סיפורים קצרים

"ראיתי בעיניים כמה גדול הכוח של השבת שלך", אמרה האישה הגויה

"לו היית נכנעת לדרישותיי ומוותרת על השבת שלך, היית נרצחת בידיהם האכזריות, וגם אני לא הייתי נשארת בחיים. איזה כוחות נפלאים יש לכם היהודים, שבדיוק ברגע הנכון יש לכם משהו שמגן עליכם"

שתף במייל
| ד' תמוז התשפ"ב |
(צילום: shutterstock)
whatsapp
אא

היה זה בעיצומה של מלחמת העולם השניה, כשכוחות הרשע השטניים של גרמניה הנאצית העלו בדם ואש את יבשת אירופה, מנסים לכלות כל שם ושארית לעם היהודי. לקראת סוף שנת תש"א, פלשו הכוחות הגרמנים לשטחי ברית המועצות, והעלו באבק מלחמה את ליטא הקטנה.

האכזריות הנאצית הידועה לשמצה חברה לשנאת ישראל התהומית שפעפעה בליבם של הגויים הליטאים, שמצאו להם סייענים מרושעים במיוחד להגשמת השאיפה המשותפת. באותם ימים נרצחו ונטבחו מאות יהודים בעיר טלז שהיתה עיר מחוז בצפון מערב ליטא, והיתר רוכזו בתוך גטו צפוף ומחניק, נטול תנאי מחיה אנושיים בסיסיים.

על מאות היהודים שהצטופפו בגטו, נמנתה גם נערה צעירה אחת, שנשאה את שם המשפחה בקרמן. כשהחליטו הגרמנים להעלות באש את הגטו על יושביו ולחסל את מאות היהודים ששכנו בו, הצליחה להימלט ברגע האחרון מן הגטו הבוער. כבת שש עשרה בלבד היתה, כשנמלטה בריצה מהעיר טלז, וחיפשה בכפרים הסמוכים מקום להניח בו את כף רגלה מהר מאוד גילתה כי הכפריים המקומיים שונאים יהודים ומסרבים לארחה, מה עוד שהשלטון הגרמני אסר זאת בכל תוקף ואיים בעונש מוות.

למרות זאת הצליחה הנערה להתגלגל מבית לבית, מזדהה כפליטה ליטאית גולה ואומללה שאיבדה את דרכה, המבקשת מזון ומחסה. היא כמובן לא גילתה את היותה בת ישראל כשרה, ונאלצה להתחכם שוב ושוב כדי שלא לעבור על איסורי תורה בשהותה בין הנוכרים. שלוש שנים נמשכה הבריחה האמיצה הזו, במהלכה עברה בין עשרות בתים של גויים שדרשו ממנה עמל כפיים בתמורה למזון בסיסי ומיטה לישון, עד שעברה לבית הבא.

כשהיתה בת תשע עשרה, הגיעה לכפר קטן והתקבלה בזרועות פתוחות בבית משפחה נוכרית, שחפצה להשתמש בשירותיה הטובים בתמורה לאירוח ביתי מלא עם תנאי חיים נוחים להם לא זכתה שנים ארוכות. בני המשפחה היו מודעים לסכנת אירוחה, שכן כבר נודע כי היא יהודיה, ולכן בשעות היום החביאו אותה בארונות הבית ובחללים מיוחדים ברצפת הבית שכוסו בשטיחים, ורק בלילה הורדו הוילונות ונאטמו התריסים ואז יכלה לצאת ולשרת את בני המשפחה.

אחת המשימות שהוטלו  עליה מידי ערב, היתה לתפור ולסרוג, לפי הספק קבוע, תיקון בגדי בני הבית שנקרעו, סריגת סוודרים מחממים או כפפות נוחות, יצירת מעילים טובים ומגינים מהחורף הרוסי הקר. מדי ערב היתה עובדת על תיקוני התפירה והסריגה, וזוכה באירוח נאות ונוח, במיטב התנאים האפשריים.

