גולשים כותבים

"אני יודע מה זה פסח. סבתא שלי היתה יהודיה"

שליח חב"ד בבוליביה מספר על הניסים שמלווים אותו בדרך להביא מצות לכל יהודי הקהילה

(צילום: shutterstock)(צילום: shutterstock)
אא

בכל מדינה נורמלית, לוקח זמן להחליט על סגר כללי במטרה למנוע מווירוס הקורונה להתפשט.

פה בבוליביה, ההחלטה - והביצוע, היו מהירים. מהירים מאוד.

בשבת בצהריים הטלפון צלצל. שוב ושוב. מובן שלא ענינו.

במוצ"ש, ראינו שאלה כמה יהודים מהקהילה. ה"י. הם התקשרו לדווח לנו שהוחלט על סגר, ותוך 4 שעות הוא נכנס לתוקף. כנראה הם חשבו שזה פיקוח נפש, שנוכל להצטייד...

לכל אדם מותר לצאת יום אחד בשבוע. בשעות הבוקר המוקדמות. להצטייד באוכל בלבד. בשבת וראשון אסור לצאת כלל מהבתים. יום שני מספרי ת"ז שמסתיימים ב-1-2, יום שלישי 3-4, וכן הלאה.

גם ביום שמותר לצאת, זה רק רגלית. אסור לרכבים לנוע בכלל, רק רכבי ביטחון, רכבי רופאים ורכבים המספקים תרופות ומזון. בלבד.

חשבנו בהתחלה שאנחנו "זרים", אין לנו תעודה מקומית, וממילא זה לא תקף עבורנו.

התבדינו. ביום שני בבוקר אחי יצא מהבית. לקנות ירקות. החייל הראשון שעצר אותו אישר לו לעבור, אבל בשוק הוא כבר נעצר ע"י שוטרים והובל לתחנת המשטרה יחד עם עשרות מפירי העוצר.

העונש: מעצר של 8 שעות, קנס של 2000 בוליביאן (1000 ש"ח) - במושגים של פה - זו כמעט משכורת של חודש!

הבעיה, שהוא היה עדיין לפני תפילה, ולא היו איתו תפילין...

ה' עזר ונשיא הקהילה הצליח להגיע לשם ולשחרר אותו קצת יותר מוקדם.

בהתחלה לא קלטנו את עומק המשבר. אין לנו ציוד לפסח, המטבח של פסח נמצא במחסן רחוק ואין גישה אליו.

הנס, שמצות הצלחנו להביא לפני פורים. יין הכנו פה. עופות כבר שחטנו. כל השאר? נסתדר.

רגע, מה עם חלוקת מצות ליהודי הקהילה? יש פה מעל 60 משפחות של יהודים שגרות בכל רחבי העיר, ובלי המצות האלה לא יהיה להם איך לחגוג את פסח בכלל, וליל הסדר בפרט.

מבט לדרכון מגלה שמותר לי לצאת יומיים בשבוע. איך? מספר דרכון מסתיים ב-2 - יום שני. מספר תעודת זהות מסתיים ב-3 יום שלישי. מקווה מאוד שה"תרגיל" יעבוד...

5 שעות הליכה, כפול יומיים, כמה כבר אפשר להספיק? מתלבט עם כמה מצות לצאת לדרך. לא רוצה להיסחב סתם. זה הרבה נפח, ולא רוצה שיהיה חסר.

אח שלי שואל אותי: "למי אתה מתכוון לחלק מחר?". לא יודע, אני עונה. קשה לי לשער.

יושב על רשימות וכתובות. כל היהודים הנידחים. גם אלה שאין להם כל קשר לקהילה ולפעילות הקבועות שלנו במשך השנה.

מנסה לדמיין מסלול הליכה, יחד עם גוגל מפות.

היעד הרחוק - יהודייה מבוגרת, בעלת דרכון עם צלב קרס. ברחה מגרמניה בשנות ה-30. בשנות התשעים לחייה. לצערנו התחתנה עם גוי, אבל יש לה פה משפחה ענפה. בן, 2 בנות. נכדה. נינה.

