סיפורים בהמשכים

"איך לא ידעתי", פרק ט"ו - ליז'ענסק - "אדרבה, תן בלבנו..."

על טיש ואדמו"רים, וגם על אחי הגדול מוטל שנסע ללמוד בישיבה בישראל. פרק ט"ו מתוך הספר "איך לא ידעתי", המתפרסם באתר הידברות מדי שבוע

| י"א אב התשע"ט |
אא

ליז'ענסק מגיעה אלינו הרבה לפני שאנחנו באים אליה. עוד בדרך מדברים על צדיקים ועל תפילה, על קברים, סגולות, מופתים ואמונה. כאילו מישהו מסיט וילון גדול של דעות קדומות ומושרשות ומגלה תחתיו אולם גדול ונקי שאפשר לשמוע בו באמת, ושום מחשבות אוטומטיות וקלישאות תקשורת, לא יכולות להעכיר יותר את השיח הזה.

השאלות יוצאות מאליהן. "מה פתאום שהאדמו"ר יחליט בשבילי? מה הוא לא בן אדם? הוא בן אדם וגם אני, אז למה שהוא ידע מה טוב לי?!" ו"מה העניין בקבר? הצדיק נפטר וזהו... מה עוד נשאר בתוך האדמה?!" ו"מה יש לבכות שם או להתפלל? ולמה החסידים מתבדלים? ולמה הנשים שלהן צריכות להתחבא כל היום בבית? ואיך זה שתמיד הבנים של האדמו"רים הם אדמו"רים בעצמם. למה מה, בעלי לא יכול להיות אדמו"ר יום אחד?!"

ו"למה צריך כל כך הרבה? ועוד עם שמות של עיירות נידחות באוקראינה, מה רע באדמו"ר אחד מוצלח שיודע לעשות ניסים?!"

הרב המדריך עונה על השאלות במתינות ובביטחון. רגיעה מתפשטת בלבבות. שלמות של קבלת תשובות ונינוחוּת כזו. עד שנולד בפנים הרצון הטהור להיות שם אצל הרב הצדיק ההוא, לגעת בקצה קָצֶהָ של החוויה הרוחנית שיש בין הרב לתלמידו.

זו הסיבה שליז'ענסק פוגשת את הלבבות, הרבה לפני שדורכות שם הרגליים.

המדריך מספר על חצר חסידית מתחרה שקמה בסמוך, ועל החסידים הנסערים שבאים לספר זאת לרבי. הרבי נושא את עיניו הקדושות. 'חצר מתחרה? רבי נוסף? חסידים שעוקרים ועוזבים?!'

ואז הוא מחבר את המילים הנפלאות: "אדרבה, תן בלבנו שנראה כל אחד מעלת חברנו... ואל יעלה בלבנו שום שנאה מאחד על חברו, חלילה..."

הבנות משתאות מהסיפור. בעולם הזאבים התחרותי שהן מכירות, אין סיפורים כאלה. אין אנשים כאלה שמתפללים שיראו כל אחד את מעלת חברו ולא חלילה חסרונו...

המלווה המוזיקלי מתחיל לנגן וכולן מנסות לשיר את הטקסט הכמעט הזוי: "אדרבה... תן בלבנו..."

השירה מתנחשלת, המילים נוגעות כל כך ואז היא נוסקת היישר למעלה: "ותחזק אותנו בא...ה...בה. באהבה אליך... שיהא הכל נחת רוח... נחת רוח אליך..."

בליז'ענסק מצפה לנו הפתעה סוחפת. הצוות הכין לנו טיש[1] אמיתי ביחד עם הרב המדריך.

הבנות מוקסמות מהאוירה. כאילו סחבו אותן מאה שנה אחורנית לתוך עיירה ציורית עם גדרות עץ ושבילים בתוך העשב, עם חסידים שנוסעים בכרכרות אל האדמו"ר ו'טיש' אמיתי-אמיתי. עד שבאים לשולחן גם הרניג ומציות ואפילו כוסיות קטנות של ליקר שיהיה 'לחיים'.

המוזיקה החסידית נכנסת לעצמות יחד עם הליקר ומולידה געגוע טמיר כזה למשהו שיש בו שמחה, עוצמה, ואין סוף של אמונה תמימה.

ואז אפשר להרגיש מהי חסידות בעצם. כי השירים הם חלק גדול מהתשובה.

משהו בתוכי רוצה מאוד לומר משהו, משהו בתוכי מזהיר אותי לא לעשות את זה.

אני מרגישה כמו שיש בי גל עקשן השב אל החוף ונהדף ממנו. המים מבקשים לשטוף אותי מבפנים. חמימים כל כך ומלוחים כל כך, מלאי זכרונות ילדות ואהבה... בסוף אני נכנעת. הגל גדול כל כך עד שאין לי ברירה אלא לעצום עיניים ולתת לו להטביע אותי קצת.

אנטוורפן

אני נכנסת לחדר של מוטל[2] בשקט מוחלט. רוצה להכניס משהו למזוודה שלו, משהו קטן ממני, שיהיה לו גם שם, מזכרת מאחותו חנה.

אין לי מושג מה אפשר לתת לו חוץ מהמכתב שרועד לי בידיים, אמא הכניסה כל כך הרבה דברים, עד שמוטל אמר שהוא מפחד שהמטוס ייפול אם אמא תמשיך להעמיס. אבל אמא המשיכה, כמובן...

