שידוכים וחיפוש זוגיות

חורג מגבולות השגרה: דודו כהן מראיין את שירה כהן על סיפור החתונה שלה

אי אפשר לחזור סתם לסדר היום אחרי חתונה כזו: דודו כהן מראיין את הכתבת שירה כהן על סיפור ההיכרות שלה עם בן זוגה, אחרי 17 שנות שידוכים - באתר שבע ברכות. אל תפספסו 

שתף במייל
| ה' אלול התשע"ט |
whatsapp
אא

אי שם, בקיץ 2013, היא ישבה שם בפינת השולחן בחדר הישיבות של הידברות, די מבוישת ובעיקר לא משויכת. היא היתה חלק ממזינות תוכן שהבאנו באופן זמני כדי לבצע את המעבר מאתר הידברות הישן לאתר החדש, ולכן גם לא בלטה במיוחד.

אחרי שהספקתי להכיר אותה במסגרת העבודה השוטפת, ולהתרשם מהרצינות ומהאחריות, היא אזרה אומץ והציעה את עצמה ככתבת קבועה באתר, עוד בתקופת ההרצה שלו. התלבטתי, בעיקר כי לא היה לה ניסיון. נתתי לה הזדמנות להגיש כתבות בודדות ולנסות להרשים אותי, אבל זה לא היה זה. הודעתי לה בצער שזה לא ילך.

"תן לי את ההזדמנות, אתה לא תצטער", הפצירה בלי בושה. בין לבין גם הבנתי שהיא רווקה לא מעט שנים, הבנתי שהיא בעלת תשובה שעברה סמינרים ומדרשיות, ושבאופן כללי לא היה לה קל לאורך השנים מבחינת הפרנסה. מקצועית זה לא היה זה, אבל משהו בנחרצות שלה, במוטיבציה המתפתחת שלה, ברצון שלה לכבוש את העולם – אמר לי שכדאי לתת הזדמנות נוספת. ואכן, לא הצטערתי לרגע מאז. היום שירה כהן היא הכותבת הוותיקה ביותר באתר הידברות, וכנראה בעלת קילומטרז' התכנים הארוך ביותר באתר.

* * *

לא כל יום אפשר לקרוא ראיון של עורך אתר עם אחת הכותבות באתר, אבל כבר הבנתם ששירה היא מקרה אחר (וגם שהידברות הוא אתר פחות מעונב, שפחות מחויב לכל מני כללים של מכובדות-כביכול). 

ואם קראתם את הטור שבו סיפרה על החתונה שלה (אחרי שרשרת הטורים שכתבה על הרווקות) – באמת הבנתם שיש כאן סיפור שחורג מגבולות השגרה.

אחרי שפרסמה את טור החתונה, הצעתי לשירה לראיין אותה בעצמי. לדעתי עדיין נותרו חורים בסיפור שלה, נותרו שאלות מסקרנות, ובעיקר שאלות מסכמות. בנוסף רציתי לדעת איך חוותה בזמן אמת את המשימה שאליה נשלחה פעמים רבות מספור – ראיונות עם זוגות שהתחתנו דרך שבע ברכות – בזמן שהיא עצמה עדיין תרה בקדחתנות נפשית אחר זיווגה. אמנם בזמן אמת היא ביקשה להשתחרר מעט מהראיונות האלה, ואכן המשימה עברה לכותבים אחרים, אבל לא ממש הבנתי עד כמה היה לה קשה, מסתבר.

* * *

שירה ענבל כהן, בת 41 וכמה ימים, חזרה בתשובה לפני 17 שנה, בגיל 24. "חזרתי בתשובה בעקבות סמינר אקדמאים של 'ערכים'", מספרת שירה, "שם פגשתי אישה מדהימה בשם מיקה לשם מירושלים, שגם היא בעלת תשובה. היא 'קלטה' את הסגנון שלי מיד, ושכנעה אותי לעלות למדרשיה 'ליד הבית שלה' בתואנה שככה לא ארגיש לבד, ואוכל להתארח אצלה במשך השבוע, בשבתות וכו'. מכיוון שמאוד התחברתי אליה, הסכמתי. 

"יום למחרת כבר נסענו ביחד באוטו שלה לסיבוב מדרשיות בירושלים, שבסופו בחרתי במדרשיית 'עטרת' ברמת שלמה - שם למדתי תחילה במסלול של החדשות כשמונה שנים, ולאחר מכן עברתי לדירת בוגרות למשך שנתיים נוספות. אחרי 10 שנים, כשראיתי שדבר לא מתקדם בשידוכים, עזבתי את עטרת והמשכתי עצמאית לכל מיני מסגרות אקסטרניות, או במילים אחרות 'חיפשתי את עצמי'. 

