איך ההכנות לחג החירות מוציאות אותנו דווקא מחירות לעבדות?...

כמה אירוני שההכנות לחג הפסח – שבו יצאו אבותינו מעבדות לחירות – מוציאות אותנו מחירות לעבדות...

מזדהים עם התחושה? אז תקשיבו טוב.

ר' אהרון טורצ'ין זצ"ל, ראש ישיבת "מצוינים", עבר עם מלווהו ליד חצר גדולה בירושלים, שאליה זרמו מים רבים מצינור הניקוז של אחד הבתים. המלווה התבטא שזה ממש בל תשחית שנשים מבזבזות כל כך הרבה מים על הניקיונות של פסח. אך נענה הרב ואמר: "לא מים נשפכים מבתי ישראל, אלא נחלי אמונה!".

תחשבו על זה רגע. למה מנקים לפסח, כי האביב הגיע? לא! כי פסח בא. אם כן, כל ה"עסק" סביב הניקיונות לפסח מקורו בעצם בהידור מצוות "וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ", והרי לך אמונה בטהרתה.

אז כדי להבין מדוע בהכנות לחג יש יותר חירות מאשר שעבוד, הבה נלמד חירות מהי, כיצד זכו לה אבותינו והיכן היא מוצאת את ביטויה בחיינו.

ראשית חכמה פליאה

בהגדה נאמר: "אִלּוּ לֹא הוֹצִיא הקב"ה אֶת אֲבוֹתֵינוּ מִמִּצְרָיִם, הֲרֵי אָנוּ וּבָנֵינוּ וּבְנֵי בָנֵינוּ מְשֻׁעְבָּדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם".

עלינו להבין כיצד זה יתכן, כי הרי מבואר בחז"ל (תנחומא, פקודי ט') שאישה יהודייה ילדה במצרים לכל הפחות שישה בלידה אחת! לפי החשבון הזה עולה, שמאז ועד היום יכולנו לכבוש את מצרים רק עם כמות העם, וממילא לצאת לחופשי. אז מה הפירוש שאלמלא ה' הוציאנו ממצרים היינו משועבדים שם עד היום הזה?

עוד נאמר בהגדה: "חַיָּב אָדָם לִרְאוֹת אֶת עַצְמוֹ כְּאִילּוּ הוּא יָצָא מִמִּצְרָיִם". ונפסק ברמב"ם (חו"מ ז', ו').

וצריך להבין, כיצד נוכל לראות עצמנו יוצאים ממצרים, אם אין בכוחנו כלל להבין מהו שעבוד מצרים? הא לכם ציטוטו של ויקטור פרנקל (אבי הלוגותרפיה) אודות זוועות השואה: "אדם שלא חי בהוויה זו, יתקשה מאוד לתפוס במוחו כמה מזולזל היה במחנה ערכם של חיי אדם" (אדם מחפש משמעות).

נו, אז כיצד נוכל להבין מה חוו אבותינו בשואת מצרים, שנוכל היום להתיימר לראות את עצמנו כאילו אנו יוצאים במקומם מן העבדות אל החירות?

השעבוד שמאחורי השעבוד

ראו את דברי ה"אור החיים" הקדוש (שמות י"א, ה') אודות מכת בכורות: "כנגד בחינת הבכורה שבקדושה (של ישראל) הייתה בחינת בכורה שבקליפה (של מצרים) אוחזת ותוקפת בה לבל שלח, עד אשר הרג ה' (במכת בכורות) כל שם הבכורה שבקליפת מצרים ... וכיון שנעקר שם זה, נפל ענף הרע שהיה מחזיק בבכור הקדושה, ולזה תכף יצאו בני ישראל".

גם מבלי להבין בתורת הקבלה, הרינו מבינים מדבריו בבירור ששעבוד הגוף של עם ישראל לא היה ישיר אלא עקיף; השעבוד האמיתי היה רוחני - שעבוד "בכור הקדושה", בלשון האור החיים – שאירע כנראה בעקבות שקיעת עם ישראל ב-מ"ט שערי טומאה, וכתוצאה מכך נסבב גם השעבוד הגופני.

כדי לגאול את גופם של אבותינו, הקב"ה הכה תחילה את "בכור הטומאה" של מצרים והחליש את כוחם הרוחני, וכשנגאלה רוחם - נגאל גם גופם.

שעבוד הרוח

אתם מבינים?

