מכל המצוות והדברים שנעשים במקדש – הקורבנות, הקטורת, הנסכים, מה שמכפר בצורה כללית

פרשת תצווה מפרטת באריכות את המראה והצורה של בגדי הכהונה, ודבר מעניין למדונו חז"ל (בזבחים פח ע"ב), שגם הבגדים מכפרים על חטאים:

כתונת מכפרת על שפיכות דמים,

מכנסים מכפרים על גילוי עריות,

אפוד מכפר על עבודה זרה,

מצנפת מכפרת על גסי הרוח,

אבנט מכפר על הרהור הלב,

חושן מכפר על הטיית הדין,

מעיל מכפר על לשון הרע,

וציץ מכפר על עזות פנים.

מצד אחד מוזכרות כאן העברות הכי חמורות: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, ומצד שני מוזכרות גם מידות רעות, שעליהן אמרו חז"ל "שלושה דברים אין אדם ניצול מהם בכל יום, אבק לשון הרע, הרהור עברה וכו' (בבא בתרא קסד ע"ב).

וזה דבר שבאמת צריך הבנה, מכל המצוות והדברים שנעשים במקדש – הקורבנות, הקטורת, הנסכים, מה שמכפר בצורה כללית כל כך הוא דווקא הבגדים, שבעצם לא עושים איתם שום עבודה מסוימת של כפרה, והם מכפרים גם על העברות הכי חמורות, וגם על מידות רעות שכולם נכשלים בהם?

כנראה אין הכוונה לכך שהעברות האלו עצמן מתכפרות בכזו קלות. התוספות והשל"ה מבארים שהכפרה היא לא לחוטא עצמו, אלא לאנשים סביבו, שנחשבים ערבים לו. התוספות בערכין טז ביארו שהכוונה למי שנכשל ב"אביזרייהו" של העברות האלו, והמהרש"א מבאר שהכוונה היא למי שנכשל בשוגג.

אמנם עדיין צריך ביאור, הגם שלא מדובר באופן הכי חמור של החטא, מה המשמעות של כפרה מחמת עצם קיומם של בגדי כהונה? הרי גם חטא של ערבות, או חטא של אביזרייהו, או חטא בשוגג, הוא בסופו של דבר חטא שצריך כפרה?

בגדי הכהונה הם הצורה הנעלה ביותר של האדם. כאשר הוא עומד מול ה', הוא מסמל בצורתו את מדרגת האדם הגבוהה. ההקפדה של הכהן על מכנסיים היא, כפי שמסבירה התורה, כדי לשמור על צניעותו, שגם כאשר הוא עולה למזבח, לא ייחשף גופו מול האבנים הקדושות. ההקפדה על המעיל כפי שהתורה דורשת מכפרת על לשון הרע, משום שהמעיל משמיע קול בבואו, קול הפעמונים המותקנים עליו. הקול הזה מדווח תמיד היכן נמצא הכהן. הכהן הוא נציג העם לפני ה', ולא יכול ללכת כרצונו, להופיע בסתר, לעשות שום פעולה גופנית – מבלי שהפעמון יתריע ויצלצל לפניו. זה בדיוק ההיפך מלשון הרע, שנאמר בסתר, מאחורי הגב. הכתונת מכפרת על שפיכות דמים, שכן היא מסמלת את כבוד האדם. זה הבגד הבסיסי שמכבד את האדם. אחי יוסף מפשיטים ממנו את הכתונת – כשמוכנים לבזות אדם ולהפשיטו, מוכנים אולי גם למסרו להריגה. הציץ עומד כנגד הראש, ומזכיר לאדם אילו מחשבות מותר לו לחשוב ואילו אסור. וכך הלאה.

הדברים האלו אינם רק ציורים, אלא מה שרואה האדם הפשוט בפועל כשהוא מגיע למשכן. הוא רואה את הכהן, ואפילו מבלי לחשוב בצורה מפורשת, הוא רואה את הדרת הכבוד שבבגדיו, הוא רואה את הליכתו, שומע את צלצולי הפעמון, רואה שראשו של הכהן אינו פנוי להעזת פנים, הוא רואה את זהירותו בכל ניע יד – והחלק שלו בעברות האלו מתכפר ומיטהר. זה באמת גורם לו להתרחק מן העברה, ולרצות להיות מקודש כמו הכהן, ממלכת כהנים וגוי קדוש.