אך על דבר אחד לא הסכימה לוותר, על הזכות לנוח ביום השבת, תוך שמירת שבת מלאה ללא פשרות. וכיון שעיקר שעות עבודתה היו בלילה, הצליחה ליזום תחבולה גאונית: ביום חמישי בלילה היתה תופרת וסורגת את מלוא ההספק גם עבור ליל המחר- ליל שבת. בליל שבת אין כל בעיה לשמש כשמרטפית או לספר סיפורים, ולאחר שבני הבית הלכו לישון, בשעות המיועדות לתפירה, לא עשתה דבר. בשעת בוקר הציגה את ההספק הכפול מליל שישי, כך שהתחבולה לא נודעה.

זה לא היה קל, הרי היא בת תשע עשרה בלבד, עזובה וגלמודה, בעיצומה של מלחמה. ובכל זאת היא אינה יכולה לוותר על שמירת שבת, על החום הרוחני העוטף אותה יממה אחת בשבוע בתוך גיא צלמוות. שמירת השבת היתה עבורה הזדמנות להתחבר ולהתרפק שוב על הקשר עתיק היומין עם העם היהודי ואבינו שבשמים, גם בסביבה נוכרית לחלוטין.

אז נכון, זה לא קל, אבל היא שמחה להילחם ולהתאמץ, להקריב ולהתמסר, העיקר לשמור שבת. עדיף להיות ערה ביום חמישי כל הלילה, העיקר להינצל מחילול השבת, העיקר להישאר שמורה ומוגנת בצילה של השבת.

היה זה ביום שבת אחד, בשעת בוקר. הנערה מתחבאת תחת אחד השטיחים כמידי יום, ואז נזכרה בעלת הבית- הגויה המארחת, כי עליה לצאת לסיבוב בשוק אך מעילה נקרא, ואין לה מעיל אחר. בלית ברירה הגיפה את התריסים באמצע היום, הרימה את השטיח מתחתיו הוחבאה הנערה וביקשה ממנה לצאת.

"הנה המעיל שלי", לחשה בקצרה, "אני צריכה לצאת והשרוול נקרע, אני יודעת שזה מסוכן להוציא אותך ביום אבל אין לי ברירה, הזדרזי  לתפור את השרוול הקרוע כי עלי להזדרז לצאת", פקדה עליה ביבושת, אך תגובת הנערה הפתיעה אותה.

"א... א..." גמגמה, "אני ממש מתנצלת, אבל אינני יכולה, אני נורא עייפה, אולי אעשה זאת הערב?" שאלה בתחנון משהו. "לא בא בחשבון, אני חייבת לצאת ואני צריכה מעיל. תתפרי אותו עכשיו", קבעה הגברת שנית.

הנערה משכה בכתפיה, אך לא נכנעה. "אני לא יכולה, כואבת לי היד מאמש, זה בלתי, ממש, אולי תקחי מעיל אחר וזהו? אני אתפור את זה בערב, מבטיחה", אמרה הנערה, מנסה לשכנע, אך לשווא. "בלתי אפשרי, חבל על הוויכוח, כל רגע שאת בחוץ מסכן את חיי שתינו, ובכל זאת הוריתי לך לצאת, כי זה נורא דחוף לי. מה זה כל התירוצים האלו עכשיו?"

"טוב, אומר את האמת", גמגמה הנערה בפנים סמוקות, "הרי אתם יודעים שאני יהודיה, ואינני עובדת היום כי זהיו יום השבת. עד עתה הייתי עובדת כפול ביום חמישי בלילה, כדי להספיק גם את ההספק של ליל שבת, אבל לעבוד בשבת? לא בא בחשבון", אמרה בעקשנות תוך גבורה יהודית נועזת.

"שבת? ממתי? מה פתאום?" שאגה המארחת בכעס, "תירוצים את מחפשת, החלטת להתעצל. תתפרי או שאני זורקת אותך מהבית, כאן ועכשיו".

להפתעתה, נתקלה בתגובה עקשנית, בלתי מתפשרת. בנימוס, אך תוך עמידה על העקרונות, באופן עדין אך אמיץ במיוחד, עמדה הנערה על סירובה לעבוד בשבת. לנוכח זאת, חמתה של המארחת בערה בה והיא החלה צועקת עליה בחרי אף: "אז תלכי מכאן עכשיו, הרגע. אי אפשר לסמוך עליך, אינני יכולה להחזיקך בביתי אפילו לעוד רגע אחד. תעופי מפה עכשיו", והחלה דוחפת את הנערה האומללה מביתה, מלווה אותה בכינויי גנאי לרוב.

