מה שלמדתי מהקורונה ואשתדל לזכור כל החיים: מי יכול להעלות בדעתו מה באמת יקרה?

במשך כל הימים שקדמו לקורונה – היו העיתונים מלאים בנבואות זעם: ישראל אינה ערוכה לרעידת אדמה; ישראל אינה ערוכה למתקפה כימית.

מה נעשה אם נותקף על ידי איראן, או על ידי סוריה, או שמצרים תחליט לצאת נגדנו למלחמה?

אין ספור נביאי זעם, כתבי עיתונות, מלמולי חוקרים, הביאו אותנו לחרדה אינסופית, שהלכה והתעצמה בכל פעם שהקשבנו באיזה אופן לבליל החדשות התורן.

מי היה מאמין, שבמקום למצוא כאן התקפת מחבלים נוראית, ממנה הכול חששו, ומפניה נכסו עוד יותר חזק, במקום למצוא כאן עולם הפוך, בו מפילים ראש ממשלה, שהיה אז בסכנה, פתאום מגיעה סכנה אחרת לגמרי, מכיוון אחר לגמרי ומסכנת את האנשים באופן אחר לגמרי ממה שהיה צפוי.

אין אפשרות לצפות את העתיד.

זה אולי מפחיד, כי מי יודע מה מחכה לנו מעבר לפינה,

אבל הרבה יותר מזה שזה מפחיד, זה פשוט גורם לנו לביטחון ולשקט.

ממה יש לנו לפחד? איננו יודעים ממה.

אנחנו חושבים שמא נמות בקורונה, אבל מי אמר שהיא תימשך? מי אמר שגם מחר היא תהיה מסוכנת? מי החליט שבעוד יום או יומיים, היא לא תעלם לה לחלוטין?

מי אמר שמחר לא תקום מגפה אחרת, שתעלים את הקורונה כלא הייתה וכולנו נתחיל לפחד מפניה?

בעצם, אין כל מושג מה יכול לקרות, שהלא גם הקורונה הגיעה משום מקום, בדרך לא דרך, נכון?