פרשת בשלח
פרשת בשלח: כמה אתה מוכן לשלם על טבעת חסרת ייחוד?
זכרו מה שאמר הגראי"ל שטיינמן זצ"ל: "אדם צריך לדעת: מהו, מה הוא יכול להיות, ומה הוא צריך להיות"
- הרב אברהם יצחק
- י"א שבט התשפ"ב
(צילום: shutterstock)שלושה רופאים ישבו במסעדה - רוסי, גרמני וישראלי. תוך כדי שיחה התחיל כל אחד להשוויץ בהישגי מדינתו.
הרופא הגרמני אמר: "בגרמניה הצלחנו לקחת ממישהו חלק מהמח, השתלנו לאדם אחר, ותוך ארבעה שבועות הוא הבריא וכבר מחפש עבודה".
הרופא הרוסי אמר: "זה כלום! ברוסיה הצלחנו לקחת ממישהו חצי לב, השתלנו לאדם אחר, ותוך שבועיים הוא הבריא וכבר מחפש עבודה".
צחק הרופא הישראלי ואמר: "כולכם מאחורינו! בישראל, לפני כמה חודשים לקחנו אדם בלי מח ובלי לב, הפכנו אותו לראש ממשלה - ועכשיו כל המדינה מחפשת עבודה"...
אם נסכם במילה אחת את המצב שלנו: כאוס!
מי היה מאמין שבזמן מועט כל כך ניתן לקלקל כל כך הרבה...
כבר היה מי שהציע להחליף את שם הבדיקות מאנטיגן לבנטיגן, כי הן מועילות בדיוק כמו שהממשלה הזאת מועילה לנו.
ובכל זאת, יש מה ללמוד מהממשלה הזאת לחיים של כל אחד ואחת מאתנו?
בקרב כולנו פועלת מערכת של מידות ותכונות, ולא אחת אנחנו מוצאים את עצמנו מקלקלים ומתקלקלים בגלל כעס, קנאה, שנאה, תחרות, גאוה ושחצנות.
ועד כמה אנחנו מזדרזים להיחלץ לתקן?
מתברר, שכזה הוא הטבע האנושי; לא משנה כמה הוא מפסיד, הוא יתעלם מחסרונות עצמו.
הרמח"ל כינה תופעה זו בשם: "עיוורון רצוני" (מסילת ישרים, פ"ב) - אדם בוחר לעוור את עצמו מלהביט בחסרונותיו.
אבל בסופו של דבר אנחנו נתעורר, אלא שאם זה יהיה מאוחר מדי, הכאב יהיה קשה מנשוא.
כמו שמצאנו אצל פרעה.
* * *
על אף השמחה ביציאת ישראל ממצרים, פרשתנו פותחת בלשון צער: "וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם" (שמות י"ג, י"ז). "ויהי" הוא לשון צער (מגילה י ע"ב).
מי הצטער מיציאת ישראל ממצרים?
מספרים חז"ל (שמות רבה, פ"כ), שכאשר פרעה שלח את ישראל מארצו, "אמרו לו גדולי מלכות: מה עשית? ... כמה עשירים היו בהם? כמה חכמים וכמה בעלי אומניות? ... באותה שעה התחיל קורא: ווי ווי - וַיְהִי בְּשַׁלַּח".
וצריך להבין, מה חידשו אותם שרים לפרעה? מאתיים ועשר שנים שועבדו ישראל במצרים, וכי לא ידע פרעה מי היו עבדיו?
נתבונן.
* * *
נער ניגש למורה שלו ושאל: "כולם אומרים שאני טיפש ולא יוצלח. כיצד אזכה בהערכה?".
השיבו המורה: "אני מתנצל בני, אני כרגע עסוק מאוד בבעיה משלי. אין לי פנאי לסייע לך".
נו, לא יוצלח אמרנו, לא?
הנער כבר פנה לצאת, ואז פנה אליו המורה ואמר: "במחשבה שנייה, אם תעזור לי לפתור את בעייתי, אולי לעזור לך להתמודד עם שלך".
הנער לא הבין איך הוא, חסר הערך, יוכל לסייע למורה להתמודד עם בעייתו, אבל כמובן הסכים.
המורה הגיש לו טבעת, ואמר: "לך אל השוק, ונסה למכור את הטבעת. אולם אל תעז למכור אותה בפחות ממטבע זהב!".
