זוגיות ושלום בית

אם לא תהיי מחוברת לעצמך – לא תהיה פה זוגיות אמיתית

"כאשר אישה לא מחוברת לעצמה, גם אם האיש ינסה בלי סוף להיות מחובר אליה, לא יצליח להתקיים פה קשר זוגי אמיתי, כי היא לא מחוברת לעצמה"

(צילום: shutterstock)(צילום: shutterstock)
אא

"הוא הבטיח כל כך הרבה פעמים שהוא ישתנה, אני כל פעם מפתחת ציפיות חדשות, ובכל פעם הוא מאכזב אותי. אני מזמן הרמתי ידיים", אמרה דפנה בייאוש.

"למה את רוצה שהוא ישתנה? מה לא בסדר איתו?".

"מה לא בסדר?  הדרך שבה הוא מדבר אלי. מרגיש לי שהוא עושה לי טובה בכלל שהוא בעלי, שהוא האבא של הילדים. לאיזו אישה מגיע לחיות ככה?", שאלה בסערת רגשות.

"מגיע לך להרגיש הכי טוב והכי שמחה", עניתי לה.

"אין מה לעשות, אני אתגרש ממנו וזהו, אין פתרון אחר".

"זו אפשרות קיימת, אבל אני רוצה שנבדוק איתך עוד אפשרות, לעשות משהו אחר", עניתי לה.

"מה?", שאלה.

"שהמיקוד יעבור אליך פנימה".

"מה?!", הגיבה בהלם.

"את חייבת להבין חוק יסוד :אין לנו יכולת לשנות את האחר. האחר הוא סובייקט אינדיבידואל, הוא בעל זכות. אף אחד לא יכול לקבוע לאחר מה לעשות ומה לחשוב. את יכולה להחליט עבור עצמך שאת תשתני".

"והשינוי שלי ישנה אותו?", שאלה.

"כשיש בקשר אהבה ויראה, כשיש בקשר קרבה וגבולות – הקשר בריא. ככל שאת מחוברת לעצמך, למידת הגבורה, יתרחש תהליך טבעי בו הקירות של הבית, שהם הגבולות, יתחזקו. לפעמים, האישה, בהיותה נעימה ומרצה וותרנית, לא עומדת על הגבולות שלה.

"התהליכים החוויתיים המחזוריים המתרחשים אצל האישה בגוף ובנפש הם אבן היסוד, הם הקרקע לבניית הקשר הזוגי ולבניית הבית. את יוצרת את התבנית, את קירות הבית, את אותו הכלי לאורות (לכוחות) שהגבר מביא. היכולת שלך לחוש בעדינות את החסרונות ואת חוסר הדיוק צריכים לבוא לידי ביטוי בתוקף בקשר", הסברתי

"את יודעת כמה פעמים ניסיתי להסביר לו? את לא מבינה כמה, אני מיואשת", הגיבה.

"הסבר לא מעיד על תוקף. נסי להיזכר בימים שהוא חיזר אחריך. אם הוא לא היה מביא את הכוחות המדויקים לך, את ההתכווננות המאומצת אליך, הוא בכלל לא היה נענה. אז ידעת לעמוד בתוקף. לאן נעלם התוקף? התוקף התפוגג אי שם, מהשפעות תרבותיות וחברתיות, ומחוסר אמון בעצמך. נוצר מצב שבו את עוברת תהליך של התרחקות עד התנתקות מהמקום הטבעי המתוקן שמתרחש וחי בך.

"בשביל להמחיש לך, בואי נתבונן יחד בפסוק מספר בראשית שמהווה את יסוד הבית היהודי: 'על כן יעזוב איש את אביו ואת אימו ודבק באשתו והיו לבשר אחד'.

"מתוך הפסוק הזה אפשר להבין, שעל האיש להיות מחובר לאשתו ולרצונותיה, ועל האישה להיות מחוברת לעצמה, כי היא הקרקע של הקשר הזוגי.

"כאשר אישה לא מחוברת לעצמה, גם אם האיש ינסה בלי סוף להיות מחובר אליה, לא יצליח להתקיים פה קשר זוגי אמיתי, כי היא לא מחוברת לעצמה. היא לא תוכל להיות באמת קרקע פורייה, והקשר יהיה באוויר.

