סיפורים קצרים
שווה סיפור: תן לו משלו
משפחה אוהבת חסד מחפשת מקום לגמ"ח, ומחליטה לפתוח אותו גם בלי מקום. חסד רודף חסד, והקב"ה מרחיב את גבולם בדרך לא צפויה
- ענבל עידן
- פורסם י"ט טבת התשפ"ה

כבר כשנפגשנו סיפר לי בעלי לעתיד על החלום שלו – בית מלא אורחים, עם דלת פתוחה לכל דכפין. בעדינות הוא בדק מה אני חושבת על כך. זו היה אבן בוחן בשבילו, והאמת – בשבילי זה היה טבעי. הורי היו אנשי חסד שנתנו כל מה שאין להם לאחרים. גדלתי על זה, וזה בהחלט לא הרתיע אותי. אמרתי כן.
מאז, החיוך שלו לא ירד מהפנים, מיותר לציין כי עוד באותה הפגישה החלטנו להתחתן. מבחינתו אני לא פחות משרה אמנו. לא היה מאושר ממנו, וגם ממני.
התחתנו. כבר בשנה הראשונה הוא הביא אותם: בתחילה אחד-שניים לסעודות שבת, ולאט לאט הזרם התגבר. אין לתאר את האור בעיניים ואת החיוך שבקע ממנו בכל פעם שחזר מבית הכנסת יחד עם האורחים שאותם הזמין או מצא איפשהו. בכל פעם זה מישהו חדש, כי אין לדעת מהיכן הוא יביא אותם הפעם. כל הסגנונות, כל סוגי המנטליות, התרבויות, העדות – כולם היו אצלנו. לא משעמם בסעודות שבת בביתנו אף פעם. גם המשפחה הקרובה אוהבת לבוא אלינו להתארח. כבר ידוע לכל שלא צריך לעדכן מראש: מתקשרים ובאים, זהו.
לפעמים אנשים שואלים אותי אם זה לא קשה לי. אני מסבירה שאצלי זו זכות, ולא אשקר שהאושר של בעלי בהחלט תורם לכך. זה ענין של הרגל והתארגנות נכונה מראש, וברוך ה', זכיתי לכישורים מתאימים בארגון ובסדר, ואני בהחלט מצליחה לחלוש על הפרויקט הזה. וכך, יחד עם זרם האורחים שרק הלך וגדל, זכינו למשפחה ברוכה, והבית התמלא באורחים ובילדים.
גרנו בדירה צנועה באחד הפרויקטים בעיר מתפתחת. המשפחה התרחבה, אבל הדירה נשארה עם אותם מטרים מרובעים כמו בחוזה שחתמנו. ניסינו לחפש דירה גדולה יותר, שמתאימה לצרכים המתפתחים שלנו. הלכנו לסיבובים חוזרים ונשנים, דברנו עם מתווכים, אבל כל הדירות שהתאימו לנו היו יקרות מדי. הפער בין היכולת שלנו לבין מה שנדרש להוסיף היה גדול מאוד, הרבה מעבר למה שחשבנו, וגם אם רצינו מאוד והיינו מוכנים להתאמץ מעבר למה שהיה באפשרותנו, עדיין היתה תוספת נכבדה מאוד שעברה גם את הקו האדום האחרון. לא התייאשנו. מדי פעם היינו מנסים למצוא מציאות, עד שהבנו שזה באמת גדול עלינו, וכרגע זו לא אופציה בכלל. אבל לא נשברנו. למרות האתגר, המשכנו לחייך ולקחת זאת בשמחה ובאהבה. השתדלנו להתאים את עצמינו למציאות, עם הרבה יצירתיות והומור, ומעולם לא אמר אדם "צר לי המקום".
