"שאלתי את עצמי מה השארתי בעולם, והתשובה הכואבת היתה שלא השארתי כלום"

"כשהחלטתי לצאת לרחוב, לא ידעתי לקראת מה אני הולך ובאילו מצוקות אפגוש", אומר מתניה כדורי, מתנדב בעמותת יזהר, למזעור נזקים בקרב מכורים. "בהתחלה ניגשתי רק למכורים, אבל עם הזמן נפתחתי גם להומלסים, ולעוד אנשים שראיתי שזקוקים לעזרה. התחלתי לשבת איתם על הרצפה, עם כל  הלכלוך והריח הלא נעים, ופשוט לדבר. היה חשוב לי להתעניין בהם באמת, במה שעובר עליהם, ולראות את הטוב שנמצא שם, מתחת לכל המעטפות החיצוניות. עד היום אני לומד מהם הכי טוב מהן אהבה אמיתית, חמלה וקבלה ללא תנאים, ודרכם אני זוכה לפתוח את הלב".

מתניה, בן 29, בעל תואר שני בקרימינולוגיה שיקומית, מתגורר בירושלים ועובד עם נוער בסיכון. במהלך השבוע הוא מסתובב ברחובות, ונמצא בקשר עם האוכלוסיות ה'שקופות', הנחוות כרואות ואינן נראות, אלה שמחטטות בפחים או מזריקות חומרים אסורים. בצעירותו הוא לא חשב לרגע שזה יהיה עיסוקו, אך רגע מטלטל אחד, בו הוא היה בטוח שחייו עומדים להסתיים, שינה את כל התמונה.

השאלה ששינתה את חיי

"גדלתי בבית דתי לאומי וחייתי חיים רגילים למדיי", פותח מתניה את סיפורו. "למדתי בישיבה תיכונית והייתי עסוק בלימודים ועם חברים, בלי יותר מידי התרחשויות משמעותיות. ערב אחד חזרתי הביתה והתחלתי לעבור במעבר חציה. בדיוק באותו זמן אוטובוס שלא נתן זכות קדימה פגע ברכב שמולי, והרכב עף קדימה ונכנס לי ברגליים. נפצעתי ברגל, איבדתי את ההכרה לכמה שניות, ומהר מאד שמעתי את יללות האמבולנסים סביבי. אני זוכר שדאגתי ליושב הרכב, וגם לא רציתי שאמא שלי תראה את אותי במצב קשה. באותם רגעים לא ידעתי מה קורה עם הגוף שלי ואם בכלל אמשיך לחיות, ובדיוק אז עלתה בראשי השאלה ששינתה את חיי".

מהי השאלה?

"שאלתי את עצמי - אם אני הולך מהעולם אז מה השארתי פה? והתשובה הכואבת היתה שלא השארתי כלום. חייתי 17 שנה בלי לעבוד באמת על ערכים ומידות, ולא היתה איזושהי משמעות שיכולתי לומר שנתתי לעולם". 

תוך כדי מחשבות הועלה מתניה לאמבולנס. "פתאום הרגל שלי לא זזה, מה שעד אותו רגע היה מובן מאליו, לא ידעתי אם היא תתפקד אי פעם וזו היה מפחיד ממש", הוא מתאר. "אט אט החלו הדברים להתבהר ולאחר כחודש הכאבים חלפו. חזרתי לעצמי פיזית, אבל נפשית, רגשית ורוחנית זה כבר לא היה אותו הדבר".

השינוי התרחש בדמות סימני שאלה רבים שעלו בראשו של מתניה. "היו שם כל מיני רגשות ותחושות לא ברורים, והרבה כעס על הקב"ה. שאלתי את עצמי אם הוא בכלל קיים, למה הוא מחלק סטירות לאנשים, ומה הוא רוצה ממני. היה ברור לי שיש משהו שהוא מעבר לחומר, אבל לא הצלחתי לקלוט מהו. התשובות של המורים מבית הספר לא סיפקו אותי, ולכן כמו נער מתבגר קצתי בזה והתמרדתי, וכך מצאתי את עצמי עוזב את עולם התורה והמצוות". 

