סיפורים קצרים

ראיתי את ההתמודדות המפעימה שלהם, והבנתי שגם אני רוצה זוגיות כזו

רצינו זוגיות טובה, כמו כולם, אבל לא באמת חשבנו שאנחנו צריכים לעשות משהו כדי לתחזק ולייעל אותה. עד שהכל השתנה

| י"ז סיון התשע"ט |
(צילום: shutterstock)
אא

כאשר נישאתי, הייתי ילדה קטנה, לא רק בגיל. הייתה לי ילדותיות שטרם הגיעה להבשלה, הבגרות הייתה ממני והלאה, לא לקחתי את החיים יותר מדי ברצינות, לא ידעתי מה זה לקחת אחריות כמו שצריך. חשבתי שאני מתחתנת, חיים יחד, פה ושם ויכוחים - ובסוף כולם מסתדרים... לרגע לא עצרתי את עצמי לעצור ולחשוב על העולם ועל עצמי בתוך כל המארג הזה, מי אני ומה תפקידי, ומה אני צריכה לעשות יותר. ראש קטן כזה... זה היה הכי כיף בשבילי, ויותר מזה - זה היה נוח. אף אחד לא חייב אותי. גדלתי במשפחה טובה, חיי היו גן ורדים, הייתי ילדה טובה וזורמת, הכל הלך חלק ויפה, וכך תכננתי את המשך חיי.

בתיכון שמעתי אינסוף שיעורי השקפה, יהדות וכדומה. התרגשתי עם כולן, התפעמתי מהדברים כמו כולן וחשבתי שאני גדלה כמו כולן. אז חשבתי. או שלא, כי מחשבות לא היו הצד החזק שלי. אני אוהבת לתת לחיים לזרום, ולי - לצוף מעליהם, ואם אפשר, עם שמשיה מוצלת ומזרון ים רחב ונוח.

אז המים זרמו, והחיים לא חיכו לי שאתפכח. 

היום אני יודעת כי חייתי בהתכחשות. גם אם היו לי נורות אדומות במהלך חיי, אם זה בחברה, במשפחה או אפילו אני לעצמי,  העדפתי לכבות, או לכל הפחות לעמעם אותן, ולנסות לראות את הטוב, ניסיון בריחה. לא ניסיתי באמת לטפל, היה לי קל יותר להגיד שזה לא קיים, מאשר לפתוח מוגלה ולנקז אותה.

גם כשהבעיות כבר צצו והתפוצצו לי בפנים, העדפתי להעביר עליהן "מטלית לחה" ולהמשיך הלאה. מעולם לא ירדתי לשורש הבעיה. עד אז החיים איכשהו נשמעו לי.

שידוכים - בשבילי זו הייתה חוויה. אולי מעצבנת לעיתים, אך בעיקר מלאה צחוק והנאה. היו לי עקרונות, אבל הם לא היו נוקשים. כמוני, מתאימים עצמם למציאות. אבל עדיין ידעתי מה אני רוצה, ובאמת קיבלתי בחור זהב, עם מידות ויראת שמיים. הייתי בעננים - כמו תמיד. גם אם היו רגעים צורמים שדורשים לעצור ולבחון, או לכל הפחות ללמוד ולהתייעץ, לא נתתי להם את המקום הנכון. פשוט מחקתי והמשכתי.

ואז הגיעה החתונה.

עם שמלת כלה ושושבניות, פרחים וחיוכים. הכול היה לי ורוד וזוהר, התחלה ברגל ימין. היום אני יודעת שכן היו לי פרפרים, חששות ועוד. רק לא באמת הייתי שם כדי לשמוע אותם ולתת להם את המקום שלהם.

בתחילה היה לי בסיס מצוין של זוגיות. בעל טוב עם מידות טובות. בזמנו היינו ילדותיים יותר, לא לקחנו את העניין ברצינות. זוגיות לא קיבלה את המשמעות הנכונה והעמוקה שלה. רצינו זוגיות טובה, כמו כולם, אבל לא באמת חשבנו שאנחנו צריכים לעשות משהו כדי לתחזק ולייעל אותה. חשבתי שכמו שהיה עד עתה בחיי, ללא מהמורות ללא קשיים יוצאי דופן, ממשיכים לנוע הלאה. בתחילה הכל זרם כמו תמיד, אך אט-אט, בעדינות, כמעט בלתי מורגשת, הקשר נעשה רדוד יותר, טכני יותר. האמת, לא הייתי מניחה את דעתי על כך, ואולי היינו ממשיכים כך עד סוף חיינו.

