קוטי קרסיאנטה מוונצואלה: "ילדים קטנים נזקקו לאנטיביוטיקה, ובתי המרקחת היו מרוקנים מתרופות"

האם יש סיבה מיוחדת למגורים שלכם בוונצואלה?

"נולדתי בוונצואלה, וגם בעלי הוא בן המקום, אך לא התגוררנו כאן בכל השנים. כשהייתי בת 22 למדתי רפואה ונסעתי לספרד להשלים שם את התואר. גרתי אצל סבתא שלי בספרד, קבלתי מלגת לימודים והתחברתי למקום. ואז הכרתי שם את הקהילה הקטנה 'תורת משה' של הרב אברהם נהון, יהודי צדיק שהגיע מהארץ לשליחות קירוב. הגעתי מבית מסורתי, עם סעודת שבת בשביל ההווי, אך בלי שמירת שבת, ולא ידעתי מהי הלכה. בספרד, בעקבות ההכרות עם הקהילה הנפלאה, זכיתי להכיר את הקב"ה וללמוד מהי תורה אמתית, וחזרתי בתשובה. בתקופה הזו גם בעלי הגיע מוונצואלה כדי לעבוד בספרד. זו הייתה תקופה קשה כלכלית, ובספרד היה קל יותר להתפרנס. כך נפגשנו בקהילה היהודית בספרד, נישאנו והקמנו בה את ביתנו. 4 מילדיי נולדו בספרד. נהנינו מאד עם בקהילה. היו שם חיים יהודיים אמתיים עם אהבת תורה, וכל ילדי המשפחות הצעירות למדו יחד בגנים של הרב נהון. גמרתי שם את לימודי הרפואה, המשכתי לרפואת עיניים ומצאתי עבודה טובה. ברוך ה', נהנינו שם מאד עד שאחרי מספר שנים, כשבתי הגדולה הייתה בגן חובה, ראינו שאין אפשרות לפתוח בית ספר יהודי. היו שם חוקי מדינה מגבילים וגם קשיי תקציב, ואנו החלטנו לחזור לוונצואלה.

''אבות ובנים'' בחיידר משכן משה בוונצואלה, בעלי והבן שלי לומדים יחד

"זה היה בשנת 2012. אולי זה נשמע לא יאומן, אך המצב הכלכלי כאן היה טוב יותר מאשר בספרד. ההורים של בעלי גרו פה בוונצואלה. המצב החינוכי היה גם כן טוב יותר מספרד, הייתה כאן מערכת כשרות מפותחת וקהילה חמה מאד עם חיים יהודיים מלאים. מאז ועד היום אנו גרים כאן, מודים לה' על הקהילה הנפלאה שזכינו לחיות בה, ובלי סתירה, מתפללים שנזכה כולנו לעלות לארץ הקודש".

האם ביקרת בארץ ישראל?

"במשך מספר שנים זכינו לנסוע בחופשות הקיץ לארץ ישראל, ושהינו בה שבועיים עד חודש. אני תמיד מתגעגעת למה שכמעט לא הכרתי, וחולמת לחיות בארץ ישראל ולגדל בה את ילדיי. עד עכשיו לא הייתה לי זכות לחיות בארץ, אבל בעזרת ה' עוד נזכה בקרוב לעלות לארץ הקודש".

ספרי לנו על הקהילה בוונצואלה.

"הקהילה בקראקס, עיר הבירה של וונצואלה, היא קהילה חמה ותומכת מאד. בעבר היא הייתה הקהילה השלישית בגודלה בדרום אמריקה, אחרי הקהילות של ארגנטינה ומקסיקו. לפני כ-25 שנה עלה הוגו צ'אבס לשלטון, ויהודים רבים ברחו מהמקום. עם השנים המצב הלך ונהיה קשה, והקהילה הוסיפה והתמעטה. רבים מאנשי הקהילה עקרו לפנמה או למקסיקו, האמידים שבהם הגרו למיאמי ומעטים הצליחו לעלות ארצה. לפני כ-5 שנים, כשניקולאס מאדורו עלה לשלטון, המצב הורע עוד יותר, וכל מי שרק היה יכול, עזב את המדינה הקורסת. סך הכול, במבט לאחור, כ-20,000 מיהודי הקהילה עברו למדינות אחרות, וכאן נשארנו רק כ-2,000 או 3,000 בודדים של יהודים, בקהילה קטנה ואמיצה.

