סיפורים קצרים

סיפור קצר: תינוק שנשבה, כארז בלבנון

סבא פינחס הוא ניצול שואה, והוא כועס על ה'. שונא דת. אז מה קורה כשהנכד שלו מתחיל לשמור מצוות, ועוד אחד בדרך? כארז בלבנון ישגה. סיפור קצר

| ח' אייר התשע"ט |
(צילום: shutterstock)
אא

סבא פינחס הוא ניצול שואה. אוד מוצל מאש אשר השאיר משפחה שרופה מאחור ועלה לבדו ארצה, והוא אך בן 17 שנה. המשפחה נשרפה, והכעס גאה. לא היה מי שיסביר, לא היה מי שירכך, ותחת מכבש הציונות בחברת הקיבוץ של השומר הצעיר פעפעה אש גופרית שהתפתחה ללבה מתפרצת.

סבא פינחס שנא את הגרמנים, סבא פינחס שנא גם את הרומנים וההונגרים, ובעצם כל מי ששיתף פעולה עם הגרמנים יימח שמם. אבל לא רק. יש מישהו אחד שסבא פינחס רצה לסגור איתו חשבון, והיות שאין לו דיבור איתו, והוא כלל אינו מאמין בו, כלומר, מאוד מאוד לא מאמין בו, לא מאמין עד כאב אפילו, החשבון הזה נשאר פתוח. פתוח, מוגלתי ומלא כאב.

"איפה אלוקים היה בשואה?", נהג לסנן בכעס כאשר נתקל ביהודי אשר כיפה כלשהי מכסה את קדקודו. לרוב הוא אפילו לא חיכה לתשובה, מסתפק היה בהכפשה או שתיים כלפי הדתיים כולם וממשיך בדרכו. בזמנו, כשבנו גדי עלה לכיתה ב', המורה אסתר ביקשה מכל הילדים להגיע עם כיפה לשיעור תורה. סבא פינחס השתולל מזעם. "היה לא תהיה! זוהי כפיה דתית". בגפו הגיע למוסד הוותיק. את הצעקות שמעו מהקומה השלישית ועד השומר בבודקה. התוצאה הייתה מידית. כיתה ב' 2 למדה שיעור תורה. לכל הבנים היו כיפות על הראש, פרט לגדי ויינר.

על כן כשרותי, זו הכלה החילונית ללא דופי של גדי, החלה מתעניינת בדת, לא ידע סבא פינחס את נפשו מרוב רוגז. שני ילדים הם, גדי ואורנה. שני ילדים טובים ומרצים. לא רוצים להרגיז את אבא. "אבא סבל כל כך בחיים האלו", שיננה אמם במסירות אין קץ מאז ומעולם, "התפקיד שלכם הוא רק לגרום לו נחת". והילדים שמעו - וקיבלו. תמיד השתדלו לרצות את אבא ולשמוע בקולו. עתה, גדי אובד עצות. איך יבלע אביו את הצפרדע החדשה, כלומר את רותי הלומדת והמתחדשת בחוקים ובכללים שלא שיערום הקיבוצניקים ומחוללי הציונית המחולנת מאז ומעולם?

גדי מנסה לסדר לסבא פינחס את המחשבות ככל האפשר. "מה פתאום חוזרת בתשובה? מאיפה הבאת את זה, אבא? זה סתם פולקלור! קצת מנהגים, קצת מסורת, מה יש בזה? אפילו לקופים באפריקה יש מנהגים, מה כל כך נורא אם נאכל מצה בפסח, או נדליק חנוכייה?". סבא פינחס רועד מזעם כבוש. שומע ולא שומע.

יום אחד, השמים נפלו סופית.

היא חוזרת.

זה לא רק פולקלור ולא בכאילו.

רותי חוזרת ממש. עם מטפחת, בשר וחלב, שבת וכשרות ועוד המון דיבורים כאלו שעושים לו שחור בעיניים. ממש כמו כל הקיצונים ממאה שערים.

סבא פינחס מצוי באבל. את זעמו הכבוש הוא מוציא על כל מי שאך דורך לו על היבלות, היינו, שמדבר על עניין דתי כלשהו. הנכדים - בתווך, מתהלכים על כפפות של משי. אף אחד לא רוצה להרגיז את סבא פינחס, אבל מה לעשות שאמא אמרה לא לאכול מהתבשיל של סבתא בלה?

