סמארטפונים

"זה יגמר כמו עם הסיגריות": הבעיה החמורה ביותר בסמארטפונים - שאיש לא מדבר עליה

הכלים הטכנולוגיים אינם מאיימים על הבריאות הנפשית רק בגלל התוכן שלהם, אלא בגלל עצם מהותם. השימוש הגורף פוגע בנו כאנשים, מסוכן לנו כחברה, וכמו שרבים מרגישים, מחריב את עבודת השם שלנו

| כ"ד סיון התשע"ט |
(צילום: shutterstock)
אא

באחת החופשות במערכת החינוך ראיתי בבית הכנסת אב עם בנו, בן ארבע או חמש לכל היותר. כדי שהאב יוכל להתפלל, הוא נתן לילד את מכשיר הטלפון שלו, והילד ידע מיד כיצד להגיע למה שחיפש – משחק מסוים. מאותו רגע ועד לסיום התפילה התנהגותו של הילד היתה למופת. הוא לא הפריע, לא צעק ולא בכה - אבל גם לא הוריד את עיניו לרגע מהמסך.

הסיטואציה המוכרת כל כך בדורנו, הזכירה לי את מודעות הפרסום לסיגריות לפני שני דורות, אלה שהציגו את העישון כדבר בריא ומשמח. לאחרונה חיפשתי אוסף של פרסומות כאלה: מודעה אחת מציגה רופא בחלוק, ומעליה הכותרת: "יותר רופאים מעשנים סיגריה X". מודעה אחרת טוענת כי רק הסיגריה שלהם מגינה מפני כאבי גרון, ומודעה שלישית מציגה אותן כמועילות לעיכול. כל הטענות הללו הוכחו כלא נכונות לאחר מכן, אבל ללא ספק, המודעה המזעזעת ביותר היא זו שבה רואים אֵם שמחזיקה את בנה הפעוט על הידיים, והכותרת אומרת: "גם אנחנו הורים גאים – יש לנו סיגריה חדשה שאתם חייבים לנסות". ההקשר שהמודעה ניסתה ליצור די ברור – סיגריות הן מוצר צריכה נעים ומרענן שמועיל (!) אפילו לילדים ותינוקות.

כואב לראות את הפרסומות האלה היום, משום שכולנו כבר יודעים היטב שסיגריות מזיקות מאוד לבריאות. ממרחק השנים קל לגחך, "איך יכול להיות שהצליחו לעבוד על כל כך הרבה אנשים?". אבל מסתבר שכשאנשים רוצים להאמין במשהו, זה לא כל כך קשה.

בעוד כמה שנים אנחנו נסתכל על סמארטפונים בדיוק כמו שאנחנו מסתכלים על סיגריות היום. סביר להניח שיהיו חוקים ותקנות שיגבילו מי יכול להשתמש בהם, מאיזה גיל והיכן. אבל עד שזה יקרה, עלינו לתת את הדעת להשפעה המזיקה של הכלים הללו, שהוצגו לראשונה רק לפני שתים־עשרה שנה, על כל תחומי החיים שלנו.

 

סמרטפונים ועבודת ה'

בציבור הדתי, בדרך כלל מתייחסים לצד הבעייתי של הטכנולוגיה רק מכיוון אחד - הפריצוּת. היכולת להגיע בלחיצת כפתור אחת למקומות הכי ירודים ושפלים של האנושות היא כמובן בעיה גדולה, ולא סתם הציבור של שומרי המצוות מוביל, ובצדק, את הקריאה לסנן את הגלישה.

אבל ראוי לציין שהכלים הטכנולוגיים אינם מאיימים על הבריאות הנפשית רק בגלל התוכן שלהם, אלא בגלל עצם מהותם. השימוש הגורף פוגע בנו כאנשים, מסוכן לנו כחברה, וכמו שרבים מרגישים, מחריב את עבודת השם שלנו.

חשוב להדגיש: הבעיה איננה הכלי עצמו אלא השימוש שאנו עושים בו. כל סוג חדש של טכנולוגיה מחייב פיתוח של אתיקה, מדיניות שימוש ראויה. לדוגמה, האנושות פיתחה מערכת מרשימה של חוקי תנועה כדי לווסת ולמקסם את התועלת שניתן לעשות בכלי רכב תוך פגיעה מינימלית בחיי אדם. כך גם לגבי כרטיסי אשראי, שיבוטים גנטיים ואפילו נשק גרעיני. אבל הסמרטפונים והרשתות החברתיות התפשטו כל כך מהר עד שבכלל לא הספקנו לאפיין תפיסת עולם ומדיניות שימוש. קבוצות שונות העדיפו להחרים את המכשיר באופן מוחלט, כשם שהן מחרימות פיתוחים טכנולוגיים אחרים, אך ישנם מצבים שבהם הסמרטפון מצליח לנצח גם את ההגבלות החמורות ביותר. בסדרת הטורים הבאה, שמתבססת על מאמרים וספרים רבים שנכתבו על התופעה, ננסה למצוא דרך לאפיין מחדש את מערכת היחסים שלנו עם הגורם ששינה את פני האנושות, מתוך הבנה שהדבר ישפר משמעותית את רמת החיים הנפשית שלנו.

