למה אין בקשה לנחת מהילדים בתפילת שמונה עשרה?

בתפילת שמונה עשרה תיקנו לנו חז"ל לבקש הרבה בקשות, ובעצם לימדו אותנו על מה ראוי להתפלל: על הדעת, על הרפואה, על בניין ירושלים, על הפרנסה וכו'. אבל דבר אחד חשוב מאוד נעדר מהרשימה הזו: משום מה, אין שום תפילה שנזכה לנחת מהילדים. חשבתם על זה פעם? תשע עשרה ברכות, ורק בקשה על הילדים שלנו, "עמלנו – אלו הבנים", רק על זה לא תיקנו לנו להתפלל? איך זה? הרי זה העיקר וזו התכלית, ואיך השמיטו את הדבר החשוב ביותר?

את השאלה הזו שואל המהרי"ד מבעלזא זי"ע. והוא עונה שבאמת תפילה לנחת היא החשובה מכל. אבל דווקא בגלל שהיא הכי חשובה, חז"ל לא רצו שידבקו אליה הקליפות, ולכן תיקנו לנו להתפלל עליה רק ברמז. ואיפה רמוזה תפילה זו? בברכת "מודים" אנו מבקשים: "לדור ודור נודה לך", לא רק הדור שלנו, גם הדור הבא! כאן מרומזת התפילה שגם ילדינו ילכו בדרך האמת, ויזכו להודות תמיד לקב"ה (וכך באמת ראוי לכוון).

על זו הדרך שמעתי שואלים, מה עם שלום-בית? גם שלום-בית זה יסוד חשוב. זה גם תורם רבות לחינוך מוצלח (כנראה זו המתנה הגדולה ביותר שאפשר לתת לילדינו, להראות להם בית מכבד ואוהב שהם ירצו וישאפו לחקות), וגם בחיים בכלל, כאשר יש שלום בית יש כוח לכל הניסיונות והתלאות. כשיש מתיחות ואיבה, אין כוח... ובכלל, כבר יש ברכה על שלום, אז למה לא הכניסו לנו שם, על הדרך, תפילה על שלום-בית?

ושוב אותה תשובה. דווקא בגלל שזה עיקר ויסוד כה מהותי, הוא רק מרומז. ואיפה הוא מרומז? במילים: "ונפשי כעפר לכל תהיה" (ואולי גם במילים: "ולמקללי נפשי תידום"...).

אם כבר הגענו לכאן, אולי גם בחינוך צריך קצת מהמידה הזו של "ונפשי כעפר לכל תהיה". כאשר אדם נלחם בגאווה המובנית שבו, ולומד לקבל את ילדיו כמו שהם, אז יש לו סיכוי להצליח באמת בחינוך. בסך הכל, בפסוק כתוב: "חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ". לא כתוב: "עַל פִּי דַרְכִּי". יש לנער דרך משלו, כוחות נפש משלו, תיקון ייחודי משלו לעשות בעולם. תפקידנו ללוות, לאהוב, לתמוך, לראות את הטוב, לכוון ולהדריך.

בגיל צעיר יותר, צריך גם "שמאל דוחה", להגן ולתמרץ. בגיל מבוגר יותר, עיקר כְּלֵי ההשפעה שלנו אינם "שמאל דוחה", אלא "ימין מקרבת", יותר חסד מאשר גבורה. דרך הקֶשֶר וההשפעה ניתן לעזור לילדים לעשות בחירות טובות. ומה לעשות, זה מחייב קצת לשים בצד את האגו, וראוי להתפלל על זה: "ונפשי כעפר לכל תהיה", שנצליח לשים את הנער ואת צרכיו בראש סדר העדיפויות שלנו כהורים.

ילדים אינם "מפעל לייצור נחת". הם תפקיד ושליחוּת, שמחייב אותנו להכיר ולהתמודד עם השריטות של עצמנו, לעבוד על המידות, לבלום פינו בעת מריבה, לפעמים "לשאת עוון" ו"לעבור על פשע", כדי לעזור לילדים להיות במסלול הנכון, מסלול האמון בעצמם ובבוראם.