"לא רעבים", אומרים אורן ונטע לסבתא שמניחה לפניהם את צלחת הגולש הקבועה, "אכלנו קודם בבית", משפילים עיניים כדי לא לפגוש בעיניים היוקדות.

"לא רעבים", מסנן בזעם סבא פינחס לכלב הזאב שמשמיע נביחות שימחה נוכח התבשיל שניתז כמעט על ראשו.

מערכת היחסים בין הכלה לסב עלתה על שרטון. הסב נכנס לחרדה אובססיבית נגד כל סממן דתי, ובדק את אורנה, זו הבת היחידה אשר ברוב ייאוש כמעט נשבעה נאמנות לאב האומלל. "אבא, אל תדאג, לי זה לא יקרה".

שתי וילות רחבות ידיים בנה להם הסב במושבה החיננית "נווה הדר", לכל וילה חצר צמודה, מוריקה ופורחת, נדנדות וערסלים. עתה, בנוסף לגדר החיה, החלה צומחת חומה חדשה, חומה של קרח. כמו נתק החל לפשות באחדות היפה ששררה עד עתה בין שתי המשפחות.

רק לזוג המתוק, אורן וארז, בני דודים הדומים במראם ובאופיים עד כדי בלבול, כלום מכל זה לא חדר: לא הוויכוחים של המבוגרים, גם לא זעמו של הסבא, דמעותיה של אמא והוויכוחים עם אבא. מה כל זה קשור למשחק הכדורגל בחצר? עדיין היו צועדים מידי יום לבית הספר "רימונים", לא נותנים לדעתם בת העשר להיסחף למחוזות אחרים.

הגיעו ימי הפורים. רותי, בהנחיית שליחי חב"ד באזור, החליטה לארגן קריאת מגילה המונית לזיכוי הרבים במושבה, שרובה ככולה חילונית. פרסים והפתעות, ממתקים ומתנות, והעיקר - שלושה רבנים מתוקים מדבש אשר הגיעו מהעיר הסמוכה להיות הקוראים, הליצנים ומעבירי השמועה על גדולת מרדכי ומפלתו של המן.

כולם מוזמנים. כל ילדי המושבה ואימהותיהן. מובן שאורנה וילדיה הוזמנו בהזמנת כבוד להגיע. ארז הנרגש התחפש לפאוור-ריינג'ר, מסכה אדומה לראשו, חליפה זרחנית, אקדח פיקות טעון וכולו קופצני ושמח. הוא חיכה בכיליון עיניים לאירוע המרגש. יחד עם אורן הם עורכים את השולחן, ומסדרים כיסאות לקרויים הצפויים. מוזיקה עליזה נקטעת מהדי הפיצוצים של אקדחי הפיקות. אנשים מתחילים להגיע, ארז ואורן רצים לקראתם, מוליכים אותם אל עבר הכניסה. הרבה מהם מביאים משלוחי מנות. אורן נרגש מכמויות הממתקים, ומעביר הכל לנטע אחותו, שממיינת בשיטתיות כל ממתק לפי סוגו.

טרנטה כחולה וחבוטה מגיחה בחריקה מהעיקול. שלושה רבנים מחופשים לליצנים יוצאים ממנה. עצם המצאות בחברת רבנים היא כבר חידוש בשביל אורן וארז, ודאי רבנים עם זקן לבן ארוך וחיוך מאוזן לאוזן. הם בוהים בהם מהופנטים. עתה מוציא אחד מהם מגילה ומנשקה. הרב השני אוחז שקית המכילה שקיות הפתעה ופרסים. התרגשות באוויר. "הבית שלנו שם", מורה אורן בביטחון על דלת ביתו.

"תודה, חמוד. איך קוראים לך?", שואל אחד הרבנים, עזריה שמו.

"אני אורן, וזה ארז", מצביע על בן הדוד שנדחק לידו.

"ארז-ארז!", פונה הרב החייכן עם הזקן הלבן לארז בידידות מופגנת. "אתה יודע איך סופרים בערבית מאחת עד עשר?", וכבר סופר במבטא ערבי מובהק: "וואחד, תנין תלתא...". הילדים מתגלגלים מצחוק. הם הולכים אחר הרבנים המחופשים. בעיקר מתלהבים הם מרבי עזריה, זה האמצעי שזורק בדיחות וסופר בערבית, וגם יודע לקפוץ מדרגות בצורה מצחיקה כזו, שמקפיצה לו את הזקן הלבן שלו.