שעבוד מצרים לא נגרם בגלל יתרון מצרי דמוגרפי. לכן גם ריבוי מספרי קיצוני של עם ישראל לא היה מחלץ אותם מהשעבוד. שעבוד מצרים האמיתי היה ברוח, במיצרי הנשמה, ולכן אילולי חסדו של הקב"ה שגאל את רוח אבותינו ששקעה עמוק-עמוק בשערי הטומאה, גופנו היה נותר בשבי המצרי משועבד ומיוסר עד היום הזה.

ואם כזה היה שעבוד מצרים, בעיקר רוחני ולא רק גשמי, הרי שכולנו יכולים – ומחויבים! – לראות את עצמנו כיצד אנו יוצאים ממנו בכל שנה.

מה שחווה גופם של אבותינו בשואת מצרים, לעולם לא נבין. אבל את שחוותה רוחם הננו חווים יתירה מהם, היות שהם הגיעו "רק" עד מ"ט שערי טומאה, אך אנו כבר מזמן חצינו את שער ה-נו"ן...

גם זאת מגלה ה"אור החיים" הקדוש (שמות ג', ח'), שהיות ואבותינו במצרים טרם קיבלו את התורה, לפיכך גאלם הקב"ה בטרם יגיעו אל שער החמישים של הטומאה, כי אילו הגיעו אליו – לא היה בכוחם לצאת. אבל אנו שקיבלנו את התורה, אמנם נכנסנו לעומקו של שער ה-נו"ן, אך בזכות התורה גם נצא!

חירות לעומת שעבוד

כדי ליישם בחיינו את היציאה מעבדות לחירות, עלינו להגדיר תחילה מהי עבדות ומהי חירות.

עבד, כך מגדיר הגר"א דסלר זצ"ל (ממ"א ח"ג עמ' 289), הוא אדם שמוכרח לעבוד, אך פירות עבודתו אינם שלו. אשר על כן, "כל מעשי האדם לשם ענייני העולם הזה הם מעשי עבדות, כי לא לעצמו יהיו הפירות".

מחובת האדם להשתדל עבור פרנסתו, אך מעבר להתעסקות הנדרשת עבור השגת צרכי קיומו, כל התעסקות יתירה בענייני העולם הזה הינה עבדות כלפי אדם, כי לנשמה אין דבר מקנייני החומר.

בהתאם לזמן שאדם מכלה מחייו בהתעסקות בהבלי הזמן הוא יוכל להכיר את רמת שעבוד רוחו לחומר.

לפיכך קבעו חז"ל (אבות ו', ב') "שֶׁאֵין לְךָ בֶּן חוֹרִין אֶלָּא מִי שֶׁעוֹסֵק בְּתַלְמוּד תּוֹרָה"; התורה מחנכת את האדם כיצד לנהל את חייו באופן שגם גופו וגם נפשו יבואו על סיפוקם מבלי שאחד יגרע מהשני, ומי שזוכה לחיות כך - הרי הוא בן חורין אמיתי!

כתב דניאל גולמן (פסיכולוג יהודי אמריקאי): "למרות האכזריות שבה נהגו הסוהרים באסירים (בשואה), המכות, העינויים, האיום הקבוע במוות, חלק אחד בחייהם נותר חופשי: התודעה. על אף הנסיבות האיומות – תקוותיהם, דמיונם וחלומותיהם של האסירים היו תלויים בהם בלבד" (כן לחיים למרות הכל).

חירות היא איננה מצב אלא בחירה; אדם בוחר להיות בן חורין על ידי ניהול רצונותיו, ריסון מידותיו, שליטה בדחפיו ובחירה בטוב.

זכרו, כאשר התודעה בת חורין, הגוף יהיה לה אסיר תודה.

החירות שבשעבוד

עכשיו נבין איזה בית הספר לחירות הוא חג הפסח.

כדי לקיים את הציווי "וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ" נערכים כל בתי ישראל מבעוד מועד להכשיר את הבית כנדרש, ומטבע הדברים יש לא מעט לחץ וטריגרים למריבות.

מה שקובע את סטטוס האדם הוא לא שעבוד גופו להכנות והניקיונות אלא חירות תודעתו – לצאת מאזור הנוחות, להגיש עזרה, לבלום פה בשעת מריבה, ליצור אווירה טובה, לקנות ולפנק. זו חירות!

ואגב, זה נכון לכל השנה, לא רק לפסח.