דודו כהן

ליאור שליין, ברוך שובך הביתה

בשנים האחרונות הסאטיריקן ליאור שליין הפיץ לא מעט אמירות נגד היהדות. אבל כשבנו נולד, הנשמה היהודית התגלתה במלואה

  • י"ב ניסן התשפ"ב
(צילום: פלאש 90)(צילום: פלאש 90)
אא

 

 

בשלב מסוים בחיים, התחלתי פחות להתרגש מחזרה בתשובה או מהתחזקות של אנשים מסוימים. כשאנשים רחוקים במיוחד חזרו בתשובה או לכל הפחות החלו להניח תפילין או להתחבר לצד היהודי שלהם - הבנתי שזה יכול לקרות לכל אחד. ולפעמים דווקא הרחוקים ביותר, שהגיעו לתחתית עד שהם סולדים כל כך מהחומריות ומחוסר השורשיות, דווקא הם-הם אלה שחוזרים בתשובה לפני כולם. 

אבל למרות התובנה הזו. האמת היא שלא חשבתי שדווקא סאטיריקן מפורסם כמו ליאור שליין יפתיע עם סממן אמוני כלשהו. באופן תת מודע, החרגתי אותו מהמחשבה שאי פעם יתנתק מההתרסה ומהאנטי. שליין חבט כל כך הרבה ביהדות, אמר כל כך הרבה דברים מקוממים שאי אפשר אפילו להעלות אותם על הכתב, עד שלא חשבתי שיש תקווה כלשהי. גם בת זוגו, מירב מיכאלי, לא בדיוק מגלה במהלך כהונתה כיו"ר מפלגת העבודה יותר מדי חיבה אל המסורת והיהדות, כך שאפשר להכפיל את התחושה הזו, ולהעביר את האפשרות לסממן יהודי ממשי כלשהו, אל מחוזות המדע הבדיוני. 

אבל כנראה שגם גדולי סופרי המדע הבדיוני לא היו יכולים לתאר סיטואציה כל כך בלתי צפויה. בעיצומו של יום בהיר כלשהו, חשף שליין כי הוא ומיכאלי החליטו למול את בנם. הוא אמנם נתן תירוץ קלוש ודחוק, כאילו השיקול היה כביכול מוסכמה חברתית כלשהי, אבל היי ליאור, בינינו - על מי אתה חושב שאתה עובד? תספר את זה לחברים הדמיוניים שלך. אני בטוח שמול המראה, או לעצמך בלילה, אתה לא מספר את הסיפור הזה. אף אחד לא מבצע בתינוק שנולד אך עתה פעולה כירורגית רק בשביל מוסכמות חברתיות, אלא אם כן הנשמה היהודית שבתוכו רוצה להגיד משהו; אף אחד לא מפרסם את זה מיוזמתו בתקשורת וברשתות החברתיות, אלמלא משהו בתוכו זועק כמיהה לשורש ולאמת עתיקה כלשהי. אף אחד לא מפזר אמירות שליליות ומנוכרות במשך שנים ארוכות, ואז במבחן האמיתי הראשון שקשור לדור הבא - מחליט לעשות את ההפך הגמור מכל מה שהצהיר, אלא אם כן הוא מאמין בתוך תוכו שהתורה היא לא באמת רק ספר היסטורי, אלא אמת עליונה, שפשוט טרם הספיק לערוך איתה היכרות מספיק רצינית. 

המקרה של שליין ומיכאלי מעיד בבירור - אין דבר כזה יהודי מנותק לגמרי. האמירה על היהלום שמכוסה בקליפות, ניכרת כאן באופן הכי ברור שיכול להיות. במעשה מחמם הלב שלו הוכיח ליאור שליין שברגע האמת הוא לא בורח ולא מורח. הוא הוכיח שעל אף מה שמשתקף ממנו כלפי חוץ, ברגע האמת הוא בחר שהיהדות, אליה התנכר ללא הרף, תהיה מוטבעת ביקר לו מכל, בבנו הרך. אני לא מנסה להפוך אותו לצדיק הדור, אבל בהחלט יש כאן מעשה ראוי להערכה.

ליאור, זו לא בושה להאמין; זו לא בושה להודות שהדתיים "הפרימיטיביים" בסופו של דבר אולי כן צודקים; זו לא בושה להודות שהעולם המדהים שלנו לא נוצר במקרה, בפיצוץ רנדומלי, אלא על ידי יד מכוונת; זו לא בושה להודות שכן יש משמעות לקיום שלנו כאן על גבי כדור הארץ, ולא באנו לכאן כדי לאכול-לעבוד-לטוס לחו"ל - ולסיים אחרי 80 שנה בתור עפר ואפר ותו לא; זו לא בושה להחליט שלא עושים יותר צחוק מדברים שבסופו של דבר, גם לך הם חשובים ברגע האמת; והכי חשוב – זו לא בושה להתבייש לחזור אל האמת בתוכך. בדיוק להפך, זו גבורה אמיתית.

תגיות:דודו כהןליאור שליין

כתבות שאולי פספסת

הידברות שופס

מסע אל האמת - הרב זמיר כהן

60לרכישה

מוצרים נוספים

מגילת רות אופקי אבות - הרב זמיר כהן

המלך דוד - הרב אליהו עמר

סטרוס נירוסטה זכוכית

מעמד לבקבוק יין

אלי לומד על החגים - שבועות

ספר תורה אשכנזי לילדים

לכל המוצרים

*לחיפוש ביטוי מדויק יש להשתמש במירכאות. לדוגמא: "טהרת המשפחה", "הרב זמיר כהן" וכן הלאה