הקריאה עוברת בסילודין. אורן וארז קיבלו מגילה, והם עוקבים בעניין. רבי עזריה אמר להרעיש ברעשן בכל פעם שיקרא את המילה "המן". הם יושבים לידו דרוכים, מרעישים כנדרש ומשתיקים כנדרש, רבי עזריה אמר שצריך לשמוע כל מילה. "שקט, תשתקו", הם מהסים מידי פעם ילדים שמרעישים גם למילים אחרות, ולא רק למילה "המן".

בסיום הקריאה, רבי עזריה וחבריו עורכים חידון משעשע, נושא פרסים. הילדים שמחים עד השמים. הכל יוצאים מקריאת המגילה עם טעם של עוד. אם אמא רוצה להיות כמו הרב עזריה, זה דווקא טוב, חושב אורן. אמא כבר סיפרה לו על בית הספר הדתי ביישוב שלידם, היא חושבת להעביר אותו לשם. אורן לא רוצה ללכת בלי ארז לשום מקום, אבל אמא אמרה שדודה אורנה לא תרשום לבית ספר דתי גם אם יתהפכו השמים. עכשיו, כשהוא רואה את רב עזריה, הוא היה שמח כל כך לו יכול היה ללמד אותו קצת. אולי הוא מלמד שם, בבית הספר הדתי? מה הבעיה ללמוד בבית ספר דתי? למה דודה אורנה לא מסכימה? חבל שהם מתרגזים כל כך מכל כיפה. הוא לא יודע למה, גם אמא לא יודעת.

יום אחד אמא שאלה אותו אם ירצה שרב עזריה יבוא ללמוד אתו קצת אחר הצהרים. הוא לא האמין למשמע אוזניו. שרב עזריה יבוא במיוחד בשבילו! "ומה נלמד?", שואל בהתרגשות את אמא. "מה שהרב עזריה ירצה ללמד, משהו כמו איך להיות יהודים טובים". כך, בפשיטות, התחיל השינוי הגדול בחייו.

רב עזריה הגיע מידי יום שני בחמש, וכשרב עזריה בא - השמחה מגיעה יחד אתו. אצל רב עזריה, פורים הוא כל השנה. הרבה פעמים ארז הגיע לבקר בדיוק כשרב עזריה הגיע. גם ארז אהב מאוד להקשיב לרב עזריה. כשרב עזריה מספר סיפורי צדיקים, הם לא רק מקשיבים, הם מרגישים כאילו הם שם ממש! בליז'נסק או בפולין, ואפילו בסיביר הקפואה. העיניים נפערות לגודל מקסימלי, והעולם שוקט מלכת. איך הזמן עובר בשיעור של רב עזריה, זה אף פעם לא ברור להם. בבית הספר הזמן כל כך איטי, והכל משעמם עד אימה. המורה לא מספרת סיפורים, רק מלמדת באותו הקול החדגוני שנקטע בצווחות מקפיצות כשהם מדברים או קמים בטעות. ארז לא מספר לאמא על השיעור של רב עזריה, הוא מבין שאמא מאוד לא תאהב את הרעיון, אולי אפילו תספר לסבא, ואז... הוא לא רוצה לחשוב מה יקרה.

אמא שמה לב שמשהו עובר לאחרונה על ארז שלה. פתאום הוא נהיה אובססיבי לביקורים אצל אורן, במיוחד ביום שני, כך נדמה לה, וכשהוא חוזר - עיניו חולמניות. מי יודע מה רותי אומרת לו שם, אולי היא מכניסה לו שטויות לראש, שטויות של הדתיים ממאה שערים.

ערב אחד, כשחלפה ליד חדרו של ארז, שמעה אותו מזמזם לעצמו שיר לא מוכר. היא הטתה אוזן. "ים ביי, ביי? מה הוא אומר שם?", חשבה לעצמה. "ארזיקו, מה זה השיר הזה? שיר חדש?".

"הו, לא, אמא, זה אינו שיר, זהו ניגון!".

"ניגון?", תמהה אמא. "מה פירוש?".

"כשמנגנים ניגון, הנשמה מאירה!". כך. אחרי רגע הסמיק ארז כאילו אמר כאן דבר אסור בתכלית, והתחמק למרפסת. היא יצאה אחריו.

"ארז, מאין שמעת את הדיבור הזה?". בכל חייה לא סיפרה לו לא על נשמה, וודאי לא על אור היוצא ממנה.

ארז לא ענה. "זה דודה רותי סיפרה לך?", שאלה את הידוע, מבחינתה, בקול חמור מאוד.

