"אם לא בורא עולם – לא הייתי כאן": הלידה שהפכה למאבק הישרדות

"תמיד האמנתי באינטואיציה שלי, גם כשלא היה לה בסיס הגיוני, ובכל זאת – במהלך ההיריון הרביעי שלי, הרגשתי שמשהו לא תקין, אך לא מספיק התייחסתי לכך".

חן עקביא אומרת את הדברים וניכר שקשה לה להשלים איתם. "אני אישה מאמינה, יודעת שכל מה שצריך לקרות - מנוהל מלמעלה, ובכל זאת, כשאני נזכרת בתחושות הלא טובות שליוו אותי במשך כל חודשי ההיריון, ואפילו בשיחות שבהן אמרתי לרופאים על כך והם ביטלו אותי, אני יודעת שהייתי צריכה לנהוג אחרת. הייתי צריכה להתעקש להיבדק, להבין מה באמת קורה, ואיך זה שאחרי שלושה הריונות תקינים לחלוטין – מגיע ההיריון הרביעי, ומן הרגע הראשון מרגיש לי שמשהו בו אינו טוב".

לידה בהפתעה

חן היא מורה במקצועה, מתגוררת במושב רתמים שבנגב. "אף פעם לא ידעתי מהו הריון בסיכון או מהי מחלקת סיבוכי הריון", היא מציינת, "הכל אצלי היה תקין, והתינוקות נולדו בדרך כלל אחרי התאריך המשוער. אבל אצל נבו שלום, הילד הקטן שלנו היה הכל שונה".

חן מחזירה אותנו שנה וחצי אחורנית, אל היום בו נולד נבו באופן כל כך מפתיע וללא שום התרעה. "זה היה בשבת שהגיעה אחרי סוף שבוע שסבלתי בו מכאבים קשים מאוד, אבל לא סיפרתי על כך לאף אחד כי נמאס לי להתלונן. בכלל, במשך כל השבועות האחרונים להיריון הרגשתי רע כל כך מבחינה פיזית, והרגשתי שאני כבר מעיקה על עצמי בכך שאני מתלוננת. מכיוון שביקרתי אצל הרופאה שבועיים קודם לכן והיא אמרה שהכל תקין, לא באמת חשבתי שמשהו מתפתח, ושיערתי שגם את ההיריון הזה אסחוב כמו את ההריונות הקודמים – הרבה אחרי תאריך הלידה המשוער. הייתי אז רק בשבוע 37 ולא חשבתי שיש סיבה לחשוב בכלל על לידה.

"אבל באותה שבת היו הכאבים חזקים יותר מאלו שהכרתי, ואחרי שעות ארוכות החליט בעלי להזמין את המיילדת של היישוב. זה לא שתכננתי לידת בית, אבל זה פשוט לא היה תלוי בי", מדגישה חן.

"האמת היא שגם כשליאת המיילדת הגיעה ואמרה לי שאני בלידה, לא העליתי בדעתי שהיא תתפתח במהירות והייתי בטוחה שנספיק להגיע לבית החולים. בינתיים בעלי שלח את הילדים לחברים, וכל כך שמחנו על כך שאנו גרים ביישוב בו אנו מוקפים בחברים טובים ואנשים שאוהבים לעזור. חשבנו שעוד ייקח זמן רב, אבל הלידה הפתיעה אותנו והתרחשה כל כך מהר – עוד הרבה לפני שהספקנו אפילו לחשוב לצאת לבית החולים, התינוק פשוט נפלט החוצה".

פרכוסים, איבוד הכרה ושבץ

הראשונות שאחרי הלידה היו לדבריה של חן דווקא נעימות ומרגשות. "הילדות בדיוק דפקו על דלת הבית, וליאת החכמה אמרה לבעלי: 'לך להראות להן את התינוק, שיראו שהכל בסדר', והוא אכן יצא מהחדר עם תינוק פיצי במשקל 2 קילו, והציג אותו לפני אחיותיו הגדולות שכמובן צווחו משמחה ומהפתעה ומיהרו לספר לשכנים.