"אנקדוטה מעניינת: אחרי שנה וחצי במדרשייה, ניגשתי לרב המקום, הרב בניהו הלפר, וביקשתי ממנו לצאת לשידוכים אך הוא סירב. "מה, את באמת רוצה להוציא את השידוך שלך לפני הזמן מהישיבה? תני לו ללמוד תורה, ותבני את עצמך בינתיים", אמר לי. נפגעתי עד עמקי נשמתי מהתשובה שלו, והחלטתי לפעול לבד. הנה תובנה: הטעות הראשונה שלי הייתה שעשיתי דעת תורה כדי לשמוע את מה שאני רוצה לשמוע, כשבפועל הייתי צריכה לקבל על עצמי לעשות 'ככל אשר יורוך' כי זה מה שנקרא לעשות דעת תורה. את לא יכולה לשאול לדעת תורה ובסוף לעשות מה שבראש שלך. הטעות השנייה הייתה שלא סיפרתי על כך לרב ולא התייעצתי איתו על השידוכים. כשאין רב בתמונה, שיקול הדעת מעוות, וההחלטות שמתקבלות מתוך שיקול דעת מוטעה, פוגעות רק בנו לבסוף". 

אז מתי בסופו של דבר התחלת לצאת לשידוכים?

"לשידוכים יצאתי כל הזמן, ולהבדיל מבנות אחרות שאני מכירה - אצלי אף פעם לא הייתה תקופת יובש מהצעות. הצעות הגיעו בדרכים שונות ומשונות, מאנשים שהכרתי יותר ופחות, ממכרים בעבודה, משכנים, מחברות וגם מהשדכנית שלי תחי', הגברת לידיה ביבס שהמוטו שלה היה 'ננסה כמה שיותר עד שזה ייקלט, כמו הריון'. וכך היה. כמעט מדי שבוע יצאתי לשידוך, אבל עם המון תנאים בדרך. שיהיה אקדמאי אבל לא דוקטור, שיהיה עשיר אבל לא קמצן ויהיר, שיהיה חכם אבל לא מתנשא בחוכמתו על אחרים, שיהיה גדול ממני אבל לא חטייאר ועוד ועוד... רשימות על גבי רשימות - כאורך הגלות".

את משה דאבוש, בעלה, פגשה שירה לא פחות ולא יותר - באתר שבע ברכות.

"מצחיק שזה קרה בדיוק בתקופה שאיבדתי עניין ואמונה בכל אתרי ההכרויות שאליהם הייתי רשומה - שלושה במספר. ידעתי ש'שבע ברכות' הוא האתר הכי אמין והכי כייפי, כי זה הבית, ומה יכול להיות יותר טבעי מלהינשא בבית, אבל לפניו היו כמה שידוכים לא מתאימים שלגמרי הוציאו לי את הרוח מהמפרשים, עד כדי כך שכבר לא האמנתי שזה יקרה - לא מאתרים, ולא בדרכים אחרות".

מי פנה למי, ואיך בעצם נוצר הקשר?

"הוא שלח אליי את הפנייה הראשונית, ודיברנו שיחה אחת בטלפון - שכבר בה הרגשתי שיש לי עסק עם 'חומר אחר'. אבל יחד עם זאת, זה די נגמר שם. מרוב שהייתי אחוזה בכל כך הרבה פחדים ובלבולים, לקח לי שלושה חודשים(!) עד שיצרתי קשר בשנית, ובאמת הסכמתי להיפגש איתו. 

"הפגישה הראשונה הייתה בנהריה, ולמרות שדיברנו המון והיה נחמד - בסופה רציתי להוריד את השידוך, בגלל איזו שטות קטנה ולא חשובה. השם יודע למה אמרתי 'כן' לעוד פגישה. בפגישה השנייה ישבתי מולו, ובזמן שהוא דיבר קפצה לי מחשבה-הרגשה ללב: 'זה בעלי! זה בעלי!'. לא היו שם זיקוקי די-נור, לא עפו שם לבלבים באוויר ולא היה שום רגע מוחץ שבו איבדתי נשימה או דופק. כן הייתה שם תחושת לב חזקה שזה שלי. אצלי זה קרה בפגישה השנייה, אבל אצל משה כבר בפגישה הראשונה 'אחרי חמש דקות שיחה איתך' - הוא ידע שאני שלו. 