באזור שלה גרות עוד 3 משפחות, וארבעים דקות הליכה ממנה נמצאת עוד משפחה, שממש השנה עשינו בר מצווה לילד השני שלה.

היעד נמצא שעתיים וחצי הליכה לכל צד, לא כולל המרחק מבית לבית בשכונה שם. זו עוד שעה...

בטוח לא אגיע אליהם. ממש כואב הלב.

פשוט אם אלך אליהם, לא אגיע לאף אחד אחר.

אחרי שעה של תכנונים. אני מחליט להעמיס מצות לכל האזור הדרומי. גם למרוחקים ביותר. אני אעשה את שלי, והרבי יעשה את שלו...

רגע. לא רק מצות. צריך גם עופות כשרים לכמה משפחות. זה כבר ממש כבד... מעמיס מזוודה ותיק נוסף במצות ועופות.

משכים בבוקר. לפנות בוקר. מתפלל. מוכן לצאת ב-7 בדיוק. בשעה של פתיחת העוצר.

בום. גשם שוטף. ייאוש. שעון החול מתחיל לאזול... אחרי שעה הגשם קצת נרגע. אני יוצא. תפילה חרישית לה', שיצליח את דרכי. לא רוצה להגיע למעצר, אבל גם לא רוצה שיהיה יהודי בלי מצות בפסח...

מטפס עד פינת רחוב. עליה קשה. מגיע ללא אוויר. איך אלך ככה כמה שעות? מרחק מטורף...

 

ג'יפ משטרה חולף על פני. אני מרים את היד. ו... הוא עוצר. 4 שוטרים יושבים מקדימה. מזמינים אותי לעלות מאחורה. מצטערים שהם מגיעים עד תחילת השכונה הדרומית... לתחנה בה יגאל היה עצור...

וואו. ה' הצליח את דרכי, אני חושב. חסך חצי שעת הליכה.

אני מטפס על הג'יפ. הדרך מהירה מתמיד. הוא עובר את התחנה, מתקדם כמה רחובות הלאה. בסוף עוצר ומכריז: עד כאן.

 

ממש קרוב לבניין בו גרים אלמנה עם הבן שלה, ועוד יהודיה מבוגרת. דפיקות בדלת. הם לא מבינים מאיפה "נפלתי" עליהם, ועוד עם מצות...

לצערי צריכים להזדרז. יש הרבה עבודה היום. יוצא מהבניין. מטפס במעלה הרחוב, רחוב, שניים, שלושה. אני לא רגיל בהליכה הזו, במיוחד עם כל המשקל והציוד. נעמדתי. מנסה לעצור טרמפ. הרחוב הראשי של העיר. ריק. פעם בדקה-שתיים עובר רכב.

שוטרים. פקידים ממשלתיים. חנויות אוכל. רכבי אספקה. אף אחד לא עוצר.

מתלבט.

להמשיך בהליכה, לא להמשיך. לחכות לטרמפ, לא לחכות. זה ממש לא מקובל פה, אבל עכשיו מצב חירום. אבל אף אחד לא עוצר.

חבל על הזמן!

פתאום, רכב עוצר. וואו.

אה. בעצם, הוא עצר ברמזור. רגע הרמזור בכלל ירוק. הוא לוקח רוורס. מגיע אלי. וואו.

רכב של הטלוויזיה המקומית. הנהג פותח את החלון, ושואל: לאן אתה צריך להגיע?

לאן צריך להגיע? להרבה מקומות...

"אני יהודי. שבוע הבא יש לנו את חג הפסח. ואני מחלק מצה. לחם מיוחד ליהודים", אני מגמגם לו בספרדית.

"תיכנס לרכב, תכנס", הוא אומר. אני מעמיס את המזוודות, מתיישב, ואז הוא מטיל עלי את הפצצה. אני יודע מה זה פסח. סבתא שלי הייתה יהודיה.

אמא של אמא או אמא של אבא? אני שואל. אמא של אמא, הוא עונה.

וואו. וואו. וואו.

גם אתה יהודי!!!

