התפילה היא לא הרזרבה שלנו – היא העיקר בחיים

זה מקסים לשאת תפילה כשלחוצים ממשהו. מלבד התיקון הרוחני, שהוא העיקר, זה גם מקל וזה מרגיע, עד שהלחץ יורד ועוזב.

זה נפלא להתפלל ולבקש כשאנחנו פוחדים מפני דבר, כי מלבד הישועה שתבוא בעז"ה, זה גם מוריד את מפלס הפחד ממש לאפס.

זה מופלא לפתוח סידור כשרוצים לבקש דבר מה מאלוקים. כך מרגישים שבקשתנו התקבלה, גם בלי שאנחנו, בעינינו הקטנות, רואים זאת במוכח.

אבל יפה מכול זה שמתפללים כי כלום לא קרה.

אנחנו לא לחוצים מדי, לא פוחדים כל כך, לא זוכרים שיש לנו בקשה מיוחדת, אלא פשוט, פותחים סידור כי התגעגענו אליו משום שאנו רוצים להתחבר לבורא עולם. מסתכלים באותיות הקדושות, ומרגישים שנמשכים אליהן. מעיינים בספר תפילה, כי אינני יכולה בלעדיו.

זה מיוחד שיש לנו תפילה בזמנים קשים, מה היינו עושים בלעדיה? אבל זה פשוט מופלא כשיש לנו התפילה בימים נדושים, רגילים, שגרתיים.

קיבלתי פעם את המשפט הזה במייל, וחקקתי אותו בזיכרוני: "תפילה אינה הגלגל הרזרבי של רכב החיים, אלא ההגה בכבודו ובעצמו".

התחברתי.

תפילה לא יכולה להיות הרזרבה, הבחירה הרגעית שלנו. התפילה חייבת להיות ההגה ממש!

זו שקיימת בכל רכב, כי הרכב לא יכול בלעדיה, זו שקיימת בכל מכונית, כי היא מובילה.

כשהתפילה היא ההגה ברכב החיים, החיים נוסעים למקום הנכון.

ואז, אם הכול זורם כשורה לפי הסתכלותנו - התפילה היא בת לוויה של הטוב הזה. אם צרה דופקת על הדלת, אז התפילה היא הנחמה של הרע הזה.

כשהתפילה היא ההגה, ואנחנו בוטחים בה, אנחנו נוסעים לבטח. יודעים בכל רגע ועם כל פסיעה, שכל מה שקורה הוא מאתו יתברך. יודעים שאנו עושים כל שביכולתנו, ומרגישים כל העת, כי התפילה עולה מעלה מעלה ומלווה אותנו בכל דרכינו.