"בנות אומרות לי: 'אז מה אם אין לו עין או יד, אני מסתכלת על הפנימיות שלו'"

השדכנית רחלי הומינר, מייסדת אתר 'הבאר', מקבלת עשרות שיחות טלפון ביום ואינספור הודעות טלפוניות, אך שיחת הטלפון שקיבלה ממי שהציגה את עצמה כ"אורית, אמא לשני לוחמים שנפצעו במלחמה", הצליחה להפתיע אותה ולחדור עמוק לנשמתה.

"אורית סיפרה לי על קבוצת אימהות ללוחמים פצועים שרוצות להתייעץ איתי כשדכנית, ומכאן התגלגלו הדברים", מספרת רחלי, "קיימנו מפגש משותף, בו התברר שהאימהות מאוגדות יחד מאז שילדיהן נפצעו, כדי לעזור זו לזו במגוון תחומים. באחת השיחות המשותפות שלהן עלה נושא השידוכים ויחד אתו גם החשש: 'איזו בחורה תרצה להתחתן עם הבן שלנו?'

"האימהות, מתוך אופטימיות ואמונה גדולה, החליטו שהן מעוניינות לפנות לבחורות רווקות איכותיות, וכך נולד מיזם 'חיבורי ברזל'. הקמנו אתר מיוחד לרישום למטרת השידוכים, והתוצאה הפתיעה וממשיכה להפתיע את כולנו".

אוסי בן צור, יוזמת הרעיון

"מי תסכים להתחתן איתם?"

כאן המקום לעצור לרגע ולהציג את יוזמת הרעיון, הרי היא אוסי אבן צור מקריית אתא, אמא לשמונה ילדים, מהם חמישה נשואים. חמישה מתוך חתניה ובניה נלחמו בעזה, בנה דביר וחתנה נפצעו שם, כאשר פציעתו של דביר מוגדרת כקשה.

"דביר נכנס לעזה זמן קצר אחרי פרוץ המלחמה", מספרת אוסי. "הוא היה אז חולה בדלקת ריאות, אך זה לא עצר אותו מלהצטרף לחבריו הלוחמים. כמה ימים אחרי הכניסה הקרקעית, בשעה מאוחרת מאוד בלילה, קיבלנו שיחת טלפון ממספר בלתי מזוהה. כמובן שהלב צנח מיד. היה ברור לנו שבכזו שעה יכולים להתקשר רק מהצבא, אבל יש לנו חמישה בנים וחתנים שנלחמים. במי  מהם מדובר?

"כשענינו לשיחה שמענו את קולו של דביר שסיפר לנו שהוא נפצע ו'כואבת לו קצת הכתף'. דביר אושפז באזור הדרום והיה עלינו לעבור כמעט שעתיים של נסיעה. כשהגענו ראינו אותו שוכב במיטה כולו כאוב, מבקש מאתנו דבר אחד בלבד: 'תתפללו שהמבצע לחילוץ החטופים יצליח'. מאוחר יותר התברר לנו שדביר היה שותף למבצע החילוץ של שורדי השבי לואיס הר ופרננדו מרמן, הוא נמחץ על ידי טנק ובאורח ניסי שמעו אותו צועק והוא חולץ רגע לפני שהטנק מחץ אותו למוות. התוצאה הייתה לא נעימה: עצם הבריח נשברה, וכך גם הצלעות, ולמעשה כל פלג גופו העליון היה שבור ומרוסק.

"במשך ארבעה חודשים התאושש דביר בבית, ואחר כך התעקש לחזור לעזה ולהמשיך להילחם. הוא נכנס לחאן יונס, ובמשך תקופה נלחם שם ללא אמצעי תקשורת, כמו שאר בנינו וחתנינו. אבל אז הגיעה שוב שיחת טלפון, הפעם דביר היה כאוב יותר מהפעם הראשונה, הוא לא היה מסוגל לדבר. האחות בהדסה עין כרם היא זו שלקחה ממנו את המכשיר והודיעה לי: 'הבן שלך נפצע, בואי להדסה'.

