"החיסונים הם פלא אמיתי": הפוסט האופטימי של הרופא

ד"ר נפתלי גרוס, מתמחה העובד בבית החולים שערי צדק בירושלים, פרסם שלשום (שישי) פוסט, בו ביטא את תחושותיו האופטימיות לנוכח הירידה המסתמנת בנתוני תחלואת הקורונה.

"משנכנס אדר מרבים בשמחה", כתב גרוס בראשית דבריו. "מעולם לא הרגשתי את האימרה הזו כפי שהיא נוגעת בי הבוקר, ראש חודש אדר התשפ"א.

לפני שבועיים עברתי תורנות קורונה נוראית, תופת אמיתית עם חמש החייאות ופטירות בלילה. והבוקר, אני מסיים תורנות 26 שעות, אפס פטירות, אפס הנשמות, וירידה ניכרת בחולים הקשים במחלקה

הסגר עבד, החיסונים הם פלא אמיתי ומתחילים להרגיש משב רוח של תקווה בחוץ, החודר פנימה לתוך מחלקות הקורונה הקשות ונופח בנו ובחולים רוח חדשה של אופטימיות, שכל כך נזקקים לה בחזית הכתר.

אלוקים שלח לנו מדענים נפלאים שפתחו צוהר לעולם המוכר מפעם, עולם שכעת מתחדש ומשתקם. דווקא עכשיו – לא מרפים, מתחסנים, נשמרים ומצילים חיים של רבים. רפואה שלמה לעם בישראל ולעולם כולו. 'ברגע קטון עזבתיך וברחמים גדולים אקבצך. בשצף קצף הסתרתי פני רגע ממך ובחסד עולם ריחמתיך אמר גואלך השם' (ישעיה נד, ח)".

בפוסט קודם שלו, בחודש שעבר, שטח ד"ר גרוס את רגשותיו לאחר התורנות הקשה ביותר שלו, במהלכה נפטרו חמישה חולים: "עוד שבוע קשה במחלקה, מלחמה פנים ואחור במגפה", כתב. "השבוע ערוץ 12 תיעד מספר מתמחים בתורנויות שלהם במחלקות הקורונה, ביניהם גם אותנו – מחלקת כתר ב' בשערי צדק. היו אלו 26 שעות מלחמה על החיים של החולים שלנו. זו היתה התורנות הקשה ביותר בהתמחות עד כה, אולי מהשעות הקשות ביותר בחיי. יממה וקצת של מאבק על חייהם של כה רבים.

ייתכן שהמבט שלי בסוף התורנות, כפי שהשתקף במצלמה, מתאר יותר מכל את התופת האינטנסיבית, ואת העייפות הפיזית והמנטלית של הצוותים הרפואיים בימים אלו במחלקות הקורונה. כך הם פניו של גל מגפה נוסף, אלו הן ההשלכות הקשות של הקורונה".

(קרדיט וידאו: חדשות 12)

בהמשך הדברים תיאר ד"ר גרוס את התפרקותו המנטלית בתום המשמרת, וכיצד התאושש ממנה באמצעות מסר אמוני שקיבל מרופאה בכירה במחלקה.

"בשמונה וחצי בבוקר הורדתי מיגון ויצאתי מכוכב אחר. ואז הדמעות החלו לזרום מאליהן, אל מול חבריי, אל מול הרופאים הבכירים שלי. לא, זה לא היה הלם קרב, תפקדנו טוב בלילה, לרגע לא איבדנו עשתונות –  נלחמנו ועשינו את המקסימום ולא ויתרנו על אף אחד. היו אלו דמעות של אבל, של תחושת אובדן כה קשה.

אחרי לילה של בניית קירות ומחיצות בנפש על מנת שלא להיסדק, שלא תיפול רוחנו – הכל קרס באחת.

ואז, באותו רגע, ד"ר בת שבע ורמן, הרופאה הבכירה שלי לקחה אותי הצידה, ישבה לצידי בחדר. היא שתקה בהתחלה, נתנה לי לפרוק הרבה כאב. ואז, חיפשה מילים שירגיעו את תחושת השכול.

מי כמוה יודע לראות בכל מטופל ומטופל עולם ומלואו, ועד כמה קשה היא הפרידה. ואז היא פתחה את עיניי למדרש תנחומא נפלא:

'ויצא יעקב' כתיב לך עמי בוא בחדריך וסגור דלתך בעדך חבי כמעט רגע עד יעבור זעם (ישעיהו כו, כ). בשעה שאתה רואה השעה חצופה לא תעמוד כנגדה, אלא תן לה מקום, שנאמר לך עמי בוא בחדריך... שכל מי שעומד כנגד השעה נופל בידה, וכל מי שנותן מקום לשעה – השעה נופלת בידו. ואם באו עליך יסורין – לא תפתח פיך ותקרא תגר אחר מדת הדין, אלא וסגור דלתך בעדך. למה? חבי כמעט רגע עד יעבור זעם – אין היסורין באין לעולם (ונשארים), אלא עוברים הן'.

לתת מקום לשעה, ולא לעמוד כנגדה. איזה עומק.

לפעמים בעבודה שלנו כרופאים פוגשים 'שעה חצופה', שעה קשה. ועולה השאלה כיצד צריך לפעול באותם רגעים קריטיים, מתי נלחמים ולא מוותרים לשעה, עומדים כנגדה, אך גם מתי גם מרפים, ומניחים, מבינים יש דברים שכבר לא בשליטתנו – נותנים לשעה הקשה מקום.

כך גם כל אדם ואדם בחייו בשעותיו הקשות צריך אינטואיציה, רגישות, תבונה ובעיקר הרבה ענווה לדעת כיצד ובאיזה אופן לפעול באותה שעה חצופה, באותם רגעי משבר – מתי לתת לשעה מקום ומתי לעמוד כנגדה.

ועוד נקודה עולה מן המדרש. באותם רגעי משבר לעיתים צריך להיכנס לחדר, לצאת מההמולה, מזרמת החיים, מזוועות המסדרון ורוח הפרצים בחוץ – לסגור את הדלת. רק אז ניתן באמת להכיל את מורכבות החיים. מאותו מקום שקט ועמוק בנפש – מקום שטרם נפגע וטרם נשחק – נדע כיצד ואיך לפעול לאור השעה, ולעשות את תפקידנו נאמנה.

בנוסף, חשוב לזכור ש'אין הייסורים באים לעולם אלא עוברין הם'. להזכיר לעצמנו שוב ושוב שהצרות הן רק כתבלין המתבל את החיים, שהנם באמת מאושרים שמחים ומלאים בכל כך הרבה טוב.

תודה לך, בת שבע. ניחמתני".