מתניה עזב, אבל לא רחוק מידי. "היו לי גבולות ברורים של צניעות ושמירה על עצמי, שבאו מתוך מקום ערכי, שרצה לכבד אחרים ולעשות טוב. בנוסף, עדיין היתה בי בערה פנימית שחיפשה תשובות לכל השאלות, ובעיקר רציתי לדעת מה אני יכול לתת לעולם, כדי שאם שוב יקרה משהו, או אפילו אחרי מאה ועשרים, אוכל להסתכל על כל השנים אחורה ולהיות מסופק ומאושר. רציתי לבנות איזושהי מורשת רוחנית שאשאיר אחריי, לאו דווקא כזו הקשורה לדת, אבל כזו שתתן לי את התחושה שחייתי את החיים להם נועדתי". 

הצלחת למצוא משהו כזה?

"באותה תקופה עדיין לא, כי הייתי מאד מתוסכל ומבולבל. מיד בסיום לימודיי התגייסתי לצבא, רציתי להיות חייל קרבי, אבל כבר בטירונות עברתי משבר גדול על חוויות העבר וטרדות העתיד. בכיתי הרבה על מה שעברתי, כולל הגירושין של הוריי, שהתרחשו בהיותי בן 13, ולא ידעתי כל כך לאן אני צועד. מסיבה זו ביקשתי לעבור לתפקיד פחות תובעני, בידיעה שפרוצדורה כזו של מעבר בצבא יכולה לקחת חצי שנה. אלא שאז התרחש נס, ויום למחרת המפקד כבר שוחח איתי ועזר לי לעבור בסיס. ולא רק זה, אלא שעברתי גם למחלקה בה דוד שלי היה מפקד בכיר. זהו דוד שלא פגשתי שנים ולא ידעתי אם הוא בכלל יזכור אותי, אבל להפתעתי הוא זכר, ועוד יותר מזה - נוצר בינינו קשר עמוק מאד. הדוד הזה תמך בי, הוביל אותי קדימה, והיה המבוגר שהאמין בי בזמן שאני בעצמי לא ידעתי מה אני שווה". 

כך עם הזמן קיבל מתניה לידיו פיקוד על מחלקה לא פשוטה, והצליח לתת לה את כל הלב. "היו בה לא מעט חיילים שעברו חוויות קשות ומורכבות בחייהם", הוא מתאר. "דווקא משום כך בפעם הראשונה בחיי גיליתי מקום של שליחות ונתינה, והתחלתי לצאת מעצמי ופשוט להיות שם עבור הזולת. החיילים היו באים להיעזר בי ולהתייעץ איתי, ואני נתתי להם את אשר היה ברשותי, בנפשי. שם פגשתי את האנושיות שלי, שהיתה קיימת למרות כל המורכבות והשאלות הקיומיות שהתמודדתי איתן. גיליתי בעשיה הזו סיפוק שלא ידעתי כמותו, כי הכרתי סיפוקים חומריים, אבל זה היה משהו רוחני, ואני נעשיתי ממנו מאושר. דבר נוסף שגיליתי, הוא שדווקא כשאני מאפשר לעצמי להיות כפי שאני, אני יכול לתת מקום גם לשני". 

את הצבא סיים מתניה בתחושה שונה לחלוטין מזו שאיתה הוא התחיל. "אם נכנסתי לצבא כפוף תחת התיק הגדול, מתוסכל ומפוחד, יצאתי ממנו בראש מורם, בידיעה שעשיתי ככל יכולתי עבור הזולת, ועם רצון נחוש להעמיק את הנתינה הזו אפילו עוד יותר". 

(צילום: shutterstock)

צומח מתוך הנתינה

השאיפה להעניק מעצמו, הביא את מתניה להירשם ללימודי פסיכולוגיה באוניברסיטת אריאל. "עדיין לא שמרתי מצוות, אבל החיפוש הרוחני בתוכי היה עצום, והייתי מוכן להשקיע בו הרבה כדי לקבל תשובות", הוא אומר. "התחלתי דרך מפגש עם עצמי בלימודים, ושם גם מצאתי שליחות של נתינה, ומקום דרכו אני יכול להועיל בעולם. דרך הלימוד הזה, העבר התחבר להווה, והתחלתי להבין למה ה' נתן לי את הגירושין של ההורים ואת התאונה. פתאום ראיתי אלו כוחות נפש נטעו בי דווקא המשברים האלה, והבנתי שאילולי הם לא הייתי מתחיל להעמיק בתוך עצמי. זה גרם לי להתחיל לומר תודה על מה שיש לי בחיי, ומשהו בתוכי נעשה קליל ונינוח יותר".