"לאחר מכן ביקשתי מליאת להוציא את השליה, כי אני יודעת שרק אחרי שהשליה יוצאת ניתן לאחל מזל טוב", מספרת חן. "בתחילה ליאת סירבה בשל עניינים בירוקרטיים, אך לאחר שהתעקשתי היא הוציאה את השליה, ואז התברר שמשהו לגמרי לא תקין בה והיא מלאה בנמקים, מה שמעיד על כך שייתכן שהמערכות אצלי לא מתפקדות כנדרש, ושהתינוק לא קיבל את כל מה שהוא צריך. ליאת הבינה זאת, אך היא לרגע לא איבדה עשתונות ומיהרה להזעיק את רופא הילדים והפרמדיק שהגיעו לבית. אלא שאז הפכה ההכרה שלי למעורפלת".

מכאן חן אינה זוכרת דבר, אך לאחר מכן סיפרו לה שבאמבולנס התרחשו אצלה פרכוסים שהובילו לאובדן הכרה שבמהלכו היא עברה שלושה אירועים מוחיים.

חן מבקשת להקדים לרגע את המאוחר: "אלו לא תופעות שאמורות להיות אצל אישה רגילה אחרי לידה", היא מתריעה וגם מרגיעה, "כי הסתבר שאצלי הן הגיעו כתוצאה מרעלת הריון שנקראת גם 'פרה-אקלמפסיה'. בדרך כלל מזהים את הרעלת עוד בתקופת ההיריון, ולעתים מיילדים בשל כך מוקדם יותר, אבל אצלי היא התגלתה רק אחרי הלידה, והבעיה הגדולה הייתה שהיא הגיעה למצב הנדיר והמסוכן ביותר שלה. הסתבר לי שהייתי ממש בסכנת חיים, ותוך כדי הפינוי באמבולנס רגיל, הוא חבר במהלך הדרך לניידת טיפול נמרץ שהבהילה אותי לסורוקה".

שרשרת של ניסים

היא עוצרת לרגע ומבהירה: "חלף זמן עד שקלטתי את שרשרת הניסים הפלאית שהייתה כאן, כי היישוב בו אני מתגוררת נמצא במרחק 40 דקות נסיעה מבית החולים – זמן שעלול להיות קריטי. בניסי-ניסים בדיוק באותה שבת היו כל אנשי הרפואה ביישוב, כולל רופא הילדים שמשמש גם כרופא בפגייה בטיפול נמרץ, וכולל נהג האמבולנס. כל זה בתקופת הקיץ והחופש הגדול, שרבים נוסעים לשבתות.

"היה גם נס בכך שליאת קראה לרופא הילדים שייסע איתנו באמבולנס, כי הוא היה זה שחיבר אותי לתרופות עוד במהלך הנסיעה והציל את חיי, זאת בזמן שמי שאינו רופא אינו רשאי לחבר לתרופות. הנס הגדול עוד יותר הוא שנבו, התינוק שלנו, שרד, כי מסתבר שבמשך תקופה ארוכה בהיותו ברחם הוא לא קיבל כלל את מה שנדרש לו כדי להתפתח, ועוברים רבים במצבו כלל לא שורדים. אגב, זו הסיבה שהוא נולד קטן מאוד – 2 קילוגרם בסך הכל".

חן אושפזה בבית החולים למשך שבועיים, כשהיא מחוברת למגנזיום ונוטלת תרופות שונות כדי להוריד את לחץ הדם. "במקביל", היא מספרת, "עברתי שורה ארוכה של בדיקות דימות שנועדו להבין מה באמת הוביל למקרי השבץ. עברתי פעמיים CT ופעמיים MRI, עברתי גם בדיקות עיניים ולב, ועוד בדיקות נוספות. בכל בדיקה שהגעתי אליה גיליתי שמכניסים אותי לפני כולם, וזה לא שימח אותי לרגע, אלא המחיש לי את חומרת מצבי".