"המרחק, אגב, היה אבן נגף רצינית בשידוך שלנו, ואלמלא ה' עזר לנו להתגבר עליה - אני לא באמת יודעת איך זה יכול היה לצאת אל הפועל. גם אני וגם משה פשוט לא הסכמנו לצאת מאזור הנוחות שלנו כדי להיפגש במקום רחוק מהבית. בסוף, בחסדי שמיים יצא ששיחת הטלפון השנייה הייתה כל כך מעניינת, שפשוט הרגשנו שאנחנו חייבים להיפגש, וזו תהיה טיפשות לוותר על זה. 

"תובנה: אל תהרסו לעצמכם במו ידיכם את השפע שהקב"ה רוצה להשפיע עליכם, רק בגלל שיקולים קטנוניים וילדותיים שכאלה. חייבים להקריב כדי להיות קרובים, לתת כדי לקבל. אי אפשר רק לקחת, ושזה יהיה רק בדרך שלנו. חייבים לעשות השתדלות לצאת מאזור הנוחות, לצאת מהקופסה ולחשוב קצת אחרת כדי לעבור מסטטוס רווקה לסטטוס נשואה". 

 

הצעת הנישואין הגיעה אחרי 7 פגישות. "זה לא היה משהו רשמי, אלא הכי ספונטני שיכול להיות. אני זוכרת שמשה עמד בפתח הדלת, רגע לפני שנפרדנו, ושאל אותי: 'יש לך במקרה יומן?'. לא הבנתי את השאלה. היא הייתה לא קשורה למהלך השיחה שלנו. הנהנתי בראשי לחיוב, ואז הוא אמר: 'תפתחי אותו שנייה, ובואי תגידי לי מתי את רוצה להתחתן'. זה היה מרגש ביותר".

איך את מרגישה היום, שבועיים אחרי החתונה?   

"היום אני מרגישה שהשם הכין לי את הישועה הכי מדויקת עבורי, ולא - לא מספיק הערכתי אותו ואת מה שהוא מכין עבורי, בתקופת הרווקות. היו לי המון תלונות בדרך שלי, המון הסתכלות מהשחור שבעין, המון שליליות. שרפתי וכיליתי עשרות אלפי דונמים של אמונה כשהתבוננתי על החיים שלי, ולא יכולתי לראות בהם שום דבר טוב - בגלל שלא התחתנתי. 

"היום, כשאני מבחינה בתוך הישועה הגדולה - בניואנסים דקים של המון ישועות קטנות, אני לא יכולה שלא להתחרט על ההתנהגות שלי ועל העדר האמונה והביטחון שהיו לי. פעם אחת, אפילו הרגשתי שהקב"ה שונא אותי חלילה, ובגלל זה הוא לא שומע את התפילות שלי. היום כשאני חושבת על זה - זה אבסורד. אני מתביישת בעצמי על שחשבתי כך, אני מתביישת בעצמי שהרגשתי שאני שונאת את החיים שלי כמו שהם, ולא סמכתי ובטחתי מספיק על אבא שבשמיים, שהוא יודע טוב יותר ממני מה אני צריכה ומה יעשה לי טוב. 

"איך כתוב אצל יוסף הצדיק: כשמגיע זמן הישועה - "ויריצוהו מן הבור". זה בדיוק מה שאני מרגישה כנשואה - הייתה כאן גזירה, היא התקיימה כי הקב"ה גזר וקיים אותי בתוכה (כמו שכתוב 'הקב"ה גוזר ומקיים'), ועכשיו היא נגמרה והחיים ממשיכים בטבעיות. להיות נשואה זה טבעי לכל אישה, זה לא משהו שהיא צריכה להתאמץ בשבילו. המצב ההפוך, הרווקות, זה המצב הלא טבעי, ולכן רווקות רבות נשברות בדרך". 

אם מישהו היה אומר לך אי שם בגיל 23 שתתחתני רק אחרי גיל 40, איך שירה הצעירה היתה מגיבה בזמנו?

"לא נעים להגיד, אבל אני חושבת שבאיזה שהוא מקום אני די זימנתי את זה על עצמי. אני ממש זוכרת רגע כזה לפני שחזרתי בתשובה, שבו אמרתי לעצמי שאהיה קרייריסטית, ושהחתונה תבוא אחרי שאגשים את עצמי מכל בחינה אפשרית. היו תקופות בצעירותי, שגם בכלל לא האמנתי שאני ראויה להתחתן או שקיים בכלל אדם כזה - שהוא מורכב לפחות כמוני, אך לא איבד את האיכויות שלו לאורך הדרך. 

"אם מישהו היה אומר לי בגיל 23 שאני אתחתן רק אחרי גיל 40 - שירה הצעירה הייתה מתגלגלת מצחוק מאושר, ואומרת 'יאללה, איזה כיף. בינתיים אני אעשה חיים, אכבוש פסגות, אהיה משהו גדול, אראה עולם, אכיר אנשים מעניינים, אחקור תרבויות ואחר כך... רק אם זה יקרה בדרך שלי, רק אם ארגיש שהוא ראוי למה שיש לי לתת, אז סבבה. שתהיה חתונה'. ככה פחות או יותר זה היה. 