ערב אחד, כאשר בעלי חזר הביתה, ראיתי את הברק המנצנץ בעיניו וזיהיתי את הלב שלו. משהו מתחמם שם, הבנתי. חיכיתי לראות על מה ולמה. לא הייתי צריכה להמתין הרבה, כבר בשעת הקפה הזוגית שלנו הוא העלה את העניין: הוא רוצה לפתוח גמ"ח. חבר סיפר לו על קושי שהיה לו בשבת האחרונה להשיג מיטה לאורחים שהוא הזמין. בכל הגמחי"ם באזור לא נותרה מיטה אחת מיותרת להשאלה, הכל היה תפוס. זה תפס את בעלי מוכן לגמרי. כבר תקופת מה הוא מסתובב עם רצון להקים גמ"ח כלשהו, ורק לא הצליח להחליט מה נצרך ביותר. כאן הוא מצא תשובה עוד לפני שנשאלה השאלה, וככל שהוא חושב על זה – הוא מוצא את הרעיון טוב יותר ויותר.
הוא אמר זאת בכזו התלהבות, שממש התביישתי לקרר אותו קצת, בשאלה עניינית ומעשית: איפה נשים את המיטות האלה? רק אמרתי זאת, והמבט שלו צנח. הרגשתי איך הוא צולל מטה, מ-100 ל-10. אבל כמו עוף חול, הוא התנער ומנסה שוב: "אולי נאחסן אותן בחדר הפנימי?", שאל-הציע. "ננסה לסדר שם מקום". הוא התחיל לעשות לי תכנון אדריכלי למופת. הבנתי שהוא ממש נעול על זה, אז התגייסתי. חשבתי יחד איתו איך הכי נכון לפנות מקום לגמ"ח. השאלה כבר לא היתה אם לפתוח גמ"ח כזה או לא, אלא איפה הכי כדאי שהגמ"ח ימוקם, בלי לתפוס יותר מדי מקום בבית, כדי שלא יפריע לשאר הסובבים. סוף דבר, לאחר כמה תכנונים וחשיבה מאומצת, הגענו להחלטה שהגמ"ח יציע מזרנים במקום מיטות. המזרנים יתפסו פחות מקום, וגם האחסון שלהם גמיש יותר: ניתן לשלב אותם מאחורי דברים, בין לבין, עם קצת יצירתיות ומעוף. נאחסן אותם בחדר הפנימי, שבו אין הרבה תנועה של הילדים ובכלל. כך יהיה הרבה יותר קל.
כבר למחרת יצא בעלי לחנות וביצע הזמנה, מעשי כתמיד. שבועיים אחר כך המזרנים הגיעו, יחד עם שלושה מיחמים לשבת, כי החבר אמר שגם זה נצרך... אני מנוסה ומכירה את בעלי, יודעת שאין דבר שעומד בפני האהבה שלו, אהבת חסד. נרתמתי יחד איתו, יודעת שבסוף תמיד יהיה מקום לחסד.
לא הוצרכנו לפרסם הרבה. הגמ"ח עבר מיד מפה לאוזן, וברוך ה', הכנסת האורחים בעיר שלנו ראויה להערכה, כי כל שבוע רוב המזרנים היו בתפוסה. מעטות הפעמים שבהן לא היה להם דורשים.
בערב שבת אחד דפק אצלינו יהודי יקר. הוא הגיע להתארח אצל הוריו, שגרים ממש בקרבה אלינו. הוא נטל את המזרנים, והיות שלא היה אף אחד שיוכל לעזור להוציא את המזרנים מהחדר הפנימי, ביקשתי ממנו שיכנס בעצמו להוציא אותם.
הוא הוציא אותם, ובאגביות אמר: "יש לכם חלל מאחורה, כדאי לכם להרחיב". אמר, לא פירט, והלך. אני עוד הייתי המומה ממה ששמעתי, כך שלא היה לי אפילו זמן לחשוב על לשאול אותו מהיכן הידע. כאשר בעלי הגיע הביתה, סיפרתי לו על היהודי, הבן של השכנים, שלקח מזרנים וטען שיש לנו חלל מאחורי הקיר, ושיש אפשרות להרחיב שם. בעלי התפלא מאוד, כמוני. אמרנו שנמתין למוצאי שבת, כאשר יחזיר את המזרנים, ונשאל אותו למה התכוון בדיוק.