בסיומו של התואר עבד והתנדב מתניה במקומות טיפול שונים. "התחלתי בהוסטל לנערים עם אוטיזם, וביום הראשון בו הגעתי לשם, ניגש אליי נער גדול וביקש ממני חיבוק. הרגשתי מבולבל וקצת מבוהל, ו-10 דקות אחר כך כבר פניתי למנהלת המקום ואמרתי לה שלא נראה לי שאני מתאים לטפל באנשים. אבל היא לא ויתרה, וראתה בי את מה שאני לא ראיתי בעצמי. היא אמרה לי 'אני מאמינה בך ואיתך לכל אורך הדרך', וכך גרמה לי להישאר במקום עוד תקופה ארוכה. אחר כך הגעתי למחלקה פסיכיאטרית לנשים, מקום שבו ההיגיון נשאר מחוץ למחלקה ומגיח לעיתים נדירות. במקום הזה, הכול, כולל הכול, יכול להתרחש. בגלל מצבם הנפשי, המאוד רגיש ונפיץ, המטופלים היו יכולים להיחוות כלא נעימים, כמעליבים וכפוגעים, ואני למדתי לא לייחס למעשיהם מובנים אישיים, נגדי דווקא, אלא לטפח ולפתח כלפיהם חמלה אנושית, בלתי מותנית. בכלל, במקומות כאלה לומדים על שבריריות החיים, ועד כמה חשוב לנצל כל רגע בחיים. מגלים עד כמה שום דבר הוא לא בידיים שלנו, ומקבלים ענווה וצניעות. והדבר החשוב ביותר הוא שמגלים את הלב שמסתתר מאחורי הופעה חיצונית לא נעימה, ומתחילים למצוא את הטוב דווקא בתוך המורכבות הזו".

מה עם החיפוש הרוחני הגדול שהיית בו?

"זה לקח זמן, אבל אחרי התואר הראשון היה לי חודש חופש, והבנתי שזאת ההזדמנות להעמיק חקר בדת, ממקום בשל ובוגר יותר. נכנסתי לאתר הידברות והתחלתי לצפות בסרטונים של הרב זמיר כהן, הרב יגאל כהן ועוד, והם נתנו לי תשובות להרבה מאד ספקות. כך עם הזמן קיבלתי על עצמי שבת, ואחר כך תפילה, תפילין ועוד. עדיין היו הרבה שאלות שניקרו בתוכי, והן נמצאות שם עד היום, אבל עם הזמן דברים התחדדו והתחילו להתבהר". 

אבל למה דווקא יהדות, הרי היית יכול למצוא את עצמך גם ברוחניות של המזרח הרחוק, למשל?

"כי ראיתי שהיסודות של כל החוכמות שאני קורא בספרים הכלליים נמצאים ביהדות. בנוסף, לפני כן גם הייתי במקום של רוחניות, אבל היא היתה חלקית, וברגע ששמירת התורה והמצוות התווספה, זה הפך להיות עוצמתי בהרבה. עד היום אני עדיין ממשיך לפגוש את עולמם של מי שאינם שומרי מצוות, אבל מחובר לעולם נשגב בהרבה, שנותן לנפש את המזון האמיתי שלה".

הומלס פותח גמרא

בדיוק אז הגיע המשבר הבא, שזרק את מתניה לכאבי העבר. "נפגשתי עם מישהי וכעבור מספר חודשים החלטנו להתחתן, אך שבוע אחר כך היא נסוגה מהחלטתה וביטלה", הוא מתאר בכאב. "זה היה קשה מאד, ושוב מצאתי את עצמי בוכה וכועס על ה'. שאלתי אותו האם כך נראית אהבה של אב לבנו, עם כל הסטירות האלה. דווקא במקום הזה אריאל, אחי הגדול, יעץ לי להתחיל לומר תודה לבורא עולם. לא הבנתי איך אני יכול להודות במצב כזה, אבל מתוך אמון באחי החלטתי לתת לזה צ'אנס. אמרתי תודה והרגשתי צבוע, כי היה לי כעס על ה', אלא שאז, מתוך הדיבור הזה, ומתוך לימוד בספריו של הרב שלום ארוש, נפתח אצלי דיבור אחר לקב"ה, של תפילה מעומק הלב השבור. בהתחלה זה היה כמעט בלי מילים, רק עם דמעות, ואט אט גיליתי שיש לי פסיכולוג פרטי, שאני יכול לדבר איתו מתי שארצה, ועוד כזה שכל האוצרות אצלו. כך התחלתי להתרומם בחזרה, והרגשתי איך התודה שאמרתי גרמה למשהו בתוכי להירגע". 