"מאידך, אם מישהו היה אומר לשירה הבוגרת שהיא יכלה למנוע את שנות ההמתנה הרבות אם רק הייתה שמה לב קצת יותר למה שיוצא לה מהפה בצעירותה - היא הייתה רצה לשירה הצעירה בריצת אמוק, שמה לה יד על הפה ונותנת בה מבט מכושף כדי שהמילים לא ייצאו אל אוויר העולם. פשוט לא. כצעירים אנחנו משיחים לתומנו, עושים צחוקים או אומרים את הדברים מבלי להתכוון אליהם באמת - אבל לא סתם כתוב 'ברית כרותה לשפתיים'. צריך לשים לב למה שאנחנו אומרים, ולא לזמן אלינו ניסיונות מיותרים שלא יהיה לנו כוח לעמוד בהם. 

"אם שירה הצעירה הייתה מודעת לכאב ולקושי ולחששות שיכולים להיות מנת חלקה של מי שמתחתנת מאוחר - היא בטוח הייתה חושבת, מדברת ומתנהגת אחרת, אבל אף אחד לא אמר לה. אף אחד לא דיבר איתה, ואף אחד לא הזהיר אותה שעל מילים 'לא במקום' משלמים לפעמים מחיר יקר. זו גם הסיבה שאחד הדברים שאני יותר מתעכבת עליהם בליווי האישי שלי עם רווקות, הוא עניין התפילה. רווקות מתפללות בלי סוף על הזיווג שלהן אבל מספיק שמילה אחת של תפילה תהיה מתוך מקום שלילי ומתריס, וזהו - המחיר יכול להיות לפעמים מאוד כבד. שנים של המתנה. לא חבל?".

 

אומרים על הרבה רווקים-מאוחרים שהם למעשה בררנים. לא ניכנס לסוגיה הזו לגבי כלל הציבור, אבל לגבי עצמך – היום את חושבת שהיית בררנית מדי, בדיעבד, או שמא זה בכלל לא קשור?

"אני שמחה מאוד על השאלה הזאת, כי שלא כמו שחשבתי לפני - היום התשובה עליה היא חיובית בהחלט. בדיעבד, הייתי סופר בררנית, וסופר עקשנית. רציתי הכל או לא כלום, ולא הבנתי שאת הכלום מקבלים קודם כל, לפני שמקבלים את הכל. כדי לקבל הכל, את צריכה לקבל כלום. להתבוסס קצת בכלום, כדי שאחר כך תהיה לך השוואה לכמה הרבה יותר יש לך. 

"איך תעריכי את התכונות הטובות שבבעלך, אם לא תעברי דבר או שניים בשידוכים? רק הקשיים בונים בך את החירות האמיתית, את הדרור הזה שבעיניים שאיתו את באמת יכולה להביט בבעלך ולאהוב את מה שאת רואה בלי הצורך המטורף הזה להשוות אותו בערך לכל מה שזז. 

"היום, כשמגיעות אליי רווקות להתייעצות ולליווי, אני קודם כל אומרת להן להוריד את כל התנאים ולבוא נקייה אל התהליך הזה. כמובן שיש דברים שהם בנפשנו, ועליהם אנחנו מוכרחות להתפלל בלי הפסקה לבורא עולם, להסביר לו מדוע אנחנו מבקשות את מה שאנחנו מבקשות ולעשות מעשים שיצדיקו את הבקשות שלנו. אם למשל את מבקשת צדיק ותלמיד חכם, תהיי בעצמך צדיקה ותלמידה חכמה, כדי להיות ראויה למה שאת מבקשת, ולהראות לבורא עולם שאת רצינית במה שאת מבקשת. שזה באמת בנפשך. אבל מה שלא בנפשנו - פשוט לשחרר ולתת לקב"ה לסדר, כי בשורה התחתונה - את צריכה את הסדר שלו יותר ממה שאת צריכה את הסדר שלך. 

"מה שהוא יסדר לך יישאר נצחי, וכשהוא יברור ולא את - את תדעי בוודאות שמה שלא קיבלת, לא צריך להיות לך. לא היה עושה לך טוב. ולעומת זאת, מה שקיבלת איתו את צריכה להתמודד ולנצח. איתו את צריכה לבנות בניין שמח, בריא, מלא אמונה ותקווה, ומלא בתורה ונקיות. מה שקיבלת זה הכי טוב לך - בהכל, אבל בזיווג במיוחד". 