אילולא דוד.

דוד היה הבן השלישי שלנו. הוא נולד עם מום בלב. חמש שנים אחרי חתונה, פתאום כל החיים שלי קיבלו גווני צבע אחרים מקשת הצבעים שהכרתי. פתאום לצרות היה לב פועם, שאיים על החיים של הילד שלי, שאיים עלי. לא הייתה לי שום דרך להתעלם מהם.

התחלנו סבב בהול של בדיקות מקיפות ובירורים. התייעצנו עם שתדלנים למיניהם, הגענו לפרופסורים בעלי שם, הוזלנו כספים ללא חשבון. הפסקנו לספור את כמות הניתוחים שדוד עבר.

באחת הפעמים, עת ישבתי ממתינה עם דוד לעוד חוות דעת מפרופסור, ישבו מולי זוג. זוג מבוגר בגילאי ה-60+, הם יושבים מולי, ואני סורקת אותם במבטי. משהו בהם ריתק אותי. אולי זה לא יפה לבהות כך באנשים, אבל השעמום כרסם, וזה היה מעניין להקשיב להם.

הייתה ביניהם דינמיקה מדהימה. הם דיברו בלי מילים, התנהלו כזוג צעיר בשנה הראשונה - רק ברצינות רבה יותר, בצורה אמיתית יותר. ראיתי את השלווה והאחווה ששכנה בניהם. זה היה מוחשי. הם היו ממש כאיש אחד. זה היה מרתק. בעודי מסתכלת, משהו מתחיל לחלחל לי מציציות ראשי, חולף לאורך עמוד השדרה ומצמרר אותי. לראשונה בחיי העמקתי מבט אל תוכי פנימה. פתאום הרגשתי את הריק, פתאום גיליתי עד כמה עמוק הוא החלל שנפער בנינו, וזה כאב. מאוד.

פתאום גיליתי עולם חדש, של קשר איכותי יותר. אחר. השאלות והתהיות החלו להציף אותי. הזמן הזה שבו נקרעתי עם הכאב של ילדי ביגר אותי ונתן לי פרופורציות אחרות על החיים. זה תפס אותי, בהשגחה מיוחדת, בדיוק בזמן. הבנתי שיש אפשרות ליותר, וחבל לבזבז כך את החיים ולא לנצל את הכלי הנפלא הזה שאלוקים העניק לנו - קשר זוגי, הבסיס לכל - שלום בית. משהו בי התחיל לרצות גם.

זו הייתה יריית הפתיחה שלי.

התחלתי לחשוב. התחלתי לחשוב על החיים, על המשמעות, על מה אני בעצם רוצה באמת מעצמי, מה היעד ומה הדרך שאני בוחרת. פתאום נפתחו כל הסכרים. תפסתי את עצמי בהצפה של תהיות ולבטים, מנסה לפלס דרך.

בשבילי זה היה גילוי. עולם תת קרקעי שמתבצעים בו תהליכים עמוקים ברבדים אחרים משהכרתי. ככל שהתעמקתי - גיליתי כמה הפסדתי... ראיתי כמה רחוק הפער בינינו, כמה הרדידות שלטה בתקשורת בנינו.

זה היה הגילוי. עדיין לא הבנתי איך אני ממשיכה מכאן הלאה.

לאחר שבועיים, ישבתי בחדר של דוד בבית החולים, לאחר החלמה מעוד ניתוח. מחלקת קרדיולוגיה ילדים. לידנו בחדר שכבה ילדה מקסימה בת 4, תמר. תמר נולדה פגה בשבוע 27. בין שלל הבעיות שליוו אותה כתוצאה מכך היה מום בלב. התפעלתי מאוד מתמר ומהגבורה שלה. היא הייתה ילדה חיננית ובוגרת כל כך, ילדה שכולם נהנים לפתח איתה שיחה וליהנות מחכמת החיים העשירה שלה. הערכתי מאוד את ההורים שלה, שלקחו זאת בצורה מעוררת התפעלות. הם לא הפסיקו להודות על הזכייה בתמר, ועל כמה זה יכל להיגמר גרוע יותר.

