צלם-העל: "הרגשתי שאם אצלם חשוף, לא אוכל לישון בלילה"

טל עבודי (27), נשוי ואב לשלוש בנות, גדל בבית חילוני טיפוסי בפתח תקווה. כשהיה בן 10, אביו חזר בתשובה בהפתעה גמורה, החלטה שטלטלה את הבית. "אבא שלי עוסק בנדל"ן", הוא מספר, "יום אחד, בדיוק לפני שהתכוון לסגור עסקה גדולה, הלקוח שלו אמר לו שהוא חייב לקבל את אישורו של הרב חיים כהן (הצדיק החלבן) זצ"ל. הוא לקח את אבא שלי איתו, ומשם הדברים החלו להתגלגל".

איך קיבלתם את השינוי?

"היינו בהלם מוחלט. בתור ילד שלמד בבית ספר חילוני, התביישתי כשאבא הגיע פתאום עם כיפה על הראש. היה לי סוג של אנטי לא מוסבר לדת, והחזרה שלו בתשובה די זעזעה את הבית".

ומה עם שאר הבית?

"אמא חזרה בתשובה רק מאוחר יותר. אבא ניסה להכניס אותי ואת אחי ואחותי למוסדות דתיים, אבל לא הסכמנו, ואמא הייתה שם לצידנו. באופן כללי, אני חושב שצריך לבוא בגישה עדינה לילדים של חוזרים בתשובה ולא בכפייה. שהם יצליחו להבין לבד כמה טוב האור הזה. אני חושב שאם הייתי נכנס אז לבית ספר דתי, לא הייתי מגיע לנקודה שאני נמצא בה היום".

אך עם כל האנטי לדת, טל החל לשמור שבת כשהגיע לגיל מצוות, ואימו החלה לשמור יחד איתו. "עדיין לא הבנתי את המשמעות של לשמור שבת, זה לא הגיע מהמקום הזה. הייתי אז ילד מאוד חרדתי וקרה לי משהו. אמרתי לעצמי שאם אני אצא מזה – אני אתחיל לשמור שבת, וכך היה. עם השנים הגיעה לי האהבה האמיתית לשבת".

צילום: דניאל ז׳קונט

"הייתי ילד חסר ביטחון והצילום הרים אותי"

בגיל 18 התגייס טל לצבא, עם הרבה השגחה פרטית, היישר לרבנות הצבאית. "השם פשוט כיוון אותי מלמעלה, זה היה מוזר. לא הייתי עם שום סממן דתי, בלי כיפה, בסך הכול שמרתי שבת. בבית הספר החילוני שלי נחשבתי ממש דתי ופתאום כשהגעתי לרבנות הצבאית, ראיתי רבנים, חיילים דתיים, כאלה שמתפללים 3 פעמים ביום, מברכים, והבנתי איזה פער עצום יש ביני לבינם, פער שאני חייב להדביק. ובאמת, התחלתי להתפלל, לברך ברכת המזון, לחבוש כיפה. שם באמת הצלחתי להתחזק ולהבין שאני דתי. אני חושב שהשם פשוט שיבץ אותי שם בשביל לקבל את החיזוק הרציני".

אך לצד האמונה, טל לא זנח את האהבה הגדולה שלו לעולם האופנה, אהבה שהתחילה בתיכון. "הייתי ילד חסר ביטחון ומאוד אהבתי אופנה. התחלתי לצלם וזה היה המפלט שלי. את התמונות העליתי לרשתות החברתיות והתחלתי לקבל הרבה מאוד פידבקים חיוביים. זה ממש הרים לי את הביטחון".

טל בנה את המוניטין שלו כצלם והביטחון שלו החל להתעצם. תוך כדי השירות הצבאי, פנו אליו סוכנויות גדולות בארץ שרצו שיצלם עבורן. הוא הסכים, אבל עדיין עשה זאת בגדר תחביב, למרות שהבין שיש לו פוטנציאל להצליח בתחום באזרחות.

