת ניצולת שואה שחיה בתנאים קשים, והבחורים ערכו עבורה שיפוץ יסודי בבית. ועוד מעשים חסד רבים שזוכים לעשות".

"להיפך. זה הדבר המדהים. דווקא החסד שהבחורים עושים נותן להם דחיפה אחר כך, כשחוזרים לישיבה, להיות מחוברים יותר לקודש ולתורה".

מה החזון של הרב הלאה – לגבי הישיבה ובכלל?

"להוסיף אור, טובה וברכה לכאן, לעיר תל אביב ולעם ישראל כולו. אני חושב שרבות מההתנגדויות שיש היום כלפי עולם הקודש מגיעות מניתוק של חלקים בעם ישראל מהעולם הזה, עד שהפך בעיניהם לזר ומנוכר. אנחנו שואפים שיותר ויותר אנשים יכירו, וממילא תבוא יותר טובה וברכה לעם ישראל".