"כאשר אישה מחוברת לעצמה, אז באופן טבעי, היא לא תאפשר לאיש שלה לא להיות מחובר אליה. היא תעמוד איתנה ובתוקף עם מבנה הזוגיות, עם הרצונות שלה, עם הכלי שהיא יוצרת לקבלת הכוחות מהאיש שלה.

"את התייאשת והפסקת להאמין ביכולת שלך להיות מחוברת לעצמך. הביטחון שלך בקב"ה והאופן שבו הוא מנהל את העולם נחלש. את מלאה בפחדים שהאיש שלך לא יעמוד בזה, שהוא יעזוב אותך, שיחשבו עליך שאת אישה רעה. גם בלחצים ובמניפולציות של האיש, מתרחשים כמה תהליכים מאוד קשים שמנציחים, מחזקים ומעמיקים את הניתוק והתהום בקשר: נניח שהאישה היא הקרקע של הזוגיות, שצריכה להצמיח עצי פרי, והאיש הוא קצת חיצוני, והוא זה שמשקה את הקרקע (זה מעיד על עוצמת מסירות הנפש של האישה, שהיא מוכנה לתת את גופה ונשמתה ולהיות קרקע להצמחת הבית). האישה זקוקה למים מהאיש על מנת שזה יקרה.

"האיש לא מביא לה מים, הוא מנסה בכל פעם להשקות אותה בחול, באבנים, לפי איך שמתחשק ונוח לו.

"האישה מתייבשת, היא נמצאת בחסרון קשה מאוד.

"זה משל לכך שהאיש נותן לה את כוחותיו, אבל בצורה שלא מתאימה ולא מדויקת עבורה. אז היא מנסה להחליף את השפה הנשית שלה לשפה גברית, כדי שאולי בעזרת השינוי הזה האיש שלה יבין אותה. ואז היא עושה פעולה הרסנית נוספת שמעמיקה את העיוות והנתק: מתוך זעקה של יובש, האישה מנסה לתת מעצמה כוחות דומים לכוחות שהאיש אמור היה להעניק לה, והיא שמה את עצמה ואת צרכיה בצד…".

"אבל למה זה מנתק ויוצר תהום בקשר?", התערבה.

"נוצר פה קשר לא אמיתי, והוא לא עובד. לפי החוקיות שטבע הקב"ה בעולם, כשלא מגיעים מים במידה נכונה – אז שורש הזוגיות מתחיל להירקב, ומן הסתם כל הענפים הרקובים הם תוצאה של זה. כשהאיש משקה את האישה באבנים ובחול, האישה משקה מתוך מעט המים שיש לה באדמה את האיש שלה בנוזלים, כדי שאולי יבין למה היא זקוקה. הדבר הזה כמובן מייבש אותה, וגורם לקשר להיהרס".

"את מבינה שרונן עוד מצפה ממני שאני אפנק אותו? שאני אעשה לו מסאג'ים, שאם הוא עושה משהו אז גם אני צריכה לעשות לו מנגד, להחזיר לו…".

"זו טעות יסודית קשה מאוד. כשרונן משקה אותך (האדמה) במים, את לא מחזירה לו את המים. את הופכת את המים שלו לעצים שנותנים פירות. את מביאה לו ילדים, מיניקה אותם, יוצרת לו בית. אם הוא הגיע למצב שהוא מצפה שתחזירי לו מים – זה מראה שאתם לא מונחים במקום הנכון, ומעיד על גודל הניתוק שיש לך מעצמך.

"תהיי מחוברת, ותעמדי עם תוקף בקשר, ואז זה אפילו לא יחלוף לו בראש. הוא יהיה אסיר תודה לכל הפירות שנתת ועוד תתני. את חייבת להתעקש על הציפייה שלך ממנו".

"תקשיבי, אני הפסקתי לצפות ממנו. אני ציפיתי כל כך הרבה שיתייחס, שיהיה איתי, שיכבוש אותי, שיהיה לו אכפת ממני ושיתעקש עלי, שישים לב לדקויות שאני מרגישה".

"ציפייה מעולה, אבל זה שהפסקת לצפות ממנו, זה בגלל שהציפייה שלך מעורבבת עם רחמים עצמיים".

"רחמים עצמיים?", שאלה דפנה.

