סיון רהב מאיר

סיון רהב מאיר: לא "מגיע לי", אלא "אני מקווה להיות ראוי"

לצאת קצת מעצמנו, המקום הכי טוב להיות בו כשאתה בצרה, הדברים שאי אפשר לקצר, והדרך לעצור ולהרפות

| י"א אייר התשע"ט |
(צילום: shutterstock)
אא

רעיון קצת לא פופולרי: אנחנו שומעים – בעיקר בימים הלאומיים של חודש אייר – המון נאומים על "זכותנו על הארץ". המנהיגים שלנו מדברים הרבה על הזכות הבלתי מעורערת שלנו על המקום הזה. זה נכון, אבל מי שיקרא את פרשת השבוע החדשה, פרשת "בהר", ישים לב שהיא מדברת בעיקר על חובתנו על הארץ. לא קל להפנים את העובדה הזו, אבל האדמה הזו שייכת לנו רק אם נתנהג עליה נכון. "כִּי לִי הָאָרֶץ, כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי", מזכירה הפרשה. הארץ אינה שלנו, אלא של מי שברא אותה. זו גישה רכושנית פחות ורוחנית יותר. חז"ל נותנים לנו עצה טובה ביחס לארץ ישראל: "אל תעשו עצמכם עיקר". כלומר, עלינו להרפות, לשבות (בשבת), לשמוט (בשנת שמיטה) ולשים לב שאנחנו מתנהגים בהתאם לקודים ולהוראות ההפעלה שהמקום המיוחד הזה דורש. הערכים, התרבות, השפה, החינוך – הכול צריך להיות מספיק ברמה. במקום אחר חז"ל כותבים שאלוקים כאילו אומר לנו: "כשתהיו שלי – הרי היא (הארץ) שלכם".
לפי הפרשה, היחס שלנו לארץ ישראל הוא לא יחס של "מגיע לי", אלא יחס של "אני מקווה להיות ראוי". חתיכת אתגר.

 

מחוץ ל"אני"

המילה שאנחנו אומרים הכי הרבה היא "אני". קשה מאוד לצאת מעצמך, ופרשת השבוע דורשת מאיתנו לעשות זאת שוב ושוב: להתייחס היטב לעובדים שלנו, לא לרמות במשא ומתן ולא לשקר בענייני כספים, להלוות ולעזור לאחר, לשים לב מבעוד מועד מתי אדם נקלע למצוקה כלכלית ולא לתת לו להתדרדר לעוני, ועוד ועוד. אפילו לאדמה אנחנו צריכים לשים לב ולתת לה לנוח, בשנת השמיטה. תרי"ג המצוות הן סדנה כזו של עבודה עצמית, שבה האדם אמור להבין שהוא לא במרכז, שמוקד תשומת הלב צריך להיות הזולת, בן הזוג, הילדים, ההורים, אלוקים.
הרב קוק סיכם זאת במשפט נוקב מאוד: "הרבה צריך האדם לעמול, עד שיצויר לו כראוי שיש במציאות – עולם זולת מציאותו הפרטית של עצמו". שווה לקרוא את המשפט הזה שוב. צריך לעבוד קשה כדי להפנים שיש עוד דברים בעולם הזה חוץ מהמציאות הפרטית שלנו. המשך המשפט מאתגר לא פחות: "וכשידע זאת כראוי – רק אז יוכל להשיג את בוראו".

 

מבצע אחווה

"אימא, אנחנו בטוח לא מגיאורגיה?", שאל אותי הבן שלנו אחרי ששמע על אימרי חי בן השנתיים, הילד שזקוק לתרומת מח עצם עקב מחלת דם גנטית נדירה. במבצע שייערך עבורו מחר ב"עזר מציון", מחפשים תורמים מטורקיה, אזרבייג'ן, עיראק, ארמניה או גיאורגיה.
דיברתי הלילה עם אוראל, אימא של אימרי. היא ובעלה אלי גרים במושב גילת בדרום. מבצע ההתרמה נדחה בשבוע בגלל הטילים, וכעת זהו מרוץ נגד הזמן. "זה כאילו כל עם ישראל ביחד נרתם לעזור לנו", היא אמרה. "לכל מי שמקטר על השנאה והפילוג בעם אני ממליצה לבוא ולהסתכל על מה שהולך בהודעות בטלפון שלי. כמה שיחות ומסרים אנחנו מקבלים מאנשים שרק רוצים לסייע ולחפש תורם מתאים, בכל הארץ ובכל העולם. זה נותן לנו כל כך הרבה תקווה ואופטימיות. בעלי אלי אמר לי אתמול משפט מדהים: 'אוראל, את יודעת? ישראל זה מקום טוב להיות בו בצרה'. זה המשפט הכי חזק ששמעתי בשנתיים האחרונות, מאז שאימרי נולד והתחיל להילחם על חייו".