עכשיו אפשר לשאול יותר פתוח – עד כמה היה קשה לך לראיין זוגות שהתחתנו דרך שבע ברכות? 

"וואו, זו הייתה משימה לא פשוטה בכלל, וטוב שאתה שואל כי באמת לא פעם הייתי בסיטואציות לא נעימות, שבהן פשוט התחשק לי לצרוח עד לב שמיים. היו פעמים שממש נשכתי את השפתיים כדי להחניק יבבה בלתי רצונית שעלתה, ובפעמים אחרות - פשוט העמדתי פני אדישה. זה לא עבד לאורך זמן, כי אני אדם מאוד רגשי וכל מה שקורה עובר לי קודם במסננת הרגש, ורק אחר כך בשכל. 

"אבל בתוך כל השליליות הזו, אני חייבת לומר שהיו גם רגעי חסד רבים, שבהם ראיתי איך הקב"ה מדבר איתי, מחזק אותי, מלטף אותי, לוחש לי מילים של אמונה אל תוך האוזן ומבקש ממני לא להישבר כי בסוף, בסוף של הסוף, זה יקרה גם לי. 

"אחת השיחות שהכי זכורות אצלי לטובה הייתה עם מרואיינת מקסימה בשם בת אל בדני, שהיא ובעלה הכירו בשבע ברכות. מאוד התחברנו בשיחה, ואני זוכרת שהיא אמרה לי דברים שממש החיו את נפשי ומילאו אותי בתקווה. דיברנו על כמה שהקב"ה טוב ושלא מפסידים כשמאמינים בו גם ובעיקר בזמנים הקשים, דיברנו על זה כשהישועה מגיעה מבינים כמה טוב השם וכמה טוב הטיימינג שלו, דיברנו על היום שבו אלבש שמלה לבנה ושזה יקרה גם לי - למרות שהיום קשה לי לראות את זה, ועוד ועוד. אני בטוחה שאם יקומו חברותות של רווקות שישימו להן למטרה לחזק אחת את השנייה מדי יום בשיחת מוטיבציה טובה, בהגדלת החיוביות ובצמצום השליליות - יראו ישועות גדולות ב"ה".

עד כמה היה אפשרי היה להגיע לחתונות של חברות שגם כן חיכו הרבה שנים לזיווג המתאים – ובאמת לשמוח מכל הלב בשמחתן? זה אפשרי בכלל? אני מכיר את זה מבריתות בתקופה שלא היו לנו ילדים. זה היה סיוט, בלשון המעטה. כל חיוך שניסינו להדביק לפרצוף, התקלף ונשר מהר מאוד. 

"חתונות של חברות זה עניין מסובך אצל מעוכבות שידוך. בהתחלה, את הולכת ושמחה בזה שנפלה בחלקך הזכות לשמח חתן וכלה. מאוחר יותר מגיע שלב שבו את הולכת לחתונה כי את אוהבת את הבחורה, אבל את סובלת מזה שהיא זכתה ואת עוד לא. ויש שלב נוסף - שאליו מגיעות מיטיבות הלכת בשידוכים, אלה שכבר ראו, שמעו ועברו הכל. בשלב הזה את כבר לא הולכת גם למי שאת נורא אוהבת, וזה השלב הכי גרוע. בשלב הזה את נמצאת באפיסת כוחות כל כך גדולה, בייאוש כל כך גדול - עד שאת כבר לא בעניין להסתיר את זה, שלא בא לך לשמח אף אחד. 

"רק אחרי החתונה שלי הבנתי את האבסורד שבשלב הזה, כי האמת היא שכל החתונה זה השמחה שהחברות שלך עושות לך, ואם את לא תלכי לשמח את החברות האלה - אל תצפי שהן יעשו שמיניות באוויר כדי להגיע לחתונה שלך, כי הן לא. אל החתונה שלי הגיעו חברות רבות שבזכותן היה שמח, אבל עם יד על הלב אני אומרת לך, כאב לי שהיו חברות אהובות וטובות שהוזמנו, ולא הגיעו - קרוב לוודאי בגלל שגם אני לא הייתי בחתונה שלהן". 

אני זוכר שבזמנו סגרת כרטיס שהיה לך באתר מתחרה אחר, וקבעת שההכרות שלך תהיה רק דרך מקום ראוי. בסוף זה קרה דרך שבע ברכות. באמת האמנת שזה יקרה?