ארז נענע את ראשו בשלילה והסיט את פניו. פתע הכל התחבר לה. נזכרה שאתמול שמעה אותו אומר לאורן שבפורים הבא ירצה להתחפש לחסיד. אתמול היא צחקקה לעצמה, אבל עתה זה מלחיץ אותה עד אימה.

אילו רעיונות מוזרים נכנסים לו לראש! ארז שלה, חסיד?!

נורת אזהרה אותתה באלפי איתותים מלחיצים. האם אסור לה לשלוח אותו לביתם של רותי וגדי יותר? לאן הגענו?

ביום המחרת הסתכל אורן על השעון כל חצי דקה. "מה יש, מה הלחץ, ילד?", שאלה אותו במתח קל המסווה בחיוך.

"כלום. קבעתי עם אורן בחמש ואסור לי לאחר".

"מה יש בחמש?", שאלה בתמיהה, נלחצת עוד יותר כשקלטה לפתע שהיום יום שני.

"סתם משחק", ארז השפיל עיניו.

קצת לפני חמש הוא חמק לבית השכן. בשעה חמש ורבע היא נעלה את נעלי הבית שלה ויצאה אחריו. נכנסה בעד השער, עלתה במדרגות, שתי דפיקות ולחיצה.

מה שראו עיניה היה חמור משחשבה.

מול עיניה המשתאות נראה מחזה הזוי לחלוטין. דוס מהסוג השחור ביותר, ספק עמד ספק ישב בשולחן הגדול, פניו מוסבות ממנה והלאה כלפי החלון הרחב הצופה לגינה. אורן, שישב לימינו, בהה בו במבט חולמני משהו, וארז שלה (!) למרבה האירוניה הסתכל על הדוס המתנדנד והמנפנף בידיו בהתלהבות גלויה, במבט שאפשר לכנות אפילו, אה.. הערצה!


אורנה לא הבינה כיצד מחזה כזה יכול להתרחש תחת עיניה הבולשות. דני תמיד אמר לה שבדורנו צריך לשמור על הילדים אפילו מבני משפחה. עתה היא רואה שהוא צודק. כמה צודק! מי היה מאמין שבבית של גדי ורותי, בית טוב ואיכותי, ייתכן מפגע שכזה. היא כל כך מתפלאת על רותי, אישה משכילה בעלת תואר שני במדעי החברה, כיצד אבד ממנה הגיונה הטוב? זורקת היא את כל עצמותה ותחת זו לובשת חזות גלותית כל כך, המסכנה! אבל מכאן ועד לגרור את ארז שלה, התמים, לעברי פי פחת?! לזו לא תסכים!

היא שקלה את צעדיה: האם להתפרץ לשיעור ולתלוש את ארז מציפורני שטיפת המוח המסיבית הנערכת לו שם, או לחכות בנימוס עד שאי מי יבחין בה. נימוסיה הטובים לא נתנו לה לנהוג אחרת, ולכן רק המהמה בקולה בנחרצות: "אההם!". ארז הסתובב ראשון. המבט המעריץ והמרחף התחלף בפרצוף סמוק כעגבנייה בשלה. היא התבוננה בו, אדומה לא פחות, אבל מכעס יוקד שמתעבה מרגע לרגע. "כן, ארז יקירי!", רצתה לקרוא בקול, "יש לך במה להתבייש, ועוד איך! 'לשחק' אמרת לי, זהו אינו משחק ילדים, חמוד. זהו משחק באש. ואמא באה לשמור עליך".

"אמא, מה את עושה פה?", שאל ארז במבוכה רבתי. רותי יצאה מהסלון עם ספר כסוף בידיה, פניה מלאות פליאה.

"אורנה? מתי הגעת? בואי היכנסי, הם באמצע סיפור מרתק במיוחד, מהסלון אפשר לשמוע מצוין", כך רותי בהזמנה מעושה, כאילו היא, אורנה, נוהגת לשמוע סיפורים דוסים חסרי שחר בשעות הפנאי.

"רותי, את ואני צריכות לדבר, אך לא כעת. ואתה, ארז!", הסתובבה אליו חדות. "אתה בא איתי!". ארז אפילו לא ניסה למחות. בצעדים כושלים נגרר מעם השולחן אל אמו, שעמדה עדיין באותה נקודת תצפית מעם הפתח.

רב עזריה נחלץ לעזרתו.