"הרחמים העצמיים שלך – זו אותה הרגשה הזו של התחפרות בתוך עצמך. 'למה הוא לא מתייחס אלי?', 'איזו מסכנה אני', 'כמה אני לא שווה', 'לא איכפת לו ממני'".

 

תיקון הציפייה והרחמים העצמיים

"יש פה שני דברים שמתערבבים חזק ביחד, ובגלל זה לא ניתן לפתור אותם, והם הציפייה והרחמים העצמיים. על מנת לפתור את זה, צריך להפריד לחלוטין בין הציפייה לבין הרחמים העצמיים.

"הציפייה - רצון טוב ובריא לקשר. רצון לאחדות.

"הרחמים העצמיים - שליליים ומייצרים פירוד.

"הנשים בימינו הפסיקו לצפות, עם כל מיני טיעונים כאלה, כמו 'מי אלה הגברים האלה שאני אצפה מהם בכלל'... זו חולשה קשה מאוד של הנשים בימינו, חולשה של אישה שלא מעזה להיות אישה.

"אסור לוותר על הציפייה, כי להיות מצפה – זה להיות אישה".

"למה זה קורה?", שאלה דפנה.

"זה נובע לפעמים מתוך פחד להיפגע, מתוך אגו. אבל המוכנות להיות בציפייה זו תעוזה, וזה המקום הנשי האמיתי. הציפייה היא טובה, והיא מה שיעמיד את הקשר שלכם כמשהו אמיתי, כקשר חזק של בעל ואשה. אם אין ציפייה – אין קשר.

"הבעל הוא לא המצפה. הוא המעניק, והאישה היא המצפה. וזה שיש ציפייה זה טוב".

"אולי זה דבר טוב אצל זוגות אחרים. אצלי הציפיות נחווית כסיוט", אמרה דפנה.

"זה בגלל שהרחמים העצמיים שלך מתלבשים על הציפיות שלא נענות, וזה הופך להיות לופ שלם של רחמים עצמיים וציפיות. מה שאני מציעה זה לעשות הפרדה ביניהם".

"זה נשמע לי ממש בלתי אפשרי. ברגע שאני מצפה ולא נענית, אני מתאכזבת, ומיד אני נכנסת למקום של הרחמים העצמיים", הגיבה דפנה בייאוש.

"כשאת מרגישה את זה שהציפייה לא מתממשת, ואת לא שווה, אז מה שיושב בתוך הרחמים העצמיים האלה זו התנגדות עמוקה מאוד שיש לך להיפגש עם עצמך. ככה את בורחת מהצורך לעמוד מול עצמך באמת!".

"מה זאת אומרת שאני לא רוצה לעמוד מול עצמי באמת?", שאלה.

"לא לעמוד מול עצמך באמת זה להגיד: אני לא שווה. הכל מתחיל מזה שלא אכפת לו ממני, הוא לא מתייחס אלי יותר, אכפת לו רק מהעבודה שלו, מהתחביבים שלו…".

"סליחה, אני עדיין לא מבינה. מה זה לעמוד מול עצמי? אני לא מבינה את המשפט הזה", קטעה אותי בבלבול.

"לעמוד מול עצמך זה לשאול את עצמך את השאלה: מה באמת הופך אותך לשווה? זה נקרא לעמוד מול עצמך. כל המקום הזה של להיכנס לרחמים עצמיים ולהגיד כמה את לא שווה, זה בגלל פחד והתנגדות לעמוד באמת מול המקום הריקני והאבוד הזה.

"את בעצם צריכה לעמוד מול המקום הזה, ולהגיד לעצמך: מה זה קשור אליו? זה שאני מרגישה חלולה וריקנית, זה משהו שאני צריכה לפתור אותו. מה זה קשור אליו? את חייבת ללמוד איך הציפייה הזאת לא הופכת לרחמים עצמיים ונשארת משוחררת, וזה יכול לקרות רק כאשר את לא משייכת אותם לבעלך.

"זה שיש לי רחמים עצמיים, שאני לא מרגישה טוב עם עצמי, שאני מרגישה לא שווה, זה לא קשור אליו, זה קשור לפלונטר אמיתי שאני נמצאת בו. באמת, מה אני שווה? מה השם רוצה ממני?

"זה נשמע משפט שקל להגיד אותו, אבל בעיני הוא אחד מסודות החיים. להיות בציפייה נטולת רחמים עצמיים".