"ממש ממש לא, ויותר מזה אגיד לך. בשלב הזה כבר מאסתי בכל אתרי ההכרויות, ואפילו שנורא החזקתי משבע ברכות ורציתי כל כך שזה יבוא משם בגלל האיכות של החברים בו - איבדתי אמון בצורה טוטאלית. אבסורדית אפילו. זו גם הסיבה שלמרות שבעלי מצא חן בעיניי כבר מהרגע הראשון שהוא פנה אליי, דחיתי את השיחה איתו למשך שלושה (!) חודשים תמימים. משהו בנפש שלי היה כל כך רוויי מהצעות שידוכים, שבאמת כבר לא נתתי צ'אנס אמיתי - לעצמי, שזה יקרה. סגרתי את כל הפתחים בתוכי, וזה רק נס משמיים שאצל הקב"ה שום דבר לא נסגר באמת, למרות כל השליליות שאחזתי בה באותה תקופה".

איך ההורים שלך הגיבו לבשורה על החתונה? אני מניח שהרווקות המאוחרת לא היתה קלה עבורם.

"אז קודם כל, זה לא שזה בא ב'בום'. למזלי, אמי היקרה הייתה שותפה לכל התהליך שלי, ובזכות הסבלנות שלה לאורך השנים וגם בשידוך עם בעלי - זכיתי להתחתן בסוף. 

"כאן זה המקום להודות להורים שלי באמת, על זה שמעולם לא שמעתי מהם משפטים כמו 'תתחתני כבר', 'תתפשרי', 'תתחתני עם מה שיש' וכדומה. אני לא יודעת איך הם עשו את זה, איך הם החזיקו מעמד במקומות שאני כבר איבדתי תקווה, אבל הם עשו את זה ביחד איתי ועל כך אני חבה להם תודה ענקית עד סוף ימיי, ואת זה תדגיש בבולד כי הם ראויים לזה. 

"אני זוכרת עשרות שידוכים שמהם הייתי חוזרת הביתה בדמעות, והההורים שלי תמיד היו שם להציע נחמה במילים, בעידוד, באהבה, ומעל לכל - בתחושה שאסור לי לוותר, שאני צריכה לשאוף להכי טוב שאני יכולה לקבל, ושאני צריכה לזכור שאני מאמינה ובמי אני מאמינה, במלך מלכי המלכים שיש לו הכל בארמונו, והוא רוצה לתת לי את הכל. 

"את כל הדיבורים הטובים האלה נתנה לי המשפחה שלי - הוריי היקרים שיחיו, אחותי היקרה תהילה, ואחיי היקרים יצחק ואיתי. וגם בשידוך עם בעלי, זה היה נס שבכלל המשכתי את זה. היו הרבה דברים שהפריעו לי בהתחלה, ואמא שלי עודדה אותי להמשיך 'למרות הכל'. מצחיק להיזכר בזה היום, אבל כשהיא ראתה את התמונה של בעלי בפעם הראשונה היא מיד אמרה לי 'זה יהיה בעלך'. איך היא ידעה - רק השם יודע". 

 

אני מניח שחששת בעיקר מלהישאר לבד גם בגיל 50 ו-60. תתארי לי את המחשבות שעברו לך באותם ימים.

"קודם כל, איזה כיף שאני יכולה כבר להיזכר במחשבות האלה, ושזה כבר רחוק ממני - איזה חסד, השם, תודה רבה לך על זה. 

"כמו שאתה יכול לתאר לעצמך, זה הכי קשה שיכול להיות. המחשבות היו הורגות אותי, הורסות כל חלקה טובה שהייתי בונה במשך היום בעזרת שיעורי תורה, לימוד פנימיות ושיחות מוטיבציה עם חברות או אנשי מקצוע. מחשבות כמו 'אחרי כל מה שנתתי ואהבתי, דווקא אני אישאר לבד? זו תורה וזו שכרה?' - לא פסחו עליי. 

"חשבתי על כל הבחורות שהכרתי בחיי שזכו להתחתן למרות שהם לא עשו רבע ממה שאני עשיתי בעבודה על עצמי - שבאה לידי ביטוי בהמון עבודה על המידות, המון התבוננות על הנפש שלי, המון תפילות שחיברתי לבד על כל דבר הכי קטן שאני רוצה שיקרה בזוגיות ובחיים שלי, המון סגולות והמון המון המון חיזוק עצמי אחרי הנפילות. חשבתי על זה שאם הקב"ה כזה גדול ואני כל כך מאמינה בו, איך זה יכול להיות שאני מאמינה לקולות הלא טובים שלוחשים לי שאצלי זה לא יקרה? מזה הכי פחדתי. 