באותו היום, דוד נרדם, ואני נותרתי לבדי עם המחשבות שהחלו לערוך איתי היכרות לאחרונה. ואז אני שומעת את הוריה של תמר מדברים ביניהם. פתאום שמתי לב לתקשורת שלהם, ונפעמתי. כאילו משמיים לא מניחים לי. הקשבתי ושמעתי את הצלילים, מבינה שיש כאן משהו שנבנה היטב, שמתוחזק. התקשורת שלהם הייתה בנויה יפה כל כך. פשוט ישבתי דוממת - והקשבתי. ואז הבנתי. הבנתי איך הם מתמודדים בצורה מעוררת התפעלות כל כך עם תמר, הבנתי איך השותפות ביניהם הולידה את החוסן הכי יציב שיש, כי יחד זה הכוח החזק ביותר ביקום.

זה היה פנס בתוך עיני. זהו. מכאן כבר לא יכולתי לחמוק. הבנתי כי אלוקים רוצה משכן לשכינה שלו אצלי בבית. זו הייתה מחמאה שהיא חובה, והתחלתי ליזום. בערב העליתי לבעלי את כל השתלשלות האירועים, את התובנות שלי והמחשבות. אם בתחילה חששתי מהחשיפה, מהתגובה, מחוסר הבנה, אולי, של הדברים - באותו הרגע פשוט השתוממתי. בעלי כמו חיכה לזה. מתברר שהוא סוחב זאת בבטן שנים. הוא ניסה מידי פעם, אבל אני לא הייתי פנויה בכלל לשמוע, לא שידרתי אתו על אותו גל. הוא הרפה, אבל המשיך לכאוב. כעת הוא שפך את כל מה שאגר במחסני שליבו, שאיפותיו וכמיהותיו. הבנתי שיש לי פרטנר, וההבנה הזו לבדה היתה הקלה גדולה של הודיה.

התחלנו יחד מהתחלה, צעד-צעד. זה לא היה קל בכלל. עם כל פסיעה גילינו עד כמה הרגשות כהו וההרגל עשה את שלו, וזה היה מסובך, כמו פקעת צמר לאחר משחק של חתול. איחדנו כוחות, פתחנו מוגלות, ניקזנו והתחלנו ליצוק יתדות. ואז התחיל להפציע חודש ניסן, חג הגאולה, ליל הסדר בדרך, ואנו בפרשת דרכים. רצינו מאוד להיות בבית בפעם הראשונה. עד עתה היינו מתארחים אצל ההורים. כעת רצינו להיות לבד, בבית החדש שאנו בונים, בית לשכינה...

אך הייתה לנו בעיה - ההוצאות של החג היו גבוהות. היות שמעולם לא היינו בבית בפסח, היינו צריכים לקנות את כל כלי הבית מתחילה, וההוצאה הייתה רבה. גם כך מצבנו הכלכלי לא היה שפיר, בלשון המעטה, הוצאות הטיפולים והבדיקות של דוד כילו את כל הרזרבה שלנו. גם ההורים עזרו ככל יכולתם. בעלי מגיע ממשפחה ברוכת ילדים, כך שהאמצעים שלהם מוגבלים מלכתחילה. גם הורי לא משופעים בממון, וכל שיכלו - נתנו, כדי לעזור לדוד. בנוסף, הלכנו גם לטיפול זוגי שעלה לא מעט. מכל מצבור ההוצאות ההכרחיות האלה, חיינו ממש מהיד לפה, כך שלחשוב על עוד הוצאה גדולה היה באמת מעבר לכיסינו המצומק.

כך ישבנו על הגדר, תועים, לא יודעים מה לעשות. ידעתי כי השהות יחד בבית בחג, במסגרת המשפחה הגרעינית שלנו, תיתן לנו כוח אדיר להמשך. רצינו שקט, לעכל את כל התהפוכות של הזמן האחרון ללא רעשי רקע מסביב. הטיפולים של דוד, שברוך ה' חזר אל קו הבריאות כאחד האדם, גבו מאיתנו כעת את חובם. כל המתח והדריכות התפקרו כעת, היינו חייבים להירגע. גם הקשר בינינו ביקש את שלו. רצינו להתקדם יותר ולהיות עם עצמינו בעצמנו. זה לא היה בגדר מותרות, זה היה בנפשנו, ובעתיד ביתנו.