"אמא של ארז, תדעי לך שזכית בילד חכם במיוחד. אילו תשובות נפלאות הוא אומר בשיעורים, איזו הבנה יקרה, נשמה אמיתית!". שום תו לא נד בפניה החתומות. הקסם של הרב עזריה לא עמד לו הפעם.

"עם השכל הזה ארז צריך לעשות דברים אחרים! לא לכלות את זמנו בהבלים שלא יועילו לו מאומה!", כך חתמה, הסתובבה ויצאה את הבית, ארז נגרר אחריה בראש מושפל. היא הרגישה תחושה לא נוחה שגוברת מרגע לרגע. אך מה לעשות? לעיתים אמא טובה היא אמא החלטית. ודברים כאלו צריך לחתוך טרם יפשוט הנגע. אולי תתייעץ עם נוגה, הפסיכולוגית של בית הספר. קצת מביך, אבל עדיף לעשות דברים כאלו עם הכוונה מקצועית. מי יודע מה הילד הספיק לספוג.

יותר לא הגיע ארז לשיעורים. הוריו הסבירו לו את חומרת העניין במילים קצובות, החלטיות. ארז הבטיח לא לדבר עם אורן יותר על שטויות, ולהיות ילד טוב ששר שירים רגילים ומדבר כמו כולם. כן, הם מסכימים עדיין שישחקו כדורגל בחצר, אבל עדיף לא להיכנס לבית של דודה רותי, אולי רק כשדוד גדי נמצא ממש לידם.

סדרת דיסקים משמיעי מוזיקה קלאסית נקנתה עבורו. "הנה ניגונים! אבל לא סתם קשקושים, ילד", הוסיפה אמו במבט רב משמעות. "אלו ניגונים איכותיים, יקרים, מטובי האומנים: בטהובן, מוצארט, באך! ככה תוכל לזמזם מנגינות חסרות מילים להנאתך, אבל לא חלילה מנגינות חסרות שחר". ארז התכווץ למקומו. עדיין זכר היטב את הניגון האחרון אותו לימד הרב עזריה. כמה אהב את הניגון הזה, ודווקא היו לו מילים, הוא זכר את השורה הראשונה: "קה אכסוף נועם שבת", ואחר כך שרים "אייי". ארז תמיד היה מוזיקלי, הוא מנגן מגיל שש לפי שמיעה על קלידים, אבל מוזיקה קלאסית הוא לא אוהב. הוא רוצה להגיד לאמא שאין למוזיקה הזו נשמה, אבל אמא אמרה שזה שטויות. "בבית שלנו לא מדברים על נשמות", כך וודאי תאמר.

כואב לארז בלב, כואב מאוד. הוא אהב את הרב עזריה. ועכשיו עם חוג הטניס החדש של יום שני, אפילו לא יראה יותר את הטרנטה הכחולה ואת רב עזריה השמח מקפץ מתוכה. ארז לא חשב שהרב עזריה הוא "סתם מסכן", כמו שאמרה אמא. הוא שמח באמת, אף פעם לא ראה אדם שמח כמוהו. אבל אמא לא מסכימה שיהיה לו קשר עם אנשים "נבערים". חבל שאמא לא שמעה את השיעור הזה, האחרון, אותו לא סיים לשמוע. אם הייתה מסכימה להישאר בסלון עם דודה רותי וודאי לא הייתה מדברת כך. הרב עזריה הוא חכם גדול, והוא "רב", לא "דוס". המילה "דוס" היא מילה לא מכובדת, ויש לה צליל מעליב וארוך. אמא תמיד מדברת מכובד, אבל לרב עזריה היא קוראת דוס ולא רב. הוא לא יודע למה. נראה לו שבגלל סבא.

* * *

השנים נקפו. משפחתו של אורן התחזקה יותר ויותר, ואפילו אבא גדי התחיל לשמוע שיעורי תורה בהיחבא. ההתנגדות והקושי ההתחלתי ירדו לאין שיעור, והשלום שב על כנו. בשלב מסוים הגיעו ההורים להחלטה שמגורים במושבה החילונית לא מטיבים עם הילדים, שנאלצים לנסוע שעות ארוכות למוסדות הלימוד. הם מכרו את הווילה היוקרתית במחיר הפסד, ועברו לעיר הגדולה.