"גם מלהיות לבד ולמות ערירית חלילה, אבל יותר מלעשות את זה בצורה לא נכונה. מלהתחתן עם האדם הלא מתאים, זה שלא יהיה לו מושג קלוש איך לקחת את הפלסטלינה של הנשמה שלי, ולעשות ממנה יצירות מופת. היום אני יכולה לומר בוודאות גמורה, שמי שהולך עם הקב"ה לאורך כל הדרך, ולא משנה מה הוא עובר בתוכה - לא מפסיד מזה, לא נשאר לבד ולא מתחתן סתם. 

"כבעלת תשובה, היו לי גם המון מחשבות על מה שהיה, על העבר. חייתי בכל רנ"ג איבריי את מה שהיה, וממילא לא אפשרתי למשהו חדש להתהוות. כשאת תקועה בנקודת זמן רחוקה שכבר חלפה ומתרפקת על כמה טוב היה לך בה - את לא באמת יכולה לשחרר את המחשבה שלך משליליות, כי באופן טבעי את מתחילה להיכנס להשוואות מיותרות. וגם כאן יש סכנה של מחשבות מסוג: 'איך פעם הייתי רזה, והיום אני כזו מלאה - מה הפלא שלא מציעים לי שידוכים?', 'איך פעם חיזרו אחריי אנשי איכות טובים, והיום מציעים לי רק את העקומים', 'איך פעם אהבו אותי כמו שאני, והיום רק מבקשים ממני להשתנות'".

אפשר להניח שרווקות-מאוחרות אחרות קוראות את הכתבה, ולבן נחמץ. אם הן הספיקו לשרוד עד לכאן – איך תוכלי לנחם אותן? להגיד "זה קרה לי, אז זה יקרה גם לך" זו לא ממש חכמה. יתכן שאפילו ירגיז. אפשר בכלל לעודד במצבים כאלה?

"לבי נחמץ ביחד איתן, כי אני יודעת עם יד על הלב, שכשאת נמצאת בתוך הצרה, שום דבר כמעט לא יכול לנחם אותך. 

"ועם זאת, בתוך עמי אנוכי יושבת, ואלמלא הייתי מכירה את הנפש שלהן בניואנסים - לא הייתי לוקחת על עצמי משימה כל כך סבוכה של ללוות רווקות ולהרים אותן ממצב של חוסר אמונה וחוסר תקווה, למצב צבירה אחר: מצב שבו הן צוברות לעצמן עוד ועוד נקודות טובות מהפנימיות שלהן ומהחיים שלהן, ומשליכות על הישועה העתידית שוודאי מחכה גם להן.

"אין פתרונות קסם, ואין משפטים שיכולים לשנות מצב צבירה 'נוזלי' למצב צבירה 'מוצק' בנפש - בין רגע. הדבר היחידי שאני יכולה לנחם בעזרתו את הרווקות שקוראות אותי הוא להגיד להן שיגידו תודה על כך שיש להן הזדמנות לעבור תהליך פנימי שבסופו של יום יביא אותן לשינוי אמיתי של תפישות קלוקלות, של אמונות מגבילות, ושל מחשבות מטעות ומתעות. הקב"ה הוא טוב ומיטיב. הוא לא עושה שום דבר לרעתנו, למרות שפעמים רבות נדמה לנו שכן. 

"וכאן לצערי, נכנס התפקיד של אנשים אחרים בחיינו: מה שהופך את הרווקות לקשה בהרבה מן המקרים, הם אנשים מסביב - אמא, אבא, אחים ואחיות, שדכנים, חברות ועוד, ששופכים נפט אל מדורת הבדידות, בכל מיני משפטים מדכאים כמו 'תתפשרי, את כבר לא…'

"אנשים רבים שעוברים על פניה של הרווקה - עושים את זה קשה יותר ממה שזה אמור להיות בפועל. היא תעבור את הגזרה שנגזרה כי הקב"ה נותן כוחות ומקיים את האדם בתוך הגזרה, כמו שכתוב 'הקב"ה גוזר - ומקיים'. ומה שצריך לעבור, את תעברי. הבחירה בידייך אם לעבור את זה בחיוך ומתוך פרספקטיבה חיובית, או חלילה מתוך מקום שלילי שוודאי יגנוב ממך גם את עוד מעט הטוב שנשאר לך".

משה, החתן המקסים שלך, לא ממש בעניין של חשיפה, אבל מה בכל זאת תוכלי לספר עליו?

"זו שאלה שבה אני מעדיפה להפנות את אור הזרקורים אל בורא עולם, ולהגיד לו תודה גדולה על בעלי - בניואנסים הכי קטנים שיכולים להיות. היום, ככל שאני מכירה את בעלי כך אני מבינה שהוא מורכב מכל התפילות שאני התפללתי במשך 17 שנה, מתוך הסידור ובמילותיי שלי. אף תפילה שהתפללתי לא הלכה לאיבוד, אף מילה שזעקתי לחלל אוזלת היד שלי בימים שנשברתי - לא נשכחה מהקב"ה. את הכל ויותר - הוא נתן לי, בזכות התפילות. 