הנער הלך אל השוק, והחל להציע אותה לסוחרים. הסוחרים התאגדו סביבו, העבירו אותה מיד ליד והתבוננו בה, וכששמעו מה המחיר שהוא דורש עבורה, הם פרצו בצחוק גדול.
הנער נבוך לקול צחוקם של הסוחרים, ואיש זקן אחד התנדב להסביר לו, שאמנם לא יפה שהם צחקו עליו, אבל שידע, שמטבע זהב זה מחיר יקר מדי בשביל הטבעת שהוא מחזיק.
הנער כל כך התבייש לחזור למורה ביד ריקה. הנה, שוב הוא נכשל במשימה... לו היה בבעלותו מטבע זהב, היה קונה אותה בעצמו.
הנער שב למורה, הגיש לו את הטבעת, ואמר: "אדוני, אני מצטער. נכשלתי במשימה. לא הצלחתי להטעות אף אחד באשר לערכה של הטבעת".
"לך אל הצורף והצע לו אותה למכירה", הורה המורה, "אולם אל תמכור לו אותה בעד שום סכום!".
הנער הגיש לצורף את הטבעת, וזה התבונן בה בזכוכית מגדלת, שקל אותה ואמר: "היום אוכל לתת עליה רק 58 מטבעות זהב, אבל בעוד שבוע ימים אוכל להציע גם 70 מטבעות זהב!".
הנער רץ בהתלהבות למורה לספר לו על דברי הצורף. מהר, כדאי למכור, שמא יתחרט!
"אתה מבין?", אמר המורה לנער, "אתה בדיוק כמו הטבעת! אתה אוצר בעל ערך ויחיד במינו, אולם בני אדם אינם יודעים להעריך זאת. רק מומחה יוכל להבחין בערכך המיוחד והייחודי!".
* * *
זה מזכיר את אותו כפרי שצרר את יבולו בשק להובילו אל השוק, ובדרך החל לחשוב: "כמה טוב שיש לי רגליים - להוביל את הסחורה לשוק; כמה טוב שיש לי כתף - לכתף את השק, וידיים לאחוז בו לבל ישמט. אבל הראש למה?".
חשב וחשב, ואחר יגיעה לבסוף מצא.
ודאי! הראש כדי לחבוש עליו את הכובע המגן מפני השמש הקופחת...
ממש כמו שוטי הכפר שבכנסת, לא יודעים למה הושבו בראש, ולשם מה קיבלו את הראש...
ואנחנו מה?
* * *
פרשתנו, פרשת בשלח, עוסקת ברגע היסטורי. מעולם לא יצא עבד ממצרים (מכילתא דרשב"י ג', ב') מלבד עם ישראל! וזה בהחלט סיפור משמח.
ובכל זאת, התורה בוחרת לפתוח בצערו של פרעה על ששילח את ישראל מארצו, כי מסר עצום יש בזה עבורנו.
בעם ישראל היו אנשים מוכשרים מאוד - "כמה חכמים וכמה בעלי אומניות" - ובמקום לנצל את יכולותיהם, פרעה העבידם בחומר ובלבנים כפועלי בניין נבערים...
איזו אכזבה לגלות אחר זמן כמה קלקלת, בזמן שיכולת להרוויח ולהתפתח...
והצעקה של פרעה "ווי ווי", כדאי שתהדהד בקרבנו!
בכל אדם ישנם כישרונות ויכולות, עמם בכוחו לשנות את פני העולם כולו. אלא שהוא לא מכיר בערכו, והרי הוא בעיני עצמו כחסר ערך מיוחד, ואף בכלל. והתוצאות? בהתאם.
ה"חזון איש" היה אומר: "כמה עצוב, שההחלטה האם האדם יהיה גדול הדור הבא מסורה בידי בחור בן ארבע-עשרה!"...
מי קובע את עתידו של האדם, לשבעים שנותיו?
הוא עצמו, בהיותו נער בער!
האדם מחליט מה הוא צריך ויכול להיות, וזהו. ליעד הזה הוא שועט - מבלי לעצור להתבונן בכוחותיו העצומים, שמא בכוחו להעפיל לפסגות שהוא אפילו לא חולם.
אבל ככה זה, "כי לא לאדם דרכו, בשכבר בחר לו הדרך!" (רבנו יונה, אבות ד', ב'). בנערותו החליט את היעד, ובבערותו שועט עם עיניים עצומות.
אז זכרו מה שאמר הגראי"ל שטיינמן זצ"ל: "אדם צריך לדעת: מהו, מה הוא יכוללהיות, ומה הוא צריךלהיות".
וזהו, להתחיל לפעול.