אחרי חודשיים לא פשוטים, הרים את עצמו מתניה מהמיטה והבין שהוא ממשיך קדימה. "עם הזמן הבנתי עד כמה הזוגיות הזו היתה לא בריאה עבורי, ועד כמה ביטלתי את עצמי בתוכה. פתאום יכולתי להודות באמת לה' על כך שזה לא הגיע לחתונה, ובדיוק אז התקשרו אליי מהמחלקה לקרימינולוגיה שיקומית. הם אמרו שההרשמה אצלם נפתחת, והבנתי שעכשיו ה' שולח לי נשיקה. למרות הקושי הנפשי בו עדיין הייתי נתון, שלחתי להם טפסים והתחלתי בתהליך הרישום. עם כל הדרישות הגבוהות, לשמחתי הרבה התקבלתי לתואר, וגיליתי איך הקב"ה מסדר לי בדיוק את מה שאני צריך".

בהמשך התמחה מתניה גם בכלא ועבד עם בעלי התמודדויות נפשיות. "הכלא הוא החצר האחורית שאף אחד לא רוצה לפגוש, עם אנשים שעשו מעשים נפשעים, שלא האמנתי שקיימים בעולם. בהתחלה לא ידעתי איך להכיל אותם, אבל עם הזמן והשיחות ראיתי מולי בני אדם, וגיליתי שגם להם יש רצונות, חלומות והרבה אנושיות. היה חשוב לי לראות את הטוב שבהם, את מה שהם נועדו להיות, וכדי לתת להם את התחושה שאנחנו שווים הייתי לוחץ להם ידיים, משחק איתם שש בש ומשתמש בהרבה הומור. צריך להבין שלפעמים מילה טובה אחת שאדם נותן, ממש מצילה נפשות. חיוך יכול להיות שווה יותר מאלף תרופות פסיכיאטריות, ומי שטיפה פותח את הלב שלו יכול להשפיע יותר מאשפוז. היתה, למשל, פעם אחד שהלכתי ברחוב וראיתי מישהו שטיפלתי בו בעבר. ניגשתי אליו ושאלתי לשלומו, והוא ענה לי 'בדיוק חשבתי אם למישהו יהיה אכפת אם אני לא אהיה פה'".

(צילום: shutterstock)

איך אתה בעצמך לא נפגע מכל המקומות הקשים האלה?

"במהלך התואר השני באמת למדתי לבנות את עצמי מבפנים ולהתמודד עם הפחדים שלי יום יום, לא משנה מה קורה בעולם החיצוני. למדתי גם לראות את הטוב של השני מעבר לקליפות, וזה לא תמיד פשוט, כי לפעמים מדובר באוכלוסיות מרתיעות ומאיימות. יש גם פעמים בהן אני מוצא את עצמי מאוכזב ומתוסכל, אבל ה' רואה את הכוונה שלי, ויודע למה הוא שם אותי דווקא שם. העיקר הוא להיות ממוקד חיוביות ולא שליליות, ולא לשקוע ולהיסחף לשם, כי יש בתוכנו הרבה חלקים בריאים. אני משתדל גם לכתוב כל יום תודות – להיפגש עם עצמי מידי ערב ולשמוח בחלקי, בכל חלק וחלק".

לבוא עם לב

כיום מתנדב מתניה בסיורי רחוב בירושלים. "התנדבתי קודם בעמותת יזהר, בדירה אליה מגיעים מכורים ואנחנו עוזרים להם, אבל בשלב מסוים החלטתי שאני רוצה לצאת החוצה ולפגוש אותם. לא ידעתי באילו מצוקות אפגוש, ובהתחלה רק חילקתי סוכריות ואמרתי לאנשים 'קח, שיהיה לך מתוק'. אבל לאט לאט התחלתי להתיישב לידם על הרצפה, ולדבר איתם בגובה העיניים. אני בא אליהם כמטפל, אבל בעיקר כמתניה שמתעניין בהם באמת, ונוצר שם קשר אמיתי ואוהב. יוצא לי לפעמים ללמוד גמרא ברחוב, עם הומלס שלא פתח ספר כבר שנים. הבסיס שהוא קיבל בילדות פתאום עולה, אני נדהם מכמה שהוא יכול ללמד אותי, וגם הוא מגלה שיש בו משהו טוב. לפעמים אני שותק עם אותו אדם, ולשקט יש את הצליל שלו, ולפעמים כשעולה קושי אני יכול לומר שאין לי פתרון, מתוך ענווה וידיעה שאני לא יכול הכל. העיקר הוא להראות לאדם שמולי את הטוב שבו, והחסד הזה פותח דברים נוספים הלאה. אנשים שרואים אותי לידו נעצרים גם הם ומציעים עזרה, ולפעמים ניגשים כאלה שלא הייתי מאמין עליהם ומתחילים להאיר לו פנים. קורה לי גם שאני ניגש לאדם שהוא בכלל לא יהודי, ומבחינתי זהו קידוש ה' גדול, כי אנחנו עם שמאיר לכל העולם". 