הנערה יצאה את הבית, רק בגדה לעורה, חסרת כל. נטולת משפחה, נטולת כסף, בודדה בעולמה שנזרקה גם מהבית בו התארחה, כדי לזכות לשמור את השבת כהלכתה. היא צעדה בשבילים שמסביב לכפר תוך מחשבות נוגות על עתידה, אך פניה האירו, עיניה ברקו משמחה על שזכתה לקדש את יום השבת, גם תוך מסירות והקרבה בלתי ניתנות לתיאור.

בין השבילים גילתה שדה חיטה, עמוס שיבולים זקופות קומה שטרם נקצרו. היא נכנסה למעבה השדה, כופפת אלומת שיבולים, והתיישבה לנוח במקום מרוחק משאון הכפר, במקום מסתור בו איש לא ימצאנה. הרוח נשבה במשב נעים, מזג האוויר היה מושלם, ומחשבותיה הפליגו בגעגועים לשבתות נלהבות ומרגשות.

בתוך כמה רגעים כמו שכחה ממצבה הבעייתי, מהסיכון הכרוך בחייה כעת. ליבה התעלה, נשמתה התרוממה, והיא החלה לשורר את תפילת קבלת שבת מתוך הזיכרון, נישאת ברגש על כנפי המילים "לכה דודי לקראת כלה", כבר שנים שלא היתה משוחררת ורשאית לחוות את התענוג של יום השבת, ועתה ניתנה לה ההזדמנות.

מבין השיבולים עלתה זמרתה של נערה יהודיה צעירה, שהניחה להתרגשות השבתית לכבוש את כל כולה. היא שוררה ברגש רב, מזמרת בהודאה עמוקה, חווה את רגעי ההתרפקות על התענוג השבתי העילאי. "בואי בשלום עטרת בעלה", הזמינה את השבת להיכנס לנפשה, "גם בשמחה ובצהלה, בואי כלה", קראה בהתלהבות נושאת עיניה לשמים.

לפתע, כמו מתוך חלום, שמעה מישהי קוראת בשמה. הקול הלך והתקרב ואז חזר והתרחק, נראה כי מישהו רץ ומתרוצץ, מחפש אחריה, שואל עוברים ושבים אם ראו מישהי הדומה לה. שוב ושוב נשמעו הקריאות הקוראות בשמה, והיא החליטה לחלץ את עצמותיה הדואבות מבין השיחים, ולבדוק מי מחפש אותה.

להפתעתה לא היה גבול, היתה זו בעלת הבית, שהתרוצצה כאחוזת טירוף בין שבילי הכפר, מחפשת אחריה במרץ, קוראת בשמה בזעקות שבר. מיד כשראתה אותה, התנפלה עליה המארחת בחיבוק חם, והתנצלה מעומק הלב. "אין לך מושג מה קרה", אמרה בנשימה טרופה, "ראיתי בעיניים כמה גדול הכח של השבת שלך".

לנוכח דברים כאלה מפיה של גויה נוכריה, עשתה הנערה אוזניה כאפרכסת. הן שבו בהילוך מהיר אל הבית ממנו נזרקה אך לפני כמה שעות, שם הושיבה אותה המארחת, ביקשה ממנה להירגע, והחלה לספר מה קרה מיד כשעזבה את הבית:

"דקות ספורות אחרי שעזבת", אמרה, "נשמעו לפתע בדלת הלמות פטישים, דפיקות חזקות ומרושעות, שמאחוריהן עמדו נאצים גרמנים שפלים. מיד כשפתחתי, הם פרצו פנימה מלווים בכלבי גישוש אימתניים, הביטו בי בבוז וקראו לעברי: 'וכי מה חשבת? שלא נדע שאת מחביאה כן יהודים? היכן הם? היכן הם? בוא נמצא אותם ונירה בהם, וגם איתך נבוא חשבון', שאגו לעברי".