"איך אני יכול להיות בציפייה בלי רחמים עצמיים? אני מיד מרגישה צורך לוותר על הציפייה. אני מצפה והוא לא שם, אז אני אומרת די, מספיק. הוא לא מבין מה הוא צריך לעשות, אז די. ואז זה באמת מיד מתלבש על הרחמים העצמיים. איך אפשר שזה לא יהיה קשור אחד לשני?", שאלה.

"אני בציפייה ואני מוכנה להישאר בציפייה. אני לא אפסיק לצפות ואני לא אתייאש מהציפייה. רק סביב הציפייה, כשהיא תיענה אז יש חיבור, יש תענוג, יש קרבה. אם אין ציפייה – אין כלום, אז חייבת להיות ציפייה".

"נשמע מייאש. כמה כבר אפשר לצפות? אין לזה גבול? לפעמים אני פשוט אומרת: די, נמאס לי כבר".

"'די נמאס לי כבר' – אלה הרחמיים העצמיים", עניתי.

"אבל איך אני לא אשבר מכל האכזבות האלה?", שאלה.

"את צריכה לפתח ציפייה נקייה ותמימה, כמו שילדים יודעים לצפות. ילד תמיד מצפה מההורים שלו, הוא לא מתייאש מהם. מתי הוא אומר 'די, נמאס לי?' – בגיל ההתבגרות. אז הוא אומר לעצמו: 'נמאס לי'", הסברתי.

"למה? מה קורה בגיל ההתבגרות שזה משתנה?", שאלה.

"נכנסים הרחמים העצמיים. הוא אומר לעצמו: הם לא מבינים אותי, ההורים שלי, איזה הורים אלו, אין לי כוח אליהם. אבל ילדים קטנים, כל הזמן מצפים. גם כשהם לא מקבלים את הציפייה, זה נקי וטהור, בלי אגו. זה סוד שצריך ללמוד אותו".

"אבל איך אני יכולה להפטר מהרחמים העצמיים?", שאלה.

"כמו שאמרתי מקודם, זה לעשות את ההפרדה הזאת, שלא בעלך הוא שהופך אותך לשווה. התיקון הוא לתקן את מושג היוקר פה. מה הופך אותי ליקרה?

"אם כל תחושת היוקר היא על ידי התחושה שאני יקרה יותר אצל מישהו ממשהו אחר, זה אומר שמצד עצמי אני בכלל לא יקרה וזה חייב להשתנות.

"עיקר הנקודה הוא להבין טוב טוב טוב, שהבועה הזאת שבה הייתי, שהוא נותן לי יוקר בזה שאני בלעדית אצלו, יותר מהעבודה שלו, יותר מהתחביב שלו - זה היה יוקר בועתי ודמיוני.

דרך ההשוואה הזו שאני מרגישה, הנה אני יותר יקרה ממשהו אחר, היא לא מביאה יוקר אמיתי. זה יכול לשחרר שם משהו, ההתבוננות הזאת. לאט לאט צריך למצוא מה כן נותן יוקר.

"דפנה, זה לא איזה חלום אידיאלי שאת צריכה להגיע אליו. זה התפקיד הקשה והמשמעותי כל כך של אישה ביצירת הקשר והבית היהודי. להאמין חזק מאוד שהיא מסוגלת להיות מחוברת לעצמה, ואז היא גם תוכל לתת את האמון הזה באיש שלה, שהוא מסוגל להעניק לה את זה, ולתבוע את זה בכל כוחותיה. אחרת הוא משאיר אדמה חרוכה".

נכתב בשיתוף עם אישי היקר.

חנה דיין [email protected]

לכל הטורים וליצירת קשר, לחצו כאן

תגיות:זוגיותשלום בית

כתבות שאולי פספסת

הידברות שופס

מסע אל האמת - הרב זמיר כהן

60לרכישה

מוצרים נוספים

מגילת רות אופקי אבות - הרב זמיר כהן

המלך דוד - הרב אליהו עמר

סטרוס נירוסטה זכוכית

מעמד לבקבוק יין

אלי לומד על החגים - שבועות

ספר תורה אשכנזי לילדים

לכל המוצרים

*לחיפוש ביטוי מדויק יש להשתמש במירכאות. לדוגמא: "טהרת המשפחה", "הרב זמיר כהן" וכן הלאה