פורים בבית הספר. התחפושות המקוריות עשויות בבית! " src="https://storage.hidabroot.org/Graphics/Storage/248215.jpg" />מסיבת פורים בבית הספר. התחפושות המקוריות עשויות בבית!

"בקראקס יש 20 בתי כנסת שמהווים את מרכז החיים הקהילתיים. בבית הכנסת, בנוסף לתפילות 3 פעמים ביום, אנו גם באים לשיעורי תורה, נפגשים זה עם זה, ולפני שפרצה הקורונה לחיינו, היינו מגיעים בכל שבת לבית הכנסת, בשעות אחר הצהרים. הילדים היו מצטרפים לקריאת תהלים משותפת ומקבלים פרסים, וההורים משתתפים בשיעורי תורה ויהדות. לאחר מכן ישבנו יחד לאכול סעודה שלישית. כך מדי שבוע בשבוע נהנינו מחיי קהילה עשירים ומרוממים. היום, בגלל הגבלות הקורונה, איננו יכולים להתאסף יחד כמקודם, אך עדיין אנו מאוחדים ותומכים מאד זה בזה".  

אלו מוסדות חינוך יש אצלכם? והיכן הילדים שלך לומדים?

"יש כאן 4 בתי ספר יהודיים: אחד מהם חרדי תורני, שניים מהם לילדים דתיים, ואחד יותר פתוח עם לימודי חול. קצת עצוב לי להיזכר בימים שבהם הייתי ילדה קטנה ולמדתי כאן עם 200 ילדים בכל מחזור, והיום יש פחות מ-10 ילדים בכיתה. ברוך ה', ילדיי לומדים בבית הספר התורני של קהילת 'בית שמואל', תלמוד תורה לבנים ובית ספר 'בית יעקב' לבנות. כל לימודי הקודש מתנהלים בעברית, ומתוק לשמוע את הילדים הקטנים משוחחים ולומדים בעברית, כמעט כאילו אנחנו בארץ ישראל. נשיא הקהילה הוא הרב אברהם גרסון, והמורים והמורות הם שליחים יקרים מהארץ שבאו במסירות נפש ללמד את הילדים, כי המצב פה באמת לא קל.

הבת של קוטי קרסיאנטה בבית הספר

"לאחר שנות הלימודים בבית הספר היסודי, הבנים ממשיכים לישיבה קטנה שיש כאן בקראקס, והבנות לתיכון בעיר. אחר כך רוב הצעירים בדרך כלל נוסעים ללמוד בארץ ישראל, הבנים בישיבה והבנות במדרשה. בשנים האחרונות הנסיעה ללימודים בארץ קשה יותר מפעם. המצב הכלכלי לא טוב לרוב אנשי הקהילה, וגם אין הרבה טיסות לארץ כמו לפני 5 שנים. כך הביקורים ההדדיים מתמעטים, והגעגועים עולים וגוברים. ועוד משהו, אחרי הלימודים בארץ, הצעירים היו מתחתנים וחוזרים לגור בוונצואלה. היום אף אחד מהילדים לא רוצה לחזור..."

את אומרת כי המצב אצלכם לא קל. האם יש אנטישמיות בוונצואלה?

"ברוך ה', אנו חופשיים ללמוד תורה ולקיים מצוות ללא הפרעה. אין כאן אנטישמיות ויש לנו אפשרות ללכת ברחוב עם כיפה ולנשים ללכת בצניעות עם כיסוי ראש או עם פיאה. גם בשבת אנו הולכים לבית הכנסת בשכונת מגורי 'לה פלורידה' בביטחון וללא פחד. ברוך ה', יש לנו כאן מקום מיוחד ליהודים".

