סיפורים בהמשכים

"איך לא ידעתי", פרק ז’ - לפגוש את האדם האחר

יהודי שהחליט לכרות ברית עם השטן כדי להישאר בחיים, והחלטה לספר על יהודי שבחר אחרת. פרק ז' מתוך הספר "איך לא ידעתי", המתפרסם באתר הידברות מדי שבוע

| י"ג סיון התשע"ט |
אא

ואז, עולה מול עיני תמונת יהודי מבוגר מניצולי אושוויץ. פגשתי בו ב'יד ושם', הוא דיבר מעם המסך המוקרן ואני ישבתי מולו על ספסל הצפייה הריק ממתינה להתחלת הסרטון מחדש. ואז הוא התחיל לדבר על אושוויץ. הוא סיפר על הכובע, הכובע שהיו החיים תלויים בו. יש לך כובע במסדר - יש לך עוד יום של חיים. אין לך כובע - צא מן השורה, עליך למות! לא נותר לך שום אשראי לחיים. האדם שדיבר מעם המקרן סיפר את העובדות בפשטות, כאילו אכן היה מקום כזה על פני כדור הארץ.

יום אחד, הוא שב אל דרגשו ומגלה כי הכובע נעלם לו. האם נגנב? או שמא נלקח בטעות? לא היה זמן לברר את התשובה. היעדר כובע - פירושו גזר דין מוות, תהא הסיבה אשר תהיה.

בלילה הוא המתין שכולם יירדמו, לא הייתה לו ברירה אלא להיוותר בעיניים פקוחות. ולנסות לאתר איזה כובע שמוט של מישהו. הנה, הוא מצא אחד כזה, אבל האם יצליח להגיע אליו?

בדממה מוחלטת הוא נע את המטרים הבודדים, ממשש את החיים שניתנו לו מחדש ויודע שחיים אחרים יילקחו מחר בבוקר. אבל הוא לא חשב על זה, כל מה שמעסיק אותו מסתכם במחשבה יחידה: 'איך לוקחים את הכובע, כך שמי ששוכב עליו לא יתעורר?' דקות ארוכות חולפות עליו במשיכה איטית וזהירה. עד שהוא מצליח להשיג את האוצר היקר, יש לו כובע ביד והוא יכול היה לשוב ולישון את השעות הספורות שנותרו לו. בבוקר קמו כולם אל קול הנביחות ואזעקת המסדר. מהומת התארגנות השתלטה על הצריף ומתוכה עלו צווחות של ייאוש: "איפה הכובע שלי?! מי ראה את הכובע שלי?! אני הלכתי לישון איתו הלילה!"

והוא שמע את הצווחות והמשיך לאחוז בכובע בכל כוחותיו בידיים קפואות, צועד החוצה אל המגרש הגדול וממתין שיקראו במספרו.

מישהו אחר יצא באותו בוקר כשכובעו איננו. הוא ידע את זה, שמע את הקראת מספרו, ואפילו שמע את קול הירייה. הוא נותר חי ומישהו אחר מת. זו הייתה השואה.

אני זוכרת איך ישבתי על הספסל נטול המשענת של 'יד ושם', המומה ומבקשת דמעות לבכות בהן. "למה?" שאלתי את עצמי, "למה לספר לנו את הטרגדיה הבלתי אפשרית הזאת? למה לבחור בה?"

"כי זו הייתה האמת. וכך נראתה השואה!" ענו לי הכתלים האפורים מהבטון החשוף שסביבי. "האם את באמת כל כך תמימה לחשוב שהוא היה היחיד שהתנהג כך? ושהסיפור שלו יוצא דופן?"

השואה הביאה את האנשים להתנהגויות איומות של הלשנות והסגרות. שיתופי פעולה עם השטן בשביל תנאי חיים נוחים יותר, אפילו בשביל מעמד.

