רבינו בחיי עם חידוש נפלא מפרשת משפטים: שתפו משפחה וחברים

כָּל אַלְמָנָה וְיָתוֹם לֹא תְעַנּוּן: אִם עַנֵּה תְעַנֶּה אֹתוֹ כִּי אִם צָעֹק יִצְעַק אֵלַי שָׁמֹעַ אֶשְׁמַע צַעֲקָתוֹ (שמות כ"ב, כ"א-כ"ב).

הקב"ה מזהיר את עם ישראל שלא לצער יתום ואלמנה, בפסוק זה ישנן מילים שחוזרות על עצמן פעמיים: צעוק – אצעק. שמוע – אשמע.

מדוע יש צורך לכפול מילים אלה?

מסביר רבינו בחיי:

"ויתכן לפרש בזה כי דרך בני העולם שהם עלובים באיזה דבר שיהיה שיטרחו אחרי מושיעים ועוזרים, והיתום והאלמנה הם חלושי הכח, אין להם עוזרים, ולכך לא יבטחו באדם כי אם בהקב"ה שהוא עוזר ומושיע ומגן, ובעבור זה יודיע הכתוב כי הם נעזרים יותר מכל אדם...ומפני שדרך הבריות לענותם תמיד כל היום לכך כפל העינוי".

היתום והאלמנה רגישים יותר, וזקוקים לעזרה יותר מכל אדם אחר, וממילא תלויים בקב"ה שישמור ויגן עליהם.

אם כך, מדוע נאמר "אם ענה תענה אותו" – ולא אותם?

משיב רבינו בחיי בביאור נפלא:

הקב"ה מתייחס לכל צעקה בפני עצמה ושומע היטב את הזועקים אליו, כל אחד ואחד באופן אישי:

"להזהיר שלא לענות אחד מהם פעם אחר פעם, שאם יעשה כן 'כי אם צעוק יצעק אלי' כלומר כשיצעק אחד מהם אלי שמוע אשמע צעקתו של כל אחד ואחד, וכן כל צעקה וצעקה של כל אחד, ועל כן הוצרך הכתוב לכפול הצעקה והשמיעה כדי ליתן שמיעה על כל צעקה וצעקה".