אבל לא קשה לך לתת לאדם שאתה יודע שכבר לא יחזור למסלול נורמטיבי?

"קודם כל צריך לסייג, כי יש אנשים שכן רואים אצלם ניסים ונפלאות. לגבי השאר, יש שם עבודה שבאמת מפגישה אותנו עם חוסר אונים. עד היום יש לא מעט אנשים במצבים קשים מאד שאני נפרד מהם במשך הזמן, ודרך זה מגיעה ההבנה שלא אוכל להציל את העולם, אבל כן לעשות בחלקה הקטנה שלי כמיטב יכולתי, וזה המון. מספיק להיות עם האדם שמולי אפילו חמש דקות בזמן שהוא בכאוס ובמצוקה, ולפעמים רק החיוך שלי יכול לתת לו עוד יום של חמצן. אז אני לומד לשמוח בחלקי, והכוונה שלי מדברת את הכל. מעבר לכך, יש הרבה רגעים מרגשים דווקא בכלא או ברחוב. הם יכולים, למשל, לשאול אותי מה עם הזיווג שלי, לשים לי יד על הראש ולברך אותי שאתחתן, וגם בכלא - גיליתי שבמחלקה הכי סגורה צופים בשיעוריו של הרב זמיר כהן. בכלל, היו שם פעמים בהן ראיתי איך אדם נפתח לעשות טוב, אפילו כשהוא עצמו מאמין שהוא רע בגלל שזה מה שאמרו לו כל החיים".

מה יכולים לעשות אנשים שלא יוצאים כמוך לרחוב, אבל גם רוצים להיות חלק מהנתינה הזו?

"לבוא עם לב, המשותף לכולנו, ועם זאת ייחודי לכולנו. אני רואה לפעמים אנשים שנותנים סכומים מכובדים לצדקה, אבל אם הם עושים זאת תוך כדי שיחת טלפון, למשל, אז העיקר חסר מן הספר. כי הדברים החשובים כאן הם בעיקר החיוך, החמלה, המבט האכפתי, ואפילו אם מישהו לא רוצה לתת כסף, מתוך חשש שאותם אנשים ישתמשו בו למטרות לא טובות, אז אפשר לתת סוכריה, או להציע לקנות להם מנת פלאפל בחנות הקרובה".

החשש הזה מפני נתינת צדקה לאנשים לא ראויים ברחוב באמת קיים

"כן, זו מורכבות, אבל חשוב לזכור ששלי שלי ושלו שלו. אני רוצה לעבוד על המידות שלי ולתת, וחשוב לי להחיות אותו, אחרי שהשמש קופחת על ראשו יום שלם. אז אני אציע לו שנקנה שתיה ואשתה ביחד איתו, ותוך כדי זה אשאל אותו איך קוראים לו ואצור איזושהי קרבה. אם זה נשמע מפחיד מידי, אז אפשר רק לומר לו 'שיהיה לך יום טוב', העיקר זה לראות אותו באמת, להנכיח אותו, היכן שהוא".

"בתקופות בהן היה לי קשה וכעסתי, היו שם אנשים שהאמינו בי, נתנו לי ועזרו לי לבנות את עצמי", מסיים מתניה. "דווקא בזמני השבר האלה, גיליתי איך הקב"ה מחבק אותי חיבוק מלא אהבה ולא עוזב לרגע. אז אני מרגיש מחויבות היום להמשיך את החסד הזה הלאה ולהקדיש את ליבי לזולת. יש לי מה לתת, ויש שם מישהו ברחוב שמחכה לאהבה".