האם המצב הקשה נוגע לכלכלה?

"אכן, הבעיה פה זה המצב הסוציאלי, הכלכלי והפוליטי של ונצואלה. עד שנת 1998 וונצואלה הייתה מדינה דמוקרטית רגילה מדרום אמריקה. אמנם זו לא הייתה אירופה ולא ארצות הברית או ארץ הקודש, אבל זו הייתה ארץ רגילה. האנשים עבדו, והייתה הרבה ברכה. בתים גדולים, עוזרות בזול, מחיה לא יקרה, ממש חיים של עושר במחיר זול. ואז צ'אבז עלה לממשלה. הוא היה דיקטטור סוציאל קומוניסטי, והתחיל להרוס את המדינה שלב אחרי שלב. כשחזרנו לגור בוונצואלה המצב עוד היה מצוין, ואף אחד לא האמין מה יהיה הסוף. אך כשהוא מת ומאדורו עלה אחריו, הכול התפרץ. חברי הממשלה מושחתים, מחיר הדלק בעולם ירד מאד, והכלכלה הידרדרה. עכשיו, 700,000 בוליברס, המטבע המקומי, שווים ל... דולר אחד. המחירים היו לא ראליים ואנשים לא יכלו לקנות אוכל. ואז הממשלה הלאימה את כל האוכל מהמפעלים, חילקה תלושים ומי שמסכים עם הממשלה מקבל קרטונים של אוכל, והמתנגדים לא מקבלים כלום. המשבר הגדול היה לפני כ-3 שנים. היינו הולכים לבית המרקחת או לסופר מרקט, וכל המדפים היו ריקים. מוצרי מזון בסיסיים כמו קמח, שמן, אורז ונייר טואלט, פשוט נעלמו. בשוק השחור קנינו במחירים כפולים ומשולשים, וגם שם לא תמיד אפשר היה להשיג מוצרים מינימליים. ילדים קטנים נזקקו לאנטיביוטיקה, והלב נקרע כשבתי המרקחת היו מרוקנים מתרופות".

קוטי נזכרת באותם ימים, ולא יכולה שלא לבכות בהתרגשות מעורבת בצער. "כן, זה לא היה קל. היו לנו גם הפסקות חשמל רבות ובעקבותיהן הפסקות מים. לפני שנה הייתה כאן הפסקת חשמל בכל רחבי המדינה שנמשכה 3 ימים, וזה היה לא פשוט בכלל. אולם דווקא בימים האלו, למדנו הרבה דברים חשובים לנפש. הקהילה היהודית התגלתה אז במלוא תפארתה. ראינו מהו חסד אמתי. מי שנזקקה למוצר מסוים בדחיפות, פרסמה בוואסטאפ של הקהילה והאחרות שיכלו תרמו משלהן. התחזקתי אז מאד באמונה וביטחון, שאם אצטרך מחרתיים את חבילת הסוכר, הקב"ה ישלח לי. ואם יש לי משחה, אתן אותה ליהודייה לא מוכרת מקצה העיר, כי היא עכשיו זקוקה לה, ובעזרת ה' היא גם לא תחסר לי בעתיד. זה היה הבסיס לגמ"ח 'יד שמואל' המופלא שהקימו אז כמה נשים צדיקות מהקהילה: הן אספו תרומות של תרופות מכל קצווי עולם: מספרד, מארץ ישראל, מפנמה, ממקסיקו ומיאמי, ושלחו אותן לחולים שנזקקו להן בקהילה. כך למדנו מהי תקווה אמתית. התחזקנו יחד, וראינו בחוש, כי הקב"ה תמיד דואג לנו, ותמיד ישלח לנו את מה שאנו צריכים. זה היה פלא לראות, כי עם כל המחסור והאנרכיה מסביב, לנו לא היה חסר כלום!"

