רמב"ן על תשעה באב וחורבן ירושלים: דבר תורה קצר ומתוק

בפרשת ויקרא (כ"ו, ל"ב) מתואר החורבן הגדול שתחווה ארץ ישראל בשנות הגלות:

"והשימותי אני את הארץ, ושממו עליה אויביכם היושבים בה... והיתה ארצכם שממה, ועריכם יהיו חרבה". 

מפרש הרמב"ן: 

"'ושממו עליה אויביכם' - היא בשורה טובה מבשורת כל הגלויות, שאין ארצנו מקבלת את אויבינו, וגם זו ראיה גדולה והבטחה לנו כי לא תמצא בכל הישוב ארץ אשר היא טובה ורחבה ואשר היתה נושבת מעולם - והיא חרבה כמוה כי מאז יצאנו ממנה לא קיבלה אומה ולשון, וכולם משתדלים להושיבה ואין לאל ידם".   

הרמב"ן מתאר את שממונה של ארץ ישראל, שהיתה מיושבת, טובה ורחבה - אך מאז שגלו ישראל לא הצליח אף כובש להפיח בה חיים למשך תקופה.

בתקופתו של הרמב"ן סבלה ארץ ישראל תחת עולם של מספר שליטים שכבשו אותה וזרעו בה הרס: הצלבנים, המוסלמים, הטטארים, המונגולים והמַמלוקים. פלישות אלו הותירו את ירושלים חרבה וריקה מאוכלוסיה יהודית. 

הרמב"ן שרצה לזכות לעלות לישראל לפני מותו, עזב את קהילתו ומשפחתו, ובגיל 72, לאחר מסע ארוך ומסוכן, הגיע לנמל עכו. לאחר שהות קצרה הוא נסע לירושלים, שם נדהם למראה שיממונה של העיר, שהיתה חרבה ושוממה מיהודים. אפילו למצוא 10 יהודים למנין לא הצליח הרמב"ן. 

במכתב לבנו תיאר הרמב"ן את העזובה הקשה בארץ כולה ובירושלים בפרט: 

"ומה אגיד לך בעניין הארץ, כי רבה העזובה וגדול השיממון, וכללו של דבר, כל המקודש מחברו חרֵב יותר מחברו, ירושלים יותר חרבה מן הכל..." 

הרמב"ן בפירושו לתורה מבאר כי העובדה שהארץ חרבה כאשר ישראל אינם עליה - זו בשורת טובה. העובדה כי במשך מאות שנות הגלות הארוכה מהארץ, לא הצליח אף כובש ליישב אותה בקביעות או להפריח את שיממונה, מהווה הוכחה להתגשמות הבטחתו של ה': "והשימותי אני את הארץ, ושממו עליה אויביכם היושבים בה... והיתה ארצכם שממה, ועריכם יהיו חרבה". 

בתפילה שנזכה במהרה לקיבוץ נדחי ישראל ולבניין ירושלים.