ואיך הרגשת עם שינוי התוכניות, והעובדה שבמקום להשתחרר הביתה עם התינוק, את מאושפזת בבית חולים?

"האמת היא שביומיים הראשונים הייתי בהכחשה מוחלטת. בכלל לא הבנתי מה שעברתי, ואפילו הרגשתי מספיק בטוחה כדי להגיד לבעלי ולהורים: 'לכו הביתה, תטפלו בילדים הגדולים'. אך רק אחרי שהם הלכו ונשארתי לבד, הכתה בי פתאום ההבנה שעברתי משהו שלגמרי לא היה בשליטתי, ושאם אאבד כעת שוב את ההכרה – לא יהיה מי שישמור על התינוק שלי. באותו רגע הזעקתי אחות שמדדה לי לחץ דם שהגיע ל-200. ביקשתי ממנה שתיצור קשר עם בעלי ותבקש ממנו לחזור, והוא אכן חזר ומאז הוא ואמי לא עזבו אותי".

השחרור מבית החולים הגיע רק כעבור שבועיים. "אך באותם ימים לא חזרתי לעצמי בכלל", מבהירה חן, "הייתי חלשה מאוד, לא הצלחתי להתרכז בכלום, כאבו לי העיניים ולא הייתי מסוגלת לקרוא – לא ספרים, לא עיתונים, אפילו לא הודעות בנייד, ויחד עם כל זה הייתי צריכה לטפל גם בתינוק ובשאר הילדים בבית.

"מכיוון שנבו נולד קטן מאוד, גם כן כתוצאה מהרעלת, הברית שלו נערכה רק חודש אחרי הלידה, ואז ניצלתי את המעמד כדי לברך 'הגומל' וכדי לקיים גם סעודת הודיה, בנוסף לברית".

שימו לב ללב

"האמת היא שרק שלושה חודשים לאחר הלידה התחלתי להרגיש שאני מתחילה להתאושש", מספרת חן, "אבל עדיין, גם היום עדיין לא חזרתי לעצמי. זו גם הסיבה שלא חזרתי לעבודתי כמורה, ולמרות שכלפי חוץ אני נראית 'רגילה' וגם מדברת ומתפקדת כרגיל, אני יודעת שמשהו בפנים לא יחזור להיות כמו פעם. האירועים המוחיים פגעו בזיכרון ובצד שמאל של הגוף, ואני עדיין בתהליכי שיקום.

"ברוך ה' הקשיים הם שלי בלבד, ונבו הקטן שכבר בן שנה וחצי, מתפתח נפלא, הוא השלים את כל הפערים, ולא נראה שהוא בכלל זוכר שעבר עליו משהו.  אני לעומתו לא מסוגלת לשכוח, וגם הגוף לא שוכח. אני מודה לבורא עולם על כך שאני בחיים, כי זה לא מובן מאליו, וגם רוצה לנצל את ההזדמנות כדי להעביר את המסר לכל אישה שקוראת את הדברים – האינטואיציה שלנו חזקה לפעמים יותר מכל רופא או ממצא בריאותי. אם את מרגישה שמשהו אינו כשורה, אל תתני לאף אחד לבטל את תחושותייך, אלא נסי להיבדק ולהבין במה מדובר. אולי יתגלה שטעית, אבל גם אולי יתגלה שהצלת בזה את החיים שלך ושל ילדייך".

ויש לה עוד מסר קטן לסיום: "בתקופה בה עברה עליי ההתרחשות הזו, לא הכרתי אף אחת שהגיעה למצב כמו שלי, והחוויה של 'להיות נדירה', לא הייתה קלה כלל. זה המקום להזמין את כל מי שחפצה לדבר או לשאול על הנושא, ליצור איתי קשר, והלוואי שאהיה שליחה טובה לעזור לה".