הגטו הביא אותם לתוך שכונה דחוסה של כמה משפחות על כמה מטרים, האם אני באמת חושבת שכולם המתינו בסבלנות עד שמישהו יפנה להם קצת מקום? הרי המציאות הייתה מלאה מריבות מכוערות, חיכוכים אינסופיים, אלימות, והמון סימפטומים של עולם תחתון.

המצוקה, הרעב, הילדים הגוססים, ההיחשפות הבלתי נסבלת לאלימות אכזרית, הפכה את האנשים לקהי רגש, כאלה שיכולים לעבור בשלווה על גופה של מישהו ולבדוק אם נותר לו משהו ממנת הלחם שלו, בשבילם.

הזוועה לקחה מן האנשים את הצלם, השחיתה מהם את הצורה. יש פרקים שלמים. כואבים ומייסרים על זה. ועדיין, האם היה זה כל הספר? האם לא היו עוד פרקים בסיפור הנורא הזה?

"טוב". אמרתי לעצמי אחר כך כשכבר יצאתי אל השמש בחוץ. "אולי גם זו הייתה השואה, אבל היו בה עוד אנשים ונחוו בה עוד רגעים ואני הולכת לספר על האדם האחר. אני הכרתי את האדם האחר. והאדם האחר גידל אותי וחקק בי את בחירותיו האחרות. אני אלך לספר עליו, שידעו שגם הוא היה שם, גם הוא.

ועכשיו. מגפי גורסות את השלג הדק. רחובות וורשה רחבים כתמיד, ורמזור אדום מותיר אותנו כמו גוש אחד על אי תנועה צר מדי. "אנחנו צריכות להתקדם", אומרות לי פתאום העיניים כולן, ולוחשות לי השפתיים מעבר לאדי הכפור. אנחנו לא רוצות להיעצר כאן ברצועת החיים הצרה והמוכרת. באנו לכאן כדי להכיר משהו חדש, כדי שתספרי לנו סיפור אחר.

באותו ערב ערכנו היכרות משמעותית יותר. רגועות ושבעות ישבנו בחדר הכנסים של המלון וכל אחת הציגה את עצמה ואת מה שעשתה בחיים. כל אחת הייתה יותר אקדמאית מחברתה - תואר ראשון, תואר שני, חוקרת בכירה במשטרה, מנהלת משרד הייטק. הסבב הלך והתקרב אלי באופן מאיים, מקטין אותי יותר ויותר. 'מעולם לא למדתי באוניברסיטה ואין לי אפילו חצי תואר מאיזה מקום. מה יהיה?'

זהו. הבחורה שלימיני סיימה לספר על כל הקורסים שלה בסוציולוגיה ועל קבוצת המחקר שלה על אפריקה ועכשיו תורי. התנשמתי עמוקות, חייכתי ואמרתי: "אני סיימתי אוניברסיטה עם כל התארים והדרגות, יש לי דוקטורט בהרבה נושאים". המתח סביבי העמיק ואז אמרתי: "אני אמא לשמונה ילדים וסבתא ליותר משלושים נכדים. יש לי תואר בבישול ותואר ברפואה. דוקטורט בפסיכולוגיה לגיל ההתבגרות, בדידקטיקה ובגיל הרך. אני מנחה ומגשרת בכל השיטות. וערכתי בלי סוף מחקרים".

מחיאות כפיים סיימו את נאומי המרגש. גם הוא היה סיפור אחד.

לפרקים הקודמים, לחצו כאן.


דרגו את המאמר - ותעזרו לקידומו בגוגל:

ממוצע 5 (2 מדרגים)
הנקראים ביותר
הידברות שופס

חומש אור החיים עם ביאור אור לעיניים

320לרכישה

מוצרים נוספים

כמים ליבך - הרבנית ימימה מזרחי

המדריך המלא לחינוך ילדים - הרב זמיר כהן

ילדים מספרים על עצמם 11 - חיים ולדר

חבורת תריג 4 - בתעלומת בבל - חיים ולדר

חבורת תריג - עונה 7

ערכה מהודרת להבדלה

לכל המוצרים