דקלה יוספסברג

נו, חמודה, הכנת כבר שיעורים???

למה כל האחריות על הכנת השיעורים נמצאת אצל אמא? ולמה, בעצם, אנחנו משקיעים איזה 20 שנה בחינוך הילדים שלנו?

| י"ד אייר התשע"ט |
(צילום: shutterstock)
אא

בעיית שיעורי הבית היא בגדר מגיפה-הורית... היום, אמא ממוצעת עוברת את כתה א' וגם ב' וג' ועוד - אולי חמש-שש פעמים... המון אימהות מתלוננות שהן עסוקות במרדף חסר תוצאות אחרי שיעורי הבית, והילד נראה אדיש לגמרי למצבו.

אבל זה לא רק בשיעורים. כל האחריות, של כל הילדים, בכל העניינים - אצלי. אני אחראית לקימה בבוקר, לשכפולים החסרים, למריבות, לכביסות, לתעסוקה בשעות הפנאי, למקלחות, ליחסים עם המורה, בקיצור - הכל עלי! גם על ילד בן 14, שהקב"ה סומך עליו שהוא יכול לקיים את כל המצוות, אני לא סומכת שיכין לעצמו את הסנדביץ'...

בעצם – היום, כמשפחה, אנחנו לא מגדירים לילדים שלנו חובות. רק זכויות.

אין לו, בהגדרה, שום מחויבות כלפי המשפחה, שלא לדבר על מחויבות כלפי הקהילה או העם. כחברה, אנחנו עסוקים ב"מה תקבל פה בבית", "איך יהיה לך כיף", "איך ננעים את זמנך", והאבסורד הוא שבכל דבר בבית נמצא, באופן סמוי, מסר כזה, של זכויות בלבד.

אומר ה"מסילת ישרים", ספר המוסר הבסיסי של עם ישראל, בפרק הראשון, במשפט הראשון - "יסוד החסידות ושורש העבודה התמימה הוא שיתברר ויתאמת אצל האדם מה חובתו בעולמו"... קודם כל אדם צריך להכיר בחובות שלו! רק אחר כך מגיעות הזכויות.

קודם תיתן, ואחר כך תקבל. אנחנו הלא חיות כאן בעולם, ויודעות שהעולם הוא אוסף של חובות... לבעלי, לילדים, לבוס, לשכנה, לבורא עולם... ומי חייב לי? מי שחי ככה, כשהוא עסוק רק בחובות שלו כלפי הזולת - לא תלוי ולא נזקק לאחרים, וזה בדרך כלל אדם משוחרר ושמח.

וכאן כדאי לברר: מהי מטרת החינוך שלנו? למה אנחנו עמלים איזה 20 שנה עם הילדים? מטרת החינוך היא אחת. להכין את הילדים לחיים העצמאיים שלהם! אם המטרה הזו היתה עומדת לנגד עינינו, היינו מתחילים להעביר אליהם את האחריות להמון נושאים, וודאי לשיעורי הבית.

 

אז איך מעבירים אחריות על השיעורים?

קודם כל - אחריות היא תוצר של אמון. ככל שיש לנו יותר אמון, נעביר בקלות יותר אחריויות. אחריות בלי אמון עלולה להיות הפקרות... אם אין לך אמון שהילד יכול - אל תעבירי אחריות.

שנית, לאחריות יש שתי תכונות: אחת - אחריות לא מתחלקת בין שניים! לכל עניין יש רק אחראי אחד. אם אני אחראית לשיעורים, הילד "לא שם", זה לא שלו. אבל אם אני לא נמצאת שם - זה יהיה שלו. אל תגידי לי "אני רק מזכירה לה", כי זה סימן שאת עדיין במגדל הפיקוח - והאחריות אצלך.

שתיים - אחריות לא "נשארת באוויר". אם אני אעזוב אחריות שהיא לא שלי - הילד ייקח אותה, ובגדול! אני יודעת שזה נראה להורים חצי חלום שהוא יוציא מחברת לבד ויכין שיעורים, אבל כדאי מאוד לנסות. בטוחה שתופתעו.

ועוד דבר שחשוב לדעת: לא להעביר אחריות בהכרזות. "ממחר, אני לא מזכירה לך להכין שיעורים. תתמודד לבד". לא. למה? כי ההכרזה מזמינה מלחמה... מעבירים אחריות בלי שרירים. לא "זרקתי אליו את האחריות", אלא בפשטות ובטבעיות. ברכות ובלי מילים, רק עם מסר של "את כזו מקסימה וגדולה - ברור שהשיעורים חשובים לך וברור שאת יכולה להכין אותם לבד".

דקלה יוספסברג היא מנחת הורים ויועצת בגישת שפר.


דרגו את המאמר - ותעזרו לקידומו בגוגל:

ממוצע 5.2 (6 מדרגים)
הנקראים ביותר
הידברות שופס

סט ארכיאולוגיה תנ"כית - הרב זמיר כהן

319לרכישה

מוצרים נוספים

המדריך המלא לחינוך ילדים - הרב זמיר כהן

בוסר המלאכים - ארגז כלים להורי המתבגר - הרב דן טיומקין

רזי התזונה - להתנקות, להבריא, לרזות בקלות

תיק מהודר עם ידית לטלית ותפילין

נטלה מהודרת "עיטורים"

ערכה מהודרת להבדלה

לכל המוצרים