"הוא לא עזב אותי לרגע לאנחות, למרות שהיה נדמה לי שכן, למרות שחשבתי שבסוף אתחתן רק כדי לסמן וי ולהביא ילדים לעולם - הוא לא ויתר לי עליי, על הנשמה שלי שכל כך רצתה לעשות את זה נכון, שכל כך ציפתה להיות מדויקת, שכל כך קיוותה ש'יש שכר לפעולתך נאום השם - ושבו בנים לגבולם'. כל הזמן בפסוק הזה הייתי צועקת להשם: 'איפה השכר, איפה הבנים - בעלי וילדיי?'. הייתי צועקת את הנשמה שלי לפעמים בלי קול, רק בצעקה אילמת מסוף העולם ועד סופו כשהגזע שלי נכרת - או כך לפחות הרגשתי, כי חשבתי שאף אחד לא באמת שומע אותי. 

"אבל אני טעיתי! אתן שומעות? אני טעיתי. לא באמת הכרתי את הקב"ה, לא באמת ידעתי מי הוא ומה הוא נותן כשהוא אוהב. לא באמת ידעתי כמה כוח יש לתפילות שלי. כמה אהבה יש בהן. לא באמת הכרתי את עצמי בדרך שלי, את העוצמות שלי. לא באמת נתתי את כל כולי להשם ברווקות, כמו שצריך להיותאתן, רווקות מאוחרות - אל תלמדו ממני. אל תהיו כסוס, כפרד, אין הבין. 

"תבינו בידיים של מי אתן, תבינו שאתן לא לבד - אף פעם לא, תבינו שאתן הכי חשובות ויקרות בממלכה, תבינו שמחכה לכן אוצר גנוז לאסוף מקודש הקודשים של בורא עולם, ולפיכך - אתן חייבות להראות חוזק בדרך. אתן חייבות לשמור על השמחה. אתן חייבות לשמור על הקדושה, לשמור נגיעה בחירוף נפש, לשמור על הנפש. להרחיק אותה מכל דבר שלילי, מכל דבר שהקב"ה שונא, מכל דבר שלא עושה נחת רוח לבורא. אל תלמדו מאיך שהייתי, תלמדו מאיך שאני היום".

אני מבין שיש לך המון מסרים לרווקות. מה את הולכת לעשות עם זה?

"אכן יש הרבה, ואת כולם אני מתעתדת להציג בספרי 'בדרך שלך' שייצא לאור אי"ה בקרוב, ויאגד בתוכו את הטורים שכתבתי בהידברות, את סיפור ההיכרות שלנו ב'שבע ברכות', את הטעויות שעשינו בדרך ואת הניסים שראינו במו עינינו, כשהקב"ה תפר את הישועה הזו מכל הצדדים שלה ולא הותיר מקום אחד לשאלה או לספק שזהו הזיווג האמיתי. 

"המסרים שלי עוברים דרך שלושה צעדים עיקריים שאני חושבת שבלעדיהם באמת אי אפשר: מחשבה, דיבור ומעשה. חשוב מאוד לעבוד על מחשבה חיובית וטובה, לדבר דיבורים טובים ולהודות הרבה לקב"ה על מה שיש ועל מה שאין, ולעשות מעשים טובים שרצויים לפני בורא עולם כמו חסד, תפילה, התחזקות ברוחניות ולימוד תורה, עבודה על המידות ושמחה. תקופת הרווקות היא מתנה למי שאוחז אותה בשתי ידיים, ולומד לעשות מהלימון לימונדה".

להצטרפות לליווי האישי של שירה כהן, בדרך לאחד שלך, ניתן לפנות במייל: shira@htv.co.il

להצטרפות לסדנת החיזוק לרווקות בשידוכים - המועברת על ידי שירה כהן ב'קמפוס היהודי של הידברות' - לחצו כאן.

הנקראים ביותר
הידברות שופס

מגילת רות ופרקי אבות - הרב זמיר כהן

149לרכישה

מוצרים נוספים

זה אפשרי - הרב יצחק פנגר

מראש שניר - הרב שניר גואטה

וזאת התורה לילדים (7 כרכים)

ספר תורה לילדים

פרקי אבות לילדים

גביע קידוש מוזהב

לכל המוצרים

*לחיפוש ביטוי מדויק יש להשתמש במירכאות. לדוגמא: "טהרת המשפחה", "הרב זמיר כהן" וכן הלאה