מוצאי שבת הגיע מהר מידי. בדיוק סיימנו הבדלה כאשר הוא דפק. בידיו החזיק את המזרנים, יחד עם הבן הקטן שלו שבא לעזור. בטבעיות הוא הציע להחזיר למקום. הוא נכנס יחד עם בנו לחדר, ובעלי שאל אותו למה התכוון בערב שבת, כשדיבר על החלל המצוי מאחורי הקיר. הוא הניח את המזרנים והצביע על הקיר: "אני גר כאן מילדות, והורי היו מהראשונים שהגיעו לכאן. אבי היה מבין גדול בבנייה, הוא תמיד עקב אחר כל התקדמות, וכל בניין כאן הוא יודע מה היה ואיך. תמיד הוא אמר לנו שלבניין שלכם ולבניין נוסף יש חלל גדול שלקבלן לא היה אינטרס להשתמש בו, מסיבות שונות. לפעמים החלל מיועד לפסולת של הבניה, אבל כאן אבי אמר שזה היה חלל לא מנוצל בעליל. אני שומע את זה כבר שנים, והיה לי אך טבעי לומר לכם את זה, במיוחד כשראיתי את הצפיפות, ואת החדר שנשאר באותו גודל. הבנתי שאולי אתם לא מודעים למטרים הנוספים שיש באמתחתכם". בעלי שרק בהתפעלות. "באת ממש בזמן", לחץ את ידו. מאותו רגע התחלנו לברר איך יודעים אם באמת יש חלל...
למחרת הזמנו מהנדס בכיר עם ניסיון בפרויקטים בעיר. הוא הגיע די מהר, וקבע באופן חד משמעי שיש חלל, וניתן להרחיב את הדירה ללא נזק ליסודות או לעמודי התווך של הבניין – בתקווה שהחלל לא מלא בפסולת בניין, מה שייקר את העלות של הפינוי. מאותו רגע הכל רץ במהירות מדהימה. הקבלן הציע הצעת מחיר הגיונית, סכום שיכלנו לעמוד בו. היה הסיכון למקרה שנצטרך גם פינוי של פסולת, מה שהיה מקפיץ משמעותית את המחיר, אבל עדיין, זו היתה ריזיקה ששווה את התועלת.
שבועיים אחר כך נכנסנו לתהליך של בנייה, עם כל המשמעות של זה. ולְמה בעלי דאג קודם כל? שיהיה מקום למזרנים במחסן של אחד השכנים, שהשאיל לנו אותו עד שתסתיים התקופה הזו. וכן, תודה למי ששאל, האורחים המשיכו להגיע. אין קשר בין בניה להכנסת אורחים... הדלת נשארה פתוחה שבת אחר שבת. בחסדי שמיים, מיד כשנשבר חלק מהקיר והקבלן נכנס לבדוק, כבר ידענו שהחלל ריק לגמרי, אין עלות נוספת, והכי חשוב: הקבלן בעצמו היה המום ממה שגילה מאחורי הקיר. היו שם הרבה יותר מטרים רבועים ממה שחשב מלכתחילה. בסופו של דבר, קיבלנו תוספת של 50 מ"ר נטו. הרגשנו שה' פתח לנו פתח כאולם.
בעלי, שיודע לומר תודה, מיד הודיע שיש מקום לגמ"ח נוסף... ואכן, מאז, החדר הפנימי ביותר בבית שייך לגמ"ח שלנו, שמאז רק הלך וגדל, ומכיל כבר הרבה יותר ממיטות, מזרנים ומיחמים. הרגשנו שה' מרחיב את גבולנו ונותן לנו שפע גדול, כדי שנמשיך לעזור ולתת לבניו האהובים. "תן לו משלו, שאתה ושלך שלו".