"הגעתי לבית החולים ממש ברגע שהכניסו את דביר לחדר ניתוח", מספרת אוסי, "הספקתי לתת לו נשיקה לפני הניתוח, והמתנתי בחוץ, יחד עם משפחה נוספת של קצין שנפצע גם כן באותה תקרית. המתח היה גדול, ואחרי שעה ארוכה יצא אליי הרופא, עוד במהלך הניתוח, והודיע לי כי הוא ניתח את דביר, והוא היה במרחק של 'כחוט השערה' מלאבד רגל.

"הסתבר שגם כאן היה נס גלוי, שכן הכדור שנורה לעבר דביר חדר את הירך, יצא משם החוצה ופגע בקצין שנפצע אף הוא. ניתן להבין מכאן את חומרת הפציעה של דביר, ובכל זאת נמצאה דרך להציל את הרגל, והרופאים הצליחו באמצעות ברגים וברזילים לייצב אותה ולהשאירה במקום.

"כמובן שלצד הבשורה הטובה, הייתי גם שקועה בכאב עמוק, כי הוסבר לי שמצבו של דביר מוגדר כקשה ולא ברור אם ישוב אי פעם ללכת. בעוד שאני יושבת וכואבת, הרגשתי יד על הכתף. היה זה בני הגדול, מ"פ בצנחנים שקיבל שחרור מיוחד כדי להתלוות אליי. 'אמא, הבן שלך לא נפצע בפוגרום', הוא אמר לי, 'הוא נפצע כשהוא נלחם על האדמה הזו, על הארץ ששייכת לנו'. המשפטים הפשוטים האלו נאמרו כל כך במקום, ובבת אחת הבנתי שהסיפור שאנו חווים הוא גדול ועמוק. פתאום תפסתי את עוצמת הדברים, הרי מדובר בפציעה למען עם ישראל.

"דביר נאלץ לעבור תקופה ארוכה בטיפול נמרץ ולאחריה תקופה של שיקום. גם כיום, כשנה אחרי הפציעה, הוא נעזר בקביים, מתמודד עם רגל שהיא קצת קצרה יותר מהשנייה, וגם טווח התנועה ביד שלו מוגבל, בעקבות הפציעה הראשונה. אך ברוך ה' הוא חי והולך, או כפי שאמר לו הרב: 'הקב"ה נתן לך שתי תזכורות שיש לך עוד מה לעשות בעולם'.

אוסי בן צור עם בנה דביר

"לא פשרה אלא זכות"

אוסי מציינת כי בתקופה  בה היה דביר מאושפז, היא הייתה בקשר עם קבוצה גדולה של אימהות לחיילים פצועים. "באחד המפגשים שלנו העלתה אחת האימהות את השאלה: 'מי תרצה להתחתן עם הבנים שלנו?' התגובה שלי הייתה: 'מה זאת אומרת מי תרצה? יש בנות מיוחדות שבוודאי ירצו'. אמרתי את הדברים מתוך אמונה ברורה בכך שהקב"ה מנהל את העולם, ובוודאי שימצא לחיילים הגיבורים את אלו שראויות להם, וגם מתוך היכרות עם השטח, כי למען הגילוי הנאות - דביר בימים אלו כבר 'תפוס', ואני מדברת ממקום אובייקטיבי לגמרי. אני גם מכירה לא מעט מקרים נוספים שבהם בנות לא נרתעו מפציעתם של חיילים. אבל מאותו רגע הבנתי שלא מספיק רק להאמין, אלא יש גם לפעול כדי לקדם את המיזם הזה".

אוסי לא ישבה בשקט, והיא פנתה עם חברותיה לשדכנית רחלי הומינר כדי לנהל את המיזם המיוחד. "צירפנו לפרויקט גם את חיה ממן שמנהלת בית ספר לקאוצ'רים ומלווה זוגות מרווקות לזוגיות. עשינו זאת מתוך הבנה שכל זוגיות מצריכה ליווי מקצועי, ובטח כשמדובר בזוגיות עם פצוע", היא מסבירה. "כמו כן חיברנו לפרויקט גם את אביבה, מעמותת 'בלב אחד'. היא עצמה אמא לפצוע ומטפלת בפצועים כבר שנים. היא גם כן חלק פעיל מהתוכנית, מלווה את השדכניות שלנו וכן גם את הבחורים עצמם".