כמה חודשים לפני שהשתחרר, טל החל לחשוב מה יעשה לאחר השירות. "ניסיתי להבין איך אני ממשיך לצלם, כי ממש כבר התחזקתי. חשבתי שזה תחביב שלא ממש מתאים לאדם דתי ושאולי כדאי לשחרר את זה".

ושחררת?

"לתקופה מסוימת, כן. החלטתי לנסות לעבוד עם אבא בנדל"ן. מהר מאוד הבנתי שאין לי שום קשר, חיבור או הבנה בתחום. זה גרם לי לחשב מסלול מחדש. ראיתי חברים שלוקחים שנה חופש וטסים לחו"ל, אז החלטתי שגם אני אקח לעצמי תקופת ניסיון עם הצילום, אבל בתנאים שלי – בצניעות, וניסיתי לראות אם זה בכלל עובד בעולם החילוני".

צילום: דניאל ז׳קונט

"אני מנסה להוכיח שאפשר גם אחרת"

טל צילם עבור כמה סוכנויות גדולות בתקופת הניסיון שלו ומאז לא הפסיק, כשהוא בטוח בדרך החדשה שלו. עולם האופנה, לעומת זאת, היה חלוק בדעותיו. "היו הרבה שקיבלו את זה ואמרו שזה בכלל לא משנה, ומנגד, היו שאמרו לי שאני מצלם טוב מדי ושהכללים האלה שהצבתי רק חוסמים אותי. אני מודה שהיו כמה שערים של מגזינים שביטלו או קמפיינים גדולים שירדו מהפרק בגלל עניין הצניעות, אבל אני הרגשתי שקיבלתי מתנה מהשם, ומתנה כזו אי אפשר לקלקל".

ובכל זאת היית עדיין רווק, טרי בעולם התשובה. לא שקלת לוותר על העקרונות שלך בשביל הפרסום?

"לא. הרגשתי שאם אצלם חשוף, אני מקלקל את המתנה שהקב"ה העניק לי. רציתי לישון בשקט בלילה ולא לחשוב אם אני מכשיל אנשים בדברים לא צנועים. החלטתי שאני לוקח את הכישרון שלי בשביל לקדש את הצניעות, לחזק אותה. רציתי להראות שזה אפשרי לצלם אופנה עם הדוגמניות הכי גדולות וברמה הכי גבוהה, והכל בצניעות".

עולם האופנה הוא מאוד תחרותי וקשוח. איך הצלחת להשתלב בו?

"בהתחלה פחדתי שאני אצטרך להתאים את עצמי לעולם הזה, ואז הבנתי שהשם סולל לי את הדרך, אז האמנתי בעצמי. לא ניסיתי להשתנות, לא היה לי אגו, עדיין הייתי אותו בן אדם ביישן ונחמד, וברוך השם נכנסו לי עבודות. היו לי הרבה תפילות ופניות להשם, ביקשתי ממנו שיכוון אותי לפרויקטים שנכונים עבורי, בזמן המתאים לי, וממש הרגשתי שהוא מקשיב לי ועוזר לי".

ומה לגבי חו"ל? איך קיבלו אותך שם?

"דווקא בחו"ל יש יותר קבלה לאופנה צנועה. בארץ יש נטייה לפחד מהמראה הדתי, שאיזו מפורסמת לא תראה דתייה מדי, ובחו"ל הכול פתוח. מה שהפתיע אותי בארץ שהייתי אמור לצלם כמה שערים במגזינים של נשים בלבד ואמרו לי שזה לא יכול לעבוד אם המפורסמת תתלבש צנוע. לא הבנתי למה שער צריך להיות חשוף בשביל למכור, וגם – אם זה עיתון שמיועד לנשים, למה אי אפשר למכור שער עם תמונה מדהימה וצנועה. זה לא אמור להיות אישיו בכלל. אני מנסה להוכיח שאפשר גם אחרת".