בפרשת השבוע, פרשת "בהר", מפורטות סיטואציות שבהן צריך לעזור לזולת. התורה בוחרת לתאר זאת כך: "אַל תּוֹנוּ אִישׁ אֶת אָחִיו", "כִּי יָמוּךְ אָחִיךָ", "וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ". בכל המקרים האלה לא מדובר על אחים ביולוגיים. אפשר היה לכתוב "לקוח", "שוכר", "שכן", ולא "אח". פרשני התורה מסבירים שהתורה בוחרת במילה הזו כדי להעביר מסר: החברה שצריך לייסד בישראל אמורה להיות חברה שמבוססת על אחווה.

 

לא כל דבר אפשר לקצר

מדי בוקר מתפרסם כאן קטע קצר על הפרשה והאקטואליה. היום לא. היום לפני שנה נפטר הרב ישעיהו הדרי, מקים ישיבת ההסדר "הכותל". זכיתי להכיר אותו, ואתמול חיפשתי רעיון קצר שלו, משהו קליט וקצר, כמו תמיד, אבל כל דבר שקראתי בכתביו התחבר לדבר אחר: פרשת השבוע ומצוות השמיטה שמופיעה בה הובילה מיד אל ספירת העומר ואל הקשר בין חג הפסח לחג שבועות. הציטוט שהוא הביא מספרי המהר"ל וה"שפת אמת" התחבר אל דברי הרב קוק ורבי צדוק הכהן מלובלין, והכל מלווה בסיפורים היסטוריים שמחוברים לזיכרונות אישיים. מסכת שלמה ועשירה, אינספור נדבכים ורבדים.
לא הצלחתי לחתוך ולערוך החוצה רעיון קטן אחד. ואז חשבתי פתאום שאולי זה המסר הכי גדול: לא את הכל אפשר להנגיש. הרב הדרי חינך אלפי תלמידים במשך עשרות שנים ללימוד מעמיק ותובעני, לא באורך של פוסט. בעידן מהיר וקצבי, הוא ניסה להרים דור שלם של לומדים כלפי למעלה, אל רמות גבוהות יותר. אז הבוקר לא נביא ציטוט לעילוי נשמתו, אבל נדמה לי שהעובדה שלא נמצא ציטוט קליט כזה – היא שיעור בפני עצמו.
לזכרו.

 

לדעת לעצור

אנחנו רגילים להתקדם במרוץ החיים, לעבוד ולאגור רכוש, ולא מפסיקים להתעדכן ולעדכן. פרשת השבוע שוברת את המנגנון הזה פעמיים: ראשית, במצוות השמיטה. האדם עובד שש שנים רצופות, אבל בשנה השביעית הוא צריך להפסיק. עליו להרפות, לשמוט, לנוח. הפעם השנייה שבה המרוץ הבלתי פוסק עוצר היא במצוות השבת. אחת לשבוע האדם מתבקש לאפס את המערכת ולהיטען מחדש. להתנתק מהרעשים החיצוניים כדי להתחבר לפנימיות. הרב קוק כותב שאנחנו צריכים "להתנער ממהומת החיים הרגילה". כשהוא כתב זאת, מהומת החיים הייתה סוס ועגלה. היום היא גדולה הרבה יותר.
דוד המלך מגדיר בחמש מילים את הסוד הזה: "הַרְפּוּ וּדְעוּ כִּי אָנֹכִי אלוקים", הוא אומר בספר תהלים. זוהי המלצה להפסיק לעתים את האחיזה העיקשת במציאות. דווקא ההרפיה יכולה לתת לנו יותר שקט וביטחון.


דרגו את המאמר - ותעזרו לקידומו בגוגל:

ממוצע 5.1 (15 מדרגים)
הנקראים ביותר
הידברות שופס

סט ארכיאולוגיה תנ"כית - הרב זמיר כהן

319לרכישה

מוצרים נוספים

המדריך המלא לחינוך ילדים - הרב זמיר כהן

בוסר המלאכים - ארגז כלים להורי המתבגר - הרב דן טיומקין

רזי התזונה - להתנקות, להבריא, לרזות בקלות

תיק מהודר עם ידית לטלית ותפילין

נטלה מהודרת "עיטורים"

ערכה מהודרת להבדלה

לכל המוצרים