האישה עצרה לרגע, והמשיכה: "נתקפתי פחד מהחיילים. ידעתי שהם יודעים את האמת וכנראה מישהו הלשין עלי, אבל הייתי רגועה כי ידעתי שאינך כאן. הם הפכו את הבית בחיפושים, עברו ארון אחר ארון, וגם דקרו את השטיחים בסכינים ארוכות ומחודדות, כדי שאם תהיי מתחתיהם תצרחי מכאבים, וכך ימצאו אותך. לאחר דקות חיפוש ארוכות, משלא מצאו דבר, הם התנצלו בחטף ועזבו את הבית. נותרתי המומה, מול בית הפוך, ואינני מעכלת את הנס שקרה לי. הן לו היית נכנעת לדרישותיי ומוותרת על השבת שלך, היית נרצחת בידיהם האכזריות, וגם אני לא הייתי נשארת בחיים. איזה כוחות נפלאים יש לכם היהודים, שבדיוק ברגע הנכון יש לכם משהו שמגן עליכם", סיימה המארחת בהתפעלות.

הנערה האזינה ברוב קשב, ורק עתה הבינה כי העמידה על שמירת השבת הותירה לה את נפשה לשלל. בהתרגשות אין קץ קראה ואמרה: "יום השבת הוא מתנה, יום השבת הוא השמירה הטובה ביותר, לעולם לא תביני מהו יום השבת בשביל היהודים, ואף אני לא ידעתי כמה גדול כוחה לשמור, להגן ולהציל. לו הייתי נכנעת לך, כי אז כבר לא הייתי עכשיו בין החיים. העקשנות לשמות שבת, ההקפדה היתירה לא להיכנע לאיומים ולהפחדות ולהישאר יהודיה שומרת שבת בתכלית, הגינו עלי, הצילו את חיי", קראה ברגש רב, ויצאה בריקוד סוחף 'ישמחו במלכותך שומרי שבת וקוראי עונג'.

את הסיפור המטלטל סיפרה הגב' בקרמן בעצמה, והוא מובא בספרה 'מסילות בלבבם', המתאר את מסע טלטוליה בימי השואה האיומה. סיפורה המסעיר מחדיר את המסר, מפנים אל תוך הלב: השבת ניתנה לנו כמתנה, אך יותר ממה שהיהודי שומר על השבת, השבת שומרת עליו. כמה כדאי לנו להיזהר ולהישמר בשמירת השבת כהלכתה, כמה השבת פועלת למעננו, דואגת לנו, מאירה לנו ומעניקה לנו.

כשאנו עומדים בפני שאלה הלכתית או ספק וניסיון, הבה נעמיד לנגד עינינו את סיפורה של הנערה הזו, שהקריבה את המעט שהיה לה, את בית האירוח היחיד בעולמה, והסכימה להסתכן כדי לשמור שבת כהלכתה. לפחות כמוה, גם שמירת השבת שלנו צריכה להיות מוקפדת, מדוקדקת, ללא פשרות וללא בערך. לא נעשה כל פעולה בלי לוודא שהיא מותרת לכתחילה, לא נפסוק כל הלכה בלי לוודא שאנו יודעים אותה על בוריה.

כי שמירת השבת היא אות עבורנו, מתנת אהבה, סימן של חיבה בינינו לאבינו שבשמים. באמצעותה הוא משפיע עלינו מטובו, דרכה הוא מעניק לנו את שפעו הטוב. הבה נשמור על מתנת השבת באהבה כי 'עם מקדשי שביעי כולם ישבעו ויתענגו מטובך'.

מתוך הספר "24/7" של הרב צבי נקר.

הידברות שופס

מגילת אסתר וארכיאולוגיה תנכית חלק ד

120לרכישה

מוצרים נוספים

שיעורי הרב יגאל כהן

ערכת פורים מיוחדת לילדים

ADHD - הרב דן טיומקין

מעבר לסגולה 2 כרכים

ערכת כסף עם עיטורי זהב

ממתק לשבת - יש טעם חדש לפרשה

לכל המוצרים

*לחיפוש ביטוי מדויק יש להשתמש במירכאות. לדוגמא: "טהרת המשפחה", "הרב זמיר כהן" וכן הלאה