בסוכה אצלנו בחצר של הבניין

ומה המצב הכלכלי כעת?

"הממשלה עדיין אותה ממשלה מושחתת, ומבחוץ הכול נראה כאן גרוע מאד. יש הרבה גויים מסכנים חסרי הבית שמסתובבים ברחובות ואוכלים משקיות האשפה ברחוב, ה' ישמור. כשרואים אותם בעליבותם, רק נותר לנו לברך מכל הלב 'ברוך שלא עשני גוי'. אומנם בקהילה היהודית גם יש רבים שנזקקים לעזרה כלכלית, ועדיין המצב טוב יותר, הודות לאנשי חסד ששולחים תרומות ועזרה ובזכות האחדות המיוחדת שבין יהודי הקהילה. יש כאן הרבה מבוגרים שילדיהם נישאו וגרים מחוץ למדינה, וכעת הם זקוקים יותר מפעם לעזרה ותמיכה. אנו משתדלים לבקר אותם, לדאוג שיהיה להם אוכל ותרופות ולטפל בהם ככל יכולתנו. עם הקורונה והזהירות מהידבקות, הכול מורכב יותר. עכשיו ברוך ה', התמעטו הפסקות החשמל, והן גם קצרות יותר. אך הנה, לפני חודש, עם הגבלות הקורונה, היו אנשים רבים שלא היה להם חשמל בבית במשך יום - יום וחצי. גם מים בברזים לא היה להם, וזה היה מאתגר מאד.

"עד היום יש בניינים רבים בהם באופן קבוע יש מים בברזים רק במשך שעה פעם או פעמיים ביום. האימהות מתעוררות בבוקר בדריכות לשמע קול המים המתחילים לזרום בצינור, ומיד קמות ואוספות מים בדליים, מפעילות מכונת כביסה, מקלחות את הילדים, מבשלות, שוטפות ומנקות את הבית, במטרה להספיק כמה שיותר בשעה הזו עם המים הזורמים. יש בנינים עם טנק חשמלי של מים שמתמלא באותה שעה במים, וזה מקל את ההתנהלות במשך היום. בשכונות עם הפסקות המים הקבועות - הנשים מנהלות את כל סדר יומן סביב שעות המים.

החוף los corales

"ברוך ה', עם כל הקשיים, אנו רואים סייעתא דשמיא מיוחדת בבריאות, בחינוך, בעליה רוחנית, ובכל פרט בחיים. כיהודים רק מודים לה' כל יום מחדש על החסד שהוא עושה עמנו, ורואים בעינינו איך הוא שומר עלינו ודואג לנו כל העת".

כיצד נראה סדר היום שלך?

"לפני הקורונה, כשהיו לימודים רגילים בבית הספר, הייתי לוקחת את הילדים ללימודים בשבע וחצי בבוקר. כאן לא נוסעים בתחבורה ציבורית, זה נחשב למסוכן מאד, וגם לא הולכים ברגל בין שכונות. אם המרחק גדול, אין אופציה אחרת חוץ מרכב פרטי. הבעיה היא שפעמים רבות מדי הדלק אוזל במדינה, ואנו צריכים ללכת ולחפש דלק בכל תחנות הדלק שבעיר. לפני שאנו יוצאים מהבית, הילדים לוקחים איתם אוכל ליום שלם כדי לאכול בבית הספר. אם הם שוכחים את האוכל בבית או ברכב, זה בלגן גדול. אין שום אפשרות לקנות אוכל במקום אחר.

"בבקרים אני יוצאת לסידורים ולקניות, ובחלק מימות השבוע גם מלמדת בעצמי. לאחר שסיימתי ללמוד רפואה והמשכתי ללימודי דיאטנית, גיליתי שאני אוהבת מאד ללמד, וברוך ה' התחלתי ללמד שיעורי תורה לנשים, ולהבדיל, שיעורי ביולוגיה לבנות צעירות בבקרים בבית הספר בו לומדות בנותיי, ואני מאד שמחה עם ההוראה.