כתיאוריה זה נשמע נהדר, אך האם במציאות יש בנות שמסכימות לשמוע על בחורים פצועים?

"זה ממש לא רק תיאורטי, אלא מעשי ממש", מבהירה רחלי, "כשיצאנו בפרויקט פרסמנו דף מיוחד עם קישורים להרשמה – קישור לגברים לוחמים, וקישור לנשים – בחורות, שרוצות לשמוע על חיילים שנפצעו במלחמה. אני מציינת כעת את הנתונים ורועדת, כי זה באמת בלתי יאומן – כ-700 בחורות נרשמו דרך הקישור, והן עשו זאת מתוך מודעות מלאה, כשהן מדגישות שהן יודעות שחלק מהבעיות מורכבות, ובכל זאת הן רוצות.

"באופן אישי שוחחתי עם רבות מאוד מהבחורות שאמרו לי: 'אני מודעת לזה שזה קשה ומאתגר, אך כל עוד מדובר בבחור בריא ברוחו ובנפשו, עם ראש טוב, אנרגיה טובה ואישיות טובה, אני מוכנה לקבל את זה על עצמי, כי אני מבינה שיש פה מכלול שלם'. בנות הוסיפו וכתבו: 'לא איכפת לי שיהיה בלי עין, בלי יד, או נכה – אם הראש מתפקד והוא אדם תקשורתי ושמח, אני רוצה לשמוע עליו'. הן לא עושות זאת כחסד, אלא מרגישות שזוהי זכות. כמובן שיש גם כאלו שזה לא מתאים להן, וזה הגיוני. כל אחת פועלת לפי מה שנכון עבורה. חשוב לי לציין שהבנות שנרשמו אצלנו הן ממגוון גילים, מכל הרמות הדתיות ובכל הסטטוסים, כך שהצלחנו ליצור מאגר עם מגוון של הצעות".

איך מגיבים על כך החיילים הפצועים?

"אני שומעת תגובות מאוד נרגשות מעצם המחשבה על כך, וכן מהעובדה שהמיזם הוא חינמי ושיש שדכניות שפועלות מטעמנו וממש נוסעות לבתי חולים כדי לפגוש אותם ולהכיר אותם. יחד עם זאת אני מבינה כמה חשוב להם שלא יתייחסו אליהם כ'חיילים פצועים', אלא יראו את האדם שיש בהם.  זו גם הסיבה שביקשנו מכל חייל להביא תמונה שלו לפני הפציעה ותמונה נוספת אחריה, כך תוכל הבחורה לראות לא רק את הפציעה, אלא גם את האדם שמאחוריה, ולהכיר אותו בדיוק כפי שהיה לפני המלחמה.

"בנוסף, אני מדגישה לבנות כל הזמן: 'אל תתייחסו לכך כפרויקט שיקומי, כי אתן לא הולכות להפוך למטפלות של החייל או לרופא שלו וגם לא לעובדות סוציאליות שלו. אתן הולכות לפגוש את האדם שעומד להיות השותף שלכן לחיים, ולכן עליכן לבוא מתוך מקום של חיבור פנימי, עם הבנה לכך שיש מורכבות ואתגר, אך גם מודעות שתהיו מוכנות לתת כל מה שאתן יכולות, מתוך אינטראקציה זוגית, כי במערכת הזו אתן לא רק נותנות אלא גם מקבלות".

ואילו אוסי מוסיפה: "אני לא באה להגיד שהכל פשוט, מובן שיש הרבה מאוד אתגרים. אבל כמי שזכתה להיות הנכדה של הרב גץ זצ"ל מהכותל, חונכתי כל חיי לכך שעם ישראל לא מפחד מדרך ארוכה, והמיזם הזה מגיע בדיוק בעקבות כך – האויבים רצו להכחיד אותנו, ואילו אנחנו בתשובה בונים בתים ומקימים משפחות. זהו המענה המדויק ביותר שנוכל לתת להם, ונמשיך לעשות זאת ולהוכיח שעם ישראל חי".