עוד רגע יבואו לכאן מוטל או אמא ואז יקיץ הקץ על ההפתעה שעדיין לא נולדה.

על המדף ממולי מביטים בי באדישות מרגיזה דגמים מדהימים של מטוסים. 'לא איכפת לכם כלום?!' אני רוצה להטיח בהם, כל השעות הארוכות שמוטל ישב להדביק אתכם בדייקנות ובכשרון. אני הייתי יושבת לצידו על השטיח, שקטה כמו עכבר, וסקרנית כמו ציפור, עוקבת בהערצה אחרי האח הגדול שלי ואחרי המטוסים הנשלמים.

המטוסים שותקים להם. מושלמים כמו אח שלי, אבל הם יישארו כאן על המדף ואח שלי יפרח לו עוד מעט, הרחק מן החדר הזה.

אני זוכרת את הימים האלה שמוטל היה חוזר הביתה בעיניים זוהרות, כמו הדליקו בהן שתי שלהבות. הוא קרא משהו בספר הכימיה שלו והוא חייב לנסות את זה. מוטל בקושי היה אוכל באותו יום, החומרים התערבבו לו בבטן ומילאו שם כל מקום. אמא ואבא היו מחייכים בסלחנות. מוטל נמשך מאוד לכימיה, למבחנות ולחומרים שהוא קונה בבית מרקחת, כאילו היו חיות המחמד שלו.

אמא הייתה מסכימה לניסויים ולערבובים, אבל רק במרתף. זה כל מה שחסר לה, פצצות מימן בחדרים וענני עשן בסלון...

מוטל היה יורד למרתף, ונראה לי תמיד כמו האלכימאים האלה, מהספרים, שהתחילו את התגליות הכי גדולות באיזה מרתף שכוח, בין שולחנות חסרי רגליים לבין מדפים של ריבות וחמוצים.

ועכשיו הוא הולך, אחי האהוב והיקר, טס לארץ ישראל ללמוד שם בישיבה. ומשאיר כאן מבחנות מיותמות ואחות אחת שתתגעגע נואשות.

אתמול הוא ניגן לנו את קונצרט הפרידה שלו. זה היה קונצרט ספונטני, אבל כולנו היינו שם, נמשכים בחבלי הקסם של המנגינה המתייבבת בכינור. מוטל ניגן יצירה של בוקריני. הוא מנגן אותה כל כך טוב, שאפילו בוקריני עצמו יכול היה להיות גאה בו. לפעמים נדמה לי שאנשים נעצרים לרגע מתחת לחלונות, כי אי אפשר לשמוע את נגינת המלאכים שלו ולא לחוש איך משהו זז לך בתוך הלב, מוציא משם פסים של התרגשות, עצב חמקמק ושמחה כזאת שאין לה שום הסבר.

המורה שלו לכינור הגיע השבוע אל ההורים שלי. הוא לא האמין שהכוכב הצעיר שלו עומד לנטוש הכל לטובת ישיבה בישראל.

"אבל הוא גאון במוסיקה..." המורה כמעט בכה, "הוא עוד ינגן בפילהרמונית של בלגיה, אתם פשוט לא יודעים איזה אוצר יש לכם בבית..."

"אנחנו יודעים", אמרו לו אבא ואמא וניסו לפייס אותו, "אבל האוצר רוצה ללמוד תורה בישיבה".

"לפחות תיקח את הכינור אתך..." התחנן המורה המבוגר, "תתאמן שם, ותמשיך אחר כך..."

אבל מוטל החליט שלא. אם הוא ייקח את הכינור, הוא לא יוכל להתמסר לתורה. אז אתמול הוא ניגן לנו קונצרט סיום והחזיר אחר כך את הכינור בעדינות לנרתיק שלו, משאיר את ההדים להתפזר קצת ומחייך אלינו חיוך ביישני. "זהו", הוא אמר, "ניפגש בפסח".

ועכשיו מזדמזם לי בוקריני בראש. ועולות לי דמעות בעיניים. וכל האהבה, הגאווה והגעגועים נכנסים להם ברגע הזה, כמו מזכרת שאי אפשר לתת, ליד המזוודה הסגורה.

 

[1] טיש - שולחן. עריכת השולחן המקובלת אצל האדמו"ר - הרבי.

[2] מרדכי - כינוי מקובל בקרב יהודי פולני למי ששמו מרדכי (מכאן גם הכינוי הרווח 'מוטי' או 'מוטה').

לפרקים הקודמים, לחצו כאן.


דרגו את המאמר - ותעזרו לקידומו בגוגל:

ממוצע 5 (1 מדרגים)
הנקראים ביותר
הידברות שופס

יומן "שנה וברכותיה" לשנת תש"פ - הרבנית ימימה מזרחי

65לרכישה

מוצרים נוספים

ערכת חזרה ללימודים לבנות - חיים ולדר וילדות מספרות על עצמן

ערכת חזרה ללימודים לבנים - חיים ולדר וילדים מספרים על עצמם

ערכת חזרה ללימודים - מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל

ילדים מספרים על עצמם בקומיקס 3 - חיים ולדר

60 גיבורים - הרב יוסף ברוק

סדר הדורות הקצר - הרב שלמה בניזרי

לכל המוצרים