 

מכוניות זה טוב?

אם אתם נוסעים לפעמים באוטובוס או ברכבת, בצעו את הניסוי הבא: מדי כמה דקות הרימו את הראש מהמסך וספרו כמה אנשים לא משתמשים בטלפון (אני ממליץ לספור כמה לא משתמשים ולא כמה כן, כדי להקל עליכם את הספירה...). אם אתם לא מתכננים נסיעה בקרוב, שבו ברחוב על ספסל וצפו באנשים החולפים. מיד תבינו עד כמה כולנו שקועים בסמרטפונים שלנו.

המחקרים מראים שאנחנו לא רק שקועים אלא מכורים ממש. אבל מי צריך מחקרים? כולנו יודעים שקשה לנו לשבת רבע שעה בלי לבדוק את המכשיר (שומרי שבת מגלים עמידות למשך יום אחד, ברוך השם!). איננו מסוגלים לקבל התראה על הודעה, ווטסאפ, מסרון, פייסבוק או מייל ולא לענות מיד. אנחנו לא יכולים לצאת מהבית, לשבת בשיעור, ללכת למסעדה, לשבת עם חברים ואפילו לטייל בטבע בלי להיות מחוברים כל רגע.

הקוראים שעברו את גיל שלושים וחמש ודאי זוכרים את התקופה שלפני הסמרטפון והטלפון הסלולרי בכלל, תקופה שנראית היום מדומיינת לגמרי: אתה תקוע בפקק בלי אפשרות להודיע שאתה מאחר (איזה לחץ!). כדי להיפגש עם החברים היינו מחליטים שבוע מראש על מקום ושעה, ואין לאף אחד דרך לבטל את הפגישה מעכשיו לעכשיו. לא היה ווייז שיודיע על מפגע בדרך, לא מצלמה נשלפת, לא גוגל זמין לבדיקת כל שאלה שעולה ואפילו לא פנס שבא לעזרתנו בין רגע (כשיצאנו לטיולים, היה צריך ממש להביא פנס עם בטריות). ההורים יצאו למסעדה והשאירו את השמרטפית בלי שיש לה דרך להודיע להם אם קרה משהו, ונסעו לחופשה מבלי לדווח בכל רגע נתון איפה היו ומה עשו.

למרות שהיום זה נשמע לנו כמו תקופת האבן, מי שזוכר את הימים האלה מתרפק עליהם בהנאה, ולא רק בגלל הנוסטלגיה. היתה בהם גם חוויית חיים גדולה. נסיעה באוטובוס היתה לפעמים מקור לשעמום, אבל גם למחשבות על החיים (כחייל, אני זוכר כמה הייתי מחכה לשקט של הנסיעות מתל אביב לקרית שמונה, כשהנופים החולפים ממלאים אותי במחשבות). בלי תיווך של רשתות חברתיות (שעוד נקדיש טור שלם לנזק שנגרם מצורת השימוש שלנו בהן), בלי התראות קופצות, בלי צורך מתמיד לצלם ולהעלות לרשת כדי שכולם ידעו איפה היינו, בלי לברוח שוב ושוב לתוך המסך כדי לראות מה אומרים וחושבים אחרים בכל רגע נתון. יכולנו פשוט להיות נוכחים ברגע. זה אומר לא רק בריאות של חיים, שמחה וסיפוק, אלא גם בריאות של עבודת ה'. תארו לעצמכם שאתם יכולים לשבת בשיעור תורה ולהתרכז בכל מה שהרב אומר בלי שמשהו רוטט לכם בכיס כל חמש דקות, ומתפללים תפילה שלא צריך לבדוק אחריה כמה הודעות קיבלתם.

הכלים הדיגיטליים הם כלים לכל דבר. הם לא "רעים" או "טובים", הם פשוט מה שהם. השאלה היא איזה שימוש אנחנו עושים בהם, ממש כמו מכונית, כיריים או סכין חד. אבל נראה שמשהו לגמרי השתבש אצלנו. מה קרה ואיך אפשר לתקן? על כך נרחיב בטורים הבאים.

פורסם לראשונה בעלון 'קרוב אליך'


דרגו את המאמר - ותעזרו לקידומו בגוגל:

ממוצע 4.5 (46 מדרגים)
הנקראים ביותר
הידברות שופס

יומן "שנה וברכותיה" לשנת תש"פ - הרבנית ימימה מזרחי

65לרכישה

מוצרים נוספים

ערכת חזרה ללימודים לבנות - חיים ולדר וילדות מספרות על עצמן

ערכת חזרה ללימודים לבנים - חיים ולדר וילדים מספרים על עצמם

ערכת חזרה ללימודים - מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל

ילדים מספרים על עצמם בקומיקס 3 - חיים ולדר

60 גיבורים - הרב יוסף ברוק

סדר הדורות הקצר - הרב שלמה בניזרי

לכל המוצרים