5 משלים למחשבה: חתן כמוך אני רוצה לבתי!

מבחן הדרך מול התוצאה

אחד מגדולי ישראל חיפש חתן לבתו.

הוא נכנס לאחת מהישיבות המכובדות, ומסר שיעור עמוק באחת ממסכתות התלמוד. השיעור היה מרתק, ובסופו שאל הרב שאלה קשה ואמר לבחורים: "מי שימצא תרוץ לקושיא הזו - יהיה החתן שלי, אתן לו את בתי...".

כל בחורי הישיבה היו, כמובן, נרגשים מאוד, וכל אחד מהם ניסה את כוחו, פתח ספרים, שאל חברים... אך ללא הועיל, הקושיא הייתה קשה ביותר, ולא היה תלמיד אחד שהצליח לפתור אותה...

הרב המתין עוד שעה ארוכה, וכשראה שהבחורים נואשו מלמצוא תירוץ, בירך אותם בברכת "ברכה והצלחה" ויצא מבית המדרש. כשעלה לרכבו והחל לנסוע, הוא שמע צעקות מרחוק "רבנו, רבנו, רק רגע!".

כששמע הרב את הקריאה, הוא עצר את רכבו ושאל את הבחור: "יש לכבודו תירוץ?", ענה לו הבחור: "האמת... לא, תירוץ אין לי". "אם כך", שאל אותו הרב, "לשם מה רצת את כל הדרך הזו אחרי?" אמר לו התלמיד: "כבוד הרב, אמנם, בבתו לא אזכה, אך לפחות אזכה לדעת את התירוץ. אני רוצה לדעת את התשובה לשאלה".

הביט עליו הרב בחיבה ואמר: "אתה תהיה החתן שלי! בחור כמוך  חיפשתי, בחור שחפץ בלימוד התורה באמת - שמעוניין בתשובה, ולא בבתי"...

חברים, לא תמיד הדבר שאנו עוסקים בו מביא לנו את הפירות הרצויים, לא תמיד אנו מבינים מה שאנו לומדים. כמה פעמים רצינו לעשות מעשה טוב או סתם מצווה קטנה ולא הצלחנו, המשכנו ומעדנו...

אל תחשוב שתמיד חשובה התוצאה. אצל בורא עולם חשובה הדרך, העמל והרצון לעשות טוב.

גם אם לא הצלחת, ניסית שוב וכשלת - אתה יכול לשמוח, כי השכר על עמלך יהיה בדיוק כאילו הצלחת. בזכות מאמציך הכנים אתה יכול להיות "אחלה" חתן לבורא עולם...

לדעת למנף כל קושי

חמור האיכר נפל לבאר הישנה והיבשה בכפר. החל החמור לנעור בציפייה לעזרה.

לשמע נעירותיו בא האיכר וחשב מה לעשות... מאחר שהחמור היה כבר די זקן והבאר הייתה יבשה, החליט האיכר להרוויח שתיים במכה: לקבור את החמור בתוך הבאר ובאותה הזדמנות - גם לסתום אותה.

קרא האיכר לכל שכניו, וכולם באו עם אתים והחלו למלא בזבל את הבאר. בתחילה נער החמור, אך כעבור מספר רגעים השתתק. המשיכו האיכרים לעדור זבל לתוך הבאר, והחמור שותק...

הלך האיכר והציץ לתוך הבאר, ולהפתעתו הרבה ראה כי החמור עומד בבאר על ארבע רגליו... התברר שבכל פעם שהושלכה עליו כף זבל, הוא ניער את הזבל מגבו ודרך עליו. כך הצטבר הזבל בקרקעית הבאר ועם כל כף נוספת החמור עלה עוד מספר סנטימטרים למעלה, עד שהבור התמלא והחמור צעד החוצה מן הבאר הנטושה...

זכרו, כדאי תמיד למנף את כל מה שקורה לנו בחיים - לטובתנו, ולנצל כל סיטואציה כדי ללמוד ולהתקדם. גם אם "זורקים עלינו זבל", לא הבכי והיבבות יוציאו אותנו ממנו. יש לנער את הזבל המושלך עלינו, לדרוך עליו ולהתקדם הלאה.

החיים שופכים עלינו חול ואבנים, החיים שופכים עלינו ניסיונות ותיקונים. אנחנו יכולים ליפול לייאוש ולתת לניסיונות החיים לקבור אותנו ולרסק אותנו. אבל אנחנו יכולים לנער אותם מעלינו ולהתרומם מעליהם - להתרומם, לעלות ולנצח.

הרימו עיניים, ועם הרבה תפילה ואמונה תמימה בקשו מבורא עולם לעזור לכם להתרומם ולנצח!

(צילום: shutterstock)

"להניח את הכוס"

הפרופסור החל את השיעור בהרמת כוס עם מעט מים. הוא החזיק את הכוס גבוה, לוודא שכולם רואים אותה, ושאל את הסטודנטים: "כמה, לדעתכם, הכוס הזאת שוקלת?".