שבועיים לפני החג, עדיין תעינו. לא ידענו. הייתי בסבבים האחרונים של הניקיון, מביטה אל הרחוב. אנשים עם עגלות וקניות, מצרכים ומוצרים. כולם עסוקים בהכנות, ואנחנו כאן, באמצע שום מקום, לא מצליחים לקבל החלטה - כי אין לנו האמצעים לממש אותה. הרמתי מבט לשמיים, והתחלתי פשוט לדבר עם ד'. סיפרתי לו את כל הקושי שלי, ההתלבטות. ביקשתי ממנון כי ימשיך לתת לי יד ולהוביל אותנו עוד קדימה אליו. אנחנו רוצים בית לשכינה, ואנו זקוקים לעזרה. בכיתי בכי מעומקי ליבי, וככל שהתפללתי, כך הרגשתי שאני חייבת להישאר בבית. סיימתי את תפילתי בהרגשה ברורה כי הכל בידו.

שעה לאחר מכן, בעלי נכנס אל הבית. "חייבים להחליט", הוא אמר לי, ובאותו רגע התרומם והודיע לי חגיגית כי הוא יוצא לערוך את כל הקניות הנחוצות. אלה הוצאות חג, והקדוש ברוך הוא יעזור כפי שעזר עד עתה. הנהנתי בראשי. לא הרגשתי שיש לי מילים להוציא כעת מהפה. בעלי יצא לקניות. הוא קיבל החלטה משותפת - אנחנו בבית. הגברתי הילוך עם הגימורים האחרונים, רגע לפני שהתחלתי לבשל ולארגן את כל הכלים שבעלי התעתד להביא. הייתי תפוסה במחשבות, ההוצאות איימו עלי, ועדיין לא הייתי רגועה מספיק.

לאחר כשלוש שעות, הגיע בעלי עם שקיות שלא נגמרות, כל מה שצריך - הוא קנה, לא חסך כלום. את כל הכלים, סירים, מה שהיינו צריכים ממש. הוא הניח את השקיות ורץ לסידורים הבאים. ניגשתי לשקיות, ליבי מחסיר פעימה. רעדתי לגלות מהו גובה הסכום שבעלי הוציא. לא התאפקתי. הוצאתי את החשבונית באיטיות ובדריכות. 958 ₪, זה הסכום המלא שבעלי שילם, ואין לי מושג איך הוא הצליח לגהץ את האשראי מבלי להיתקל בבעיות. הנחתי את הקבלה בצד, ופניתי בלב כבד לסיים את העבודה הרבה שנוספה לי כעת.

לאחר שבוע, שבוע לפני ליל הסדר. קבלנו מעטפה בתיבת הדואר שלנו – ביטוח לאומי. פתחתי את המעטפה, קראתי את התוכן שלה ולא הצלחתי להבין. הם כתבו לנו כי מבדיקות שהם ערכו, נמצא שיש לנו אצלם זכות על סך של 958 ₪. לא האמנתי. קראתי שוב ושוב. הסכום היה מוכר לי, משום מה. פניתי אל המדף שם הנחתי את הקבלה, ונדהמתי - 958 ש"ח, זה הסכום המדויק שבעלי הוציא על מנת לכבד את החג.

 רועדת כולי, הגשתי לבעלי את הקבלה לצד המכתב. הוא זרח מאושר.

באותו החג הרגשנו בני מלכים של ממש, ניצולי הגלות של דלות הדעת ורדידות המחשבה. חגגנו כבני חורין בתוך ביתנו, אותו גאלנו מעצמנו.

זו הייתה קרבת אלוקים, חיבוק אדיר משמיא. הקדוש ברוך הוא האיר את עיננו, ולא די בכך, אף חיזק אותנו לאורך הדרך. היו אלה שנתיים של עבודה מאומצת, אבל שווה וכדאית. אנו עושים צעד, ובורא עולם משלים את השאר.

ואם אתם שואלים אותי –זה משתלם!


דרגו את המאמר - ותעזרו לקידומו בגוגל:

ממוצע 4.8 (25 מדרגים)
הנקראים ביותר
הידברות שופס

חומש אור החיים עם ביאור אור לעיניים

320לרכישה

מוצרים נוספים

כמים ליבך - הרבנית ימימה מזרחי

המדריך המלא לחינוך ילדים - הרב זמיר כהן

ילדים מספרים על עצמם 11 - חיים ולדר

חבורת תריג 4 - בתעלומת בבל - חיים ולדר

חבורת תריג - עונה 7

ערכה מהודרת להבדלה

לכל המוצרים