תבינו. בעיר של מיליונים, כשיש עוצר מוחלט, אף אחד לא עוצר ולא חושב לעזור. ה' שולח את אותו יהודי שיעזור לי. ובעיקר, שאביא לו ולמשפחתו מצות לפסח!

טוב, לאן נוסעים? הוא שואל. האמת שאני בדרך לסופר מרקט לאסוף את אשתי, הוא מתנצל. תגיד לי מה היעד הכי רחוק שאתה צריך להגיע אליו. אקח אותך לשם. כשאסיים, אבוא לאסוף אותך.

הקב"ה דואג ליהודיה המבוגרת הזו. ולמשפחתה. ולכל הנדחים שגרים באזור שלה.

בדרך אני מסביר לו עוד קצת על פסח. מברר על המשפחה שלו. סבתא שלו התחתנה עם לבנוני נוצרי. יש לו 2 אחיות, עם ילדים. שמענו פעם על המשפחה הזו, אבל לא הצלחנו לאתר שום קצה חוט איך להגיע אליהם.

חושב לעצמי, איך ה' דואג ליהודים כאלה אבודים... ואתם תלוקטו לאחד אחד בני ישראל...

נפרדים לשלום. דפיקות אצל היהודיה המבוגרת שאפילו אני לא חשבתי שאצליח להגיע אליה. היא פותחת את הדלת ומתחילה לבכות. לא חשבתי שאעשה פסח השנה...

אני משאיר אצלה את המזוודות, לוקח קרטון עם מצות והולך בלב שמח למשפחות שגרות באזור שלה. כולם המומים. איך הצלחת להגיע אלינו?... אחרי שעה אני מסיים את השכונה שלה.

מתקשר לחבר החדש שלי, לואיס. סיימתי פה. תוך 5 דקות אני מגיע, הוא אומר. מה היעד הכי רחוק שלך עכשיו? משפחת וינר. אמא עם 2 בנים. גם הם לא האמינו שאצליח להגיע אליהם בעוצר כזה מוחלט.

לואיס מחכה לי ברכב. לאן עכשיו? המשכתי איתו הלאה והלאה, דווקא לרחוקים ולנידחים. בסוף הוא כבר צריך ללכת לעבוד. הוא מוריד אותי במרכז השכונה. אני מסתכל בשעון. יש לי עוד 30 דק' עד 12. אחרי זה אסור להסתובב ברחוב.

אני ממהר. נשארו לי עוד 5 משפחות פה בסביבה, ועוד 45 דקות הליכה מפה לבית...

ב"ה, סיימתי לחלק לכל המשפחות פה. עודדתי אותן. הבאתי מצות ועופות כשרים. מגיע למחסום המשטרתי צמוד לתחנת המשטרה הידועה לשמצה... השעה 12...

אני חושש שהשוטרים יעצרו אותי, אז אני מתחבר אליהם במחסום ומחכה לטרמפ. אף אחד לא מוכן לקחת אותי. בסוף השוטר פוקד על רכב של תרופות לקחת אותי ישירות לבית...

יום למחרת החלוקה הייתה כבר הרבה יותר קלה. כעת נשארו לנו לשבוע הבא "רק" 6-7 משפחות. והקב"ה לא משאיר יהודי אחד בלי מצות לפסח!

רק צריך למצוא דרך איך להביא עשרות קילו רבות של פירות ירקות וביצים מהשוק לבית (זה שעה וחצי הליכה...). אבל אין מה לדאוג...

תגיות:סלפיפסח

כתבות שאולי פספסת

הידברות שופס

מסע אל האמת - הרב זמיר כהן

60לרכישה

מוצרים נוספים

מגילת רות אופקי אבות - הרב זמיר כהן

המלך דוד - הרב אליהו עמר

סטרוס נירוסטה זכוכית

מעמד לבקבוק יין

אלי לומד על החגים - שבועות

ספר תורה אשכנזי לילדים

לכל המוצרים

*לחיפוש ביטוי מדויק יש להשתמש במירכאות. לדוגמא: "טהרת המשפחה", "הרב זמיר כהן" וכן הלאה