"היתקע שופר בעיר..." – האם אנחנו צריכים להיות חרדים?

בשבוע האחרון התחלנו לשמוע את תקיעת השופר היומית הבאה לעורר את הלבבות, כמאמר הכתוב "היתקע שופר בעיר והעם לא יחרדו". למושג "חרדה" יש קונוטציה שלילית. "חרדה" היא מונח בשפת הפסיכולוגיה המבטא התייחסות לא פרופורציונאלית למצבים ולחששות עד כדי תגובות גופניות ונפשיות קיצוניות...

גם ללא המינוח המחמיר הזה אנו נוטים לברוח מרגשות שליליים וההתייחסות לתקיעה כבאה לעורר חרדה אינה מעודדת אותנו להקשבה לקול השופר. מה עוד, שבימינו קשה לראות את החרדה המתעוררת מקול התקיעות.

כולנו חרדים?!

נראה כי ישנה משמעות נוספת ואולי נכונה יותר לביטוי "והעם לא יחרדו", חרדה מופעה בתנ"ך גם כמושג של "הכנה", כמו "הנה חרדת אלינו את כל החרדה הזאת" הנאמר בדברי הנביא אלישע אל האישה השונמית (מלכים ב' – ד', י"ג) ומשמעו התייחסות והכנה נמרצת לקראת האורח הבא. ועוד: "ויעש שמואל... ויבא בית לחם ויחרדו כל זקני העיר לקראתו". וברש"י "מהרו לצאת לקראתו" (שמואל א' - ט"ז, ד'). גם כאן חרדה מציינת הכנה נמרצת וזריזות לקראת הבא.

זהו אולי המובן "החרדים אל דברו" ומקור השימוש בתואר "חרדי" – לא מלשון אדם בעל חרדה, אלא מלשון חרד לדבר ה' - דהיינו מוכן ומזומן בזריזות לדבר ה'...

מי שהדת איננה מעמסה אצלו, הוא אינו מחפש קולות והתחמקויות – אלא מעמיד את עצמו מוכן ומזומן לתורה ומצוות הוא הנקרא חרד אל דבר ה', וללא כל השתייכות פוליטית הוא "חרדי" (לאור זאת המושג העדכני "חרדי לייט" הינו תרתי דסתרי...).

חודש האהבה והתקווה

חודש אלול נרמז, כידוע, בראשי התיבות "אני לדודי ודודי לי" כאמור בפסוק בשיר השירים ומשמעות הפסוק היא יחס אהבה הדדי ("דוד" בלשון המקראית = "אוהב") היחס בינינו לבין הבורא הוא יחס של אהבה וריצוי, על אף החטאים שחטאנו במשך השנה הוא מצפה לתשובתנו ואחרי הענות כל שהיא מצדינו פנייה של "אני לדודי", ירעיף עלינו מאהבתו – "ודודי לי".

השורש לכך הוא בהיות יסודו של חודש אלול בראשיתם של ארבעים הימים שלפני יום הכיפורים, בו נתרצה הבורא לעמו אחרי חטא העגל, ומשה הוריד את הלוחות השניות וביטא בכך את החזרת יחס האהבה בין הבורא לעם ישראל.

מכוח אותה אהבת נצח, אין לנו להתייאש מקרבת ה' בכל מצב, גם אם יהודי נמצא בשפל המדרגה עוד לא אבדה תקוותו הרוחנית והקיומית, וכפי שמופיע ברמז נוסף בדברי בעל הטורים האומר כי הפסוק "לולא האמנתי לראות בטוב ה' בארץ חיים" (הנאמר כל יום במזמור לדוד ה' אורי וישעי) – רומז לעניין זה: "לולא" אותיות "אלול" – והיינו חודש אלול מחייב את "האמנתי לראות בטוב ה' בארץ חיים", אמונה איתנה ותקווה לחיי נצח. מתוך איתנות האמונה הזו נשאב כוחות לחולל שינויים ולהעפיל במסילה העולה בית א-ל. במרכז הווייתנו תקבע הידיעה ש"חלקנו בארץ החיים" ובכל מצב לא אבדה תקווה! הראשית של אלול היא "לולא האמנתי לראות בטוב ה' בארץ חיים"!

לקחי יציאת מצרים נרמזים בפרשתנו – אין ייאוש בעולם כלל

וכפי שכתב האור החיים בפרשתנו - אחד המסרים של יציאת מצרים בא ללמדנו כי גם במצב רוחני ירוד ביותר – הצעקה אל ה' תשבור את הכבלים האוסרים אותנו, לא רק את אלו האוסרים את הגוף אלא גם את החזקים מהם הכולאים ומדכאים את הנפש.

בפרשת השבוע פרק כ' פסוק א' נאמר: "כי תצא למלחמה על אויבך וראית סוס ורכב עם רב ממך לא תירא מהם כי ה' אלקיך עמך המעלך מארץ מצרים". כתב האור החיים שהפסוק רומז גם על המפריעים לאדם בעבודת ה'. "סוס" הוא היצר הרע הנקרא "סוס מוכן למלחמה", ו"רכב" היא ההרכבה החומרית באדם, ו"עם רב" הם כוחות הרע שנתווספו על ידי מעשי האדם הרעים, על אף הצטרפותם של כל אלו – "לא תירא מהם כי ה' אלקיך עמך", והבא ליטהר יסייע בידו. ומסיים הפסוק באמרו "המעלך מארץ מצרים" שעל אף עומק הטומאה בה היינו שרויים במצרים הקדוש ברוך הוא הוציאנו משם ובירר שם את הקדושה מתוך עמקי הקליפה כן יושיעך מן היצר גם בכל מצב שתהיה בו "אם תצא אתה למלחמה". מה שמוטל עלינו – לצאת לקרב חיינו ולעשות שינויים קטנים ויציבים!