"הקטנים שבגן מסיימים בשעה 1:00 בצהרים, והגדולים בשעה 4:30. בשעות אחר הצהרים יש הרבה שיוצאים לעשות ספורט, אך אני וכמוני שאר האימהות, מנצלות את הזמן להיות עם הילדים. אנו מארחים הרבה את החברים בכל מיני סיבות כמו ימי הולדת או סתם לשעת משחק, ולפעמים משחקים יחד בבניין למטה. אחר הצהרים אני גם מקדישה לבישולים ולסדר את הבית. ברוך ה', הבתים גדולים ומלאכת הניקיון לא קלה בכלל. יש נשים שיש להן עוזרת פעם או פעמיים בשבוע, יש כאלו עם עוזרת צמודה, ויש נשים שלא מעסיקות כלל עוזרת.

"עכשיו בימי הקורונה כולם בבית כל היום. הילדים שלי לומדים דרך הטלפון ויש להם גם שיעורים שהם מקבלים במייל. זה לא קל ללמוד כך, והם מתגעגעים מאד לחברים שלהם. בפרט שרשת האינטרנט קורסת פה לעתים קרובות, וגם הטלפונים כאן מתנתקים פעמים רבות. כל הקלטה שבארץ אחרת היתה אורכת דקה או חמש דקות, פה נמשכת חצי שעה ויותר מחוסר קליטה. גם אני מעבירה את השיעורים לנשים בזום. כל שבוע אני מוסרת שעור יהדות בנושא עבודת המידות, בשפה הספרדית, וברוך ה', יש הרבה נשים מדרום אמריקה וגם מספרד שאוהבות לשמוע את הדברים המתוקים. בלילה אף אחד לא יוצא מהבית אם לא חייבים. מסוכן ליהודי לצאת החוצה, וגם הגויים המהוגנים נזהרים לא לצאת בלילות מאימת הגנבים והפושעים".

מה מזג האוויר בוונצואלה?

"וונצואלה היא באמצע כדור הארץ, קרובה לקו המשווה, והיות שכך נהנית מאקלים טרופי. אין אצלנו 4 עונות בשנה, אלא רק עונה כללית אחת. במהלכה ישנם כמה חודשים של בצורת וכמה חודשים של גשמים חזקים מאד, אנשים אומרים שהם 'כמו מבול'. חוץ מהגשמים, מזג האוויר כאן נוח מאד ואביבי בכל השנה. אם חם - זה לא יותר מ-30 מעלות צלסיוס, ובדרך כלל בין 22 ל- 27 מעלות. כשיורד גשם הוא יכול להיות חזק מאד אבל אחרי חצי שעה עד שעתים הגשם מפסיק, ושוב השמש החזקה יוצאת. כעת אנו מתחילים את תקופת הגשמים, אך שמש טובה ויפה נראית בחלון. בבוקר, כשהשמש זורחת על ההרים הסובבים את העיר, ועל העצים הרבים הממלאים כל פינה, הנוף זוהר ומאיר ביופיו, ורופאי עיניים טוענים שהאור הזה בריא וטוב לעיניים".

ההר galipan

מוצר שאין להשיג בוונצואלה, והיית רוצה שישלחו לך מהארץ?

"לפני כשנתיים פתחו את הנמל לסחורות מארצות הברית, ובעקבות זאת פתחו חנויות של אוכל כשר ליהודים. המחירים לא זולים ולא כולם יכולים לקנות אותם, אבל ניתן להשיג בכשרות מצוינת כמעט כל מה שאנו צריכים, אולי חוץ מתבלין זעתר שאני מאד אוהבת ואין להשיג אצלנו. אולם האמת היא, כי התשובה הראשונה שלי היא... מטוס. רוצה מאד לטוס לארץ ישראל".