צילום: דניאל ז׳קונט

"בעולם התובעני, הייתי חייב בית לחזור אליו"

כיום, 7 שנים במקצוע, טל נשוי לעדן, מורה במקצועה ואב לשלוש בנות, ומתגורר בפתח תקווה. מיד לאחר שחרורו מהצבא, היה ברור לו שהוא רוצה להקים בית יהודי, אך לא היה לו מושג איפה הוא יכול למצוא זיווג מתאים. אבא שלו נחלץ לעזרתו. "אבא שלי לקח לידיו את המושכות ורשם אותי לכמה אתרי היכרויות של דתיים. גרתי בסביבה חילונית ולא ממש ידעתי איפה אני יכול להכיר נשים דתיות. למזלי, הכרתי את אשתי והתחתנו אחרי 5 חודשים".

למה רצית להתחתן כל כך מהר לאחר השחרור?

"הייתי בפוקוס לפתח קריירה אבל ידעתי שאני חייב למצוא קודם את אשתי. הבנתי שאם אני נכנס לעולם כזה תובעני, אני חייב בית לחזור אליו, שיהיה לי בסיס, שאני לא אשאב ואברח לעולם שאני לא רוצה להיות בו".

ישנם חוזרים בתשובה ששוקלים לעזוב את עיסוקם לאחר התשובה. מניסיונך, מה היית ממליץ?

"אני חושב שאפשר להפוך כל דבר לרוחני. למשל, אשתי רוצה להתחיל לכתוב, להיות סופרת, אז אם היא תכתוב סוג של רומן, יש לה בחירה בין לכתוב דברים לא צנועים או להכניס את המוסר של היהדות, אפילו ברמיזה. אתה פשוט צריך לבחור את הנתיב שבו אתה מכניס את השם. עם זאת, לא הייתי ממליץ לעוד דתיים להיכנס לעולם האופנה, אני לא חושב שכל אחד יצליח לעמוד בניסיונות האלה ובמה שהעולם הזה דורש, אבל כל אחד יכול למצוא את מה שהוא אוהב ולהכניס לשם את השם".

בדיוק לפני שהתחיל משבר הקורונה, טל חווה פריצה משמעותית בחו"ל. "היו לי כמה פרויקטים ענקיים על הפרק, גם מבחינת חשיפה וגם מבחינת התקציבים", הוא מספר. אבל אז הגיעה הקורונה, וטל נכנס לדיכאון עמוק. הוא חזר מארה"ב לבידוד של שבועיים, מה שהפך לדיכאון של חודשיים, בהם הסתגר בחדרו. "פעם אחרונה שהייתי בניו יורק הייתה במרץ. היו לי כמה עבודות חשובות אבל הבנתי שהקורונה מתפרצת, אז הקדמתי את הטיסה שלי. כשחזרתי לארץ, שקעתי בדיכאון עמוק. ידעתי בפנים שהכול לטובה, שזה עדיין לא הרגע שלי להגיע ליעדים שחלמתי עליהם, אני חווה את ההתמודדות הזאת בחיי היום-יום, אבל הייתי חייב ממש לחיות את זה. התחלתי להקשיב להרבה שיעורים על אמונה בשביל להחדיר לעצמי את המנטרה הזאת, שהכול קורה באמת לטובה. אמרתי לעצמי: 'תירגע, מה שמגיע לך יגיע בזמן שהוא אמור להגיע', ובאמת זה עזר. אין יום שאני לא מקשיב לשיעורים על אמונה, ואני לא מבין איך אנשים חיים בלי זה. מבחינתי, זה הבסיס. אתה חייב להכין את עצמך נפשית להתמודדות היומית ואתה צריך אמונה חזקה, משהו להיאחז בו. אני יודע שבחיים לא נפלתי כמו שנפלתי בתקופה הזאת. סבלתי מחרדות, דיכאונות, ימים שלמים שלא קמתי מהמיטה ולא רציתי לעבוד. לא ידעתי מה קורה איתי. אבל אני באמת מאמין שזה תהליך שאנחנו עוברים ושהכול לטובה. יש פה שינוי עולמי. אין מקום שהקורונה לא הגיעה אליו ואין לנו לאן לברוח. זה בכל מקום וזה לא קרה אף פעם. זה רק מחזק לי את האמונה שיש פה התחלה של גאולה, וזו בעצם הנחמה שלי".