האיש הזה יודע, במנעד של עפעף, כל מה שעובר עלי בלב

אני לא אדם של מספרים, יותר אישה של פרחים. כשאומרים לי "גיליון 700", אני ישר קופצת, כמו כולנו, להכי קרוב שיש. 770 של חב"ד. מורידה 70 ומקבלת את "מועדון ה-700", יש דבר כזה. מועדון של גאונים, שכשהיינו בתיכון היו אומרים עליהם, "זה? הוא 700 בפסיכומטרי, זה!".

אני מתייעצת עם בעלי על מה לכתוב לטור החגיגי של העלון.

 "מה שעשית עכשיו למספר 700, מזכיר לי את הבדיחה על הדקה התשעים ותשע".

"לא מכירה", אני אומרת לו, "תסביר?".

"הביטוי המקורי הוא 'הדקה התשעים', ביטוי שבא מעולם הספורט. מי שלא מכיר, ברוך ה', משתמש במשהו דומה, 'בן דוד של בערך' – 'הדקה התשעים ותשע', כאילו, שניה לפני 100, כאילו יש איפשהו תבנית של 100 דקות, אבל אין. דקות לא באות ביחידות של מאות. לא משנה".

"לא משנה", אני עונה בחזרה, בוגרת. יודעת שיש דברים שמעולם לא ידעתי, ואין לי גם בעיה להמשיך לא לדעת.

"את יודעת שאנשים שואלים אותי אם אני יודע?".

"יודע מה?".

"בעניין מה שאת כותבת בעלון הידברות. אנשים שואלים אותי אם אני יודע שאת כותבת עלי. עלינו. על שיחות המרפסת שלנו. אחד שפגש אותי אפילו רמז לי בנימה של הלשנה מודאגת, ציטט לי משפט שכתבת עלי באחד הטורים האחרונים. כאילו בא לגלות לי את מה שקורה כאן, בעמוד".

וראיתי מהעמידה שלו ליד הקומקום, בצד שמאל של המטבח, שהוא צוחק.

"מה מצחיק?", שאלתי.

"זה מצחיק. נראה למישהו שאני לא רואה מה את כותבת? נראה למישהו שהוא יכול לגלות לי משהו שאני לא ידעתי שנכתב? זה אחד הכיפים שלנו, הביחד הזה. לחיות, לחשוב, לכתוב".

האיש הזה יודע, במנעד של עפעף, חשבתי לעצמי, הפעם בשקט, כל מה שעובר עלי בלב. הוא יודע להסביר לי, גם כשאני מבולבלת, מה אני חושבת. הוא מכיר אותי יותר שנים של ביחד מאשר חייתי כילדה, כנערה, לבד.

תמיד יש היום הזה בנישואים, שהשנים ביחד מתחילות לעקוף את שנות קיום הרווקות של הלבד. עברנו את המאזן הזה מזמן.

"לגיליון 700 תכתבי על היום הזה שעבדתי עליך, כשהיינו עוד זוג צעיר בתחילת התשובה, ואת כל כך רצית כשרות, מצוות, תורה. אני הייתי פחות בעניין. הלכתי איזה ערב עם חברים לאכול בתל אביב.  כשחזרתי בלילה, הקאתי את נשמתי בשירותים. שוב ושוב ושוב. ואת יודעת כמה קשה לגברים להקיא... לא רציתי שתשמעי. רציתי שתרחמי עלי ותגידי לי, כמו שאמא שלי היתה אומרת, שזה תיכף יעבור, אבל לא רציתי שתתעוררי ותדעי שאני אכלתי באותו ערב עם החברים אוכל שאלוקים לא מרשה לאכול.

"בבוקר, כשהתקשרתי בסתר לחברים שהיו איתי, כדי לברר אם גם הם עם כאבי בטן, הם אמרו שלא. שהם ממש בסדר. אכלנו אותו הדבר.

"זה היה הרגע שבו הבנתי שיש לי נשמה של יהודי. שיש רגע שבו אומרת הנשמה הזו: 'די. את המאכלים האלה אני לא רוצה יותר שתכניס אלי. בבקשה תקשיב לי'".

זאת היתה הפעם האחרונה שהוא אכל אוכל לא כשר.