"50 גרם!"... "100 גרם!"... "125 גרם!"... השיבו הסטודנטים.

"על מנת לדעת כמה היא שוקלת, עלי לשקול אותה", אמר הפרופסור. "אבל מה יקרה אם אחזיק את הכוס כך למעלה כמה דקות?".

"שום דבר...", אמרו הסטודנטים.

"מה יקרה אם אחזיק את הכוס כך במשך שעה?", שאל הפרופסור.

"ידך תתחיל לכאוב", אמר אחד הסטודנטים.

"זה נכון. ומה יקרה אם אחזיק את הכוס כך במשך יום?"...

"ידך עלולה להתאבן, אתה עלול לחוש מתח עז בשרירים, ואולי – שיתוק, ובודאי תיאלץ להתאשפז בבית חולים", אמר סטודנט אחר, וכל הסטודנטים צחקו.

"טוב מאוד. אך – במשך כל הזמן הזה - האם חל שינוי במשקל הכוס?", שאל הפרופסור. "לא" ... הייתה התשובה.

"אם כך, מה גרם לכאבים בזרוע ולמתח השרירים?". הסטודנטים היו נבוכים, תמהים.

"מה עלי לעשות על מנת להשתחרר מהכאבים?", שאל הפרופסור.

"תניח את הכוס", אמר אחד הסטודנטים.

"בדיוק!", אמר הפרופסור...

בדומה לכך הן בעיות החיים. תחזיק אותן כמה דקות בראשך - זה סביר. תחשוב עליהן הרבה זמן - תתחיל לחוש סבל. אם תמשיך הרבה יותר זמן, הן יתחילו לשתק אותך. לא תהיה מסוגל לעשות דבר.

חשוב להקדיש זמן למחשבה על האתגרים או הבעיות בחייך, אבל חשוב עוד יותר להניח להן בסיומו של כל יום, לפני השינה, ולשים מבטחך בבורא עולם. כך תישארנה הבעיות במשקלן האמיתי. כך אתה לא נלחץ, מתעורר כל בוקר רענן וחזק ויכול להתמודד עם כל אתגר שמזדמן בדרכך!

אל תשכח "להניח את הכוס" היום!

אל תמהר להסיק מסקנות

ילדה קטנה וחמודה אחזה בשתי ידיה שני תפוחים עסיסיים. אמה ניגשה אליה וביקשה ממנה בעדינות ובחיוך: "מתוקה שלי, בבקשה תוכלי לחלוק אתי תפוח אחד?".

הילדה התבוננה באמה כמה רגעים, ולבסוף נגסה מהתפוח הראשון, ומיד נגסה גם מהתפוח השני.

האם הרגישה איך החיוך על פניה נמוג, והיא ניסתה להסתיר מעיני בתה את אכזבתה. ואז הגישה הילדה הקטנה לאימה את אחד מהתפוחים הנגוסים, ואמרה: "אמא, הנה לך, התפוח הזה מתוק יותר!"...

זכרו, לעולם אל תמהרו להסיק מסקנות! לא משנה מי אתה, כמה ניסיון חיים יש לך וכמה מלומד אתה חושב שאתה, תלמד להימנע מביקורת. תן לאחרים הזדמנות להסביר את עצמם. מה שאתה רואה, זו לא בהכרח המציאות, וייתכן כי אתה טועה...

לקבל את השונה

היה זה החורף הקר ביותר שידעו, ורבים מבעלי החיים מתו עקב הקור העז.

הקיפודים החליטו להצטופף יחדיו כדי לחמם את עצמם וזה את זה. בדרך זו הם הצליחו לשמור על חום גופם, אך העניין לא היה נעים במיוחד – הם נפצעו מהקוצים של זולתם...

לכן החלו הקיפודים להתרחק זה מזה... אך עד מהרה החלו למות מחמת הקור העז...

עמד מנהיג הקיפודים והכריז: "או שנקבל כל אחד את הקוצים של חברינו, נסבול קצת, אך נישאר בחיים, או שפשוט ניעלם...". כל הקיפודים החליטו פה אחד לחזור ולהצטופף יחדיו. הם למדו לחיות עם הפצעים הקטנים שנגרמו להם ממערכת היחסים הקרובה עם חבריהם, על מנת לקבל את החום שכל כך היו זקוקים לו, וכך הם הצליחו לשרוד...

זכרו, לכולנו יש פגמים, איש מאיתנו אינו מושלם. היחסים הטובים ביותר נוצרים לא בין אנשים מושלמים, אלא בין אנשים שלומדים לחיות עם הפגמים של האחר ויכולים לזהות את מעלותיו ולהתפעל מהן. כי בעצם לכל אחד יש משהו שאין לזולתו, לכולנו יש משהו שאפשר ללמוד ממנו, אף על פי שאיננו מושלמים...