הקשר בין שני בני הדודים הלך ונחלש. אורן הפך לבחור ישיבה עדין ומתחשב, וארז היה לבחור טוב ומצטיין. "מחונן", כינו אותו מוריו, והנחו את הוריו לרכוש עבורו השכלה נוספת מעבר שעות הלימודים הרגילות. "תצטיין!", עודדו כולם. "תתקדם, תצליח, אל תהיה כמו...", הנהנו ברמיזה צועקת. הוא יכול היה להשלים את ההמשך בלבו. "אל תהיה כמו אורן, שהיה כתאום שלך, ולפתע נלקח באכזריות לעולם פאנטי חסר השכלה. אל תלך בדרכיו! אלו דרכים חסרות שחר! חסרות שחר, חסרות שחר!". בכל פעם שהוזכר שמו של אורן, או אפילו נרמז, חש ארז בכיווץ הפנימי הזה. אורן היה ונשאר בעיניו חברו הטוב ביותר. חברו שנלקח ממנו לאו דווקא בגלל הדת, אלא בגלל הפחד ממנה. לו רק היה יכול להיות חלק מחייו של אורן, לדבר איתו פתוח, להיות בקשר, כמו פעם! אבל אין לכך כל סיכוי.

בייאוש מתגבר נרמז ארז פעם אחר פעם. טבעו הנוח והמרצה, גם יכולותיו המבריקות, דחפו אותו קדימה, לארץ ההצלחות. את כל כוחו נתן ללימודים. שעות התייגע והתאמץ, להגיע, להשיג, להצליח! והלימודים לא הכזיבו. הם הבריקו אליו במאיות, התנוססו על קירות בתעודות הצטיינות שהביאו גילה ורנן ללב ההורים, ובפרט לליבו השסוע של סבו. הכל שמחו בו, ואילו הוא היה בוכה במסתרים. החיוך הגדול שמרח על פניו, לא כיבה את הכאב השורף הזה, ואת הכיווץ שעולה מלמטה במעלה הגרון וגומר לו את האוויר.

כשהיו נפגשים בעיתות נדירות בבית הסב, היה סבא פינחס נוהג להתגאות בו מול אורן הסבלן, עדין הנפש. ארז לא יכל לסבול זאת, זה היה עינוי אמיתי. הוא ידע שסבא פינחס אוהב גם את אורן, למרות זוג הפאות המסולסלות שצמחו בצדי פניו ולעגו בקיומן. סבא פינחס לא אהב סימנים של דת. הן הזכירו לו את "שם". "כאן ארץ ישראל, אדוני הצעיר. מה זה הדבר הזה, מה?!", היה נוהג למשוך בהן במרירות מתפרצת. "לכי תביאי מספרים!", צווח לסבתא בלה, שהניפה יד מבטלת. אורן היה משפיל עיניו לעבר המרצפות האדומות ברצפת הגינה, מקבל על עצמו בהכנעה את הביזיונות, שומע ולא משיב. לפעמיים היה שולף את הגיטרה שלו, מנגן שירים שקטים, ארץ ישראליים, שכולם מכירים. האווירה הייתה מפשירה, והדיבורים על הדת מתמתנים, לפחות לזמן השירה. אבל הוא, ארז, לא היה מסוגל לשיר. בשקט ישב לידו, מסתכל על האצבעות הפורטות ושותק. "למה אתה לא שר?", היה שואל אורן, מחייך אליו את חיוכו הטוב. הוא חייך בחזרה וניסה לשיר, אבל הרגיש שהוא נחנק. הכיווץ היה עולה בו שוב.

* * *

קצת אחרי הצבא, ממנו הסב וההורים הגאים טיול חו"ל יוקרתי לבחור המצטיין שהבריק גם בצה"ל.

ארז נסע, מראה פניו מרוצות, אך כשחזר, מבטו היה מרוחק.

הם דרבנו אותו לסגור על לימודי רפואה, הציעו התמחות בבעלי חיים, כמו שתמיד חלם (מתי בדיוק? שאל את עצמו ולא ידע להשיב) הם הציעו עוד רעיונות שנפסלו על הסף. אולי הנדסאי? עולם ההייטק גם הוא בא בחשבון. ארז הוא מכרה זהב פוטנציאלי, וודאי ימשיך להצטיין ולנסוק לשחקים, אין שום אופציה אחרת.

הוא התקשה להתלהב. הכל נראה בעיניו משעמם עד אימה. דיכאון שחור נחת עליו. ריקנות נוראה שמשחירה מרגע לרגע. הוא לא חפץ עוד בחיים. מה לו ולהם? הם קראו אליו, נפנפו בפרוספקטים מעוררי השראה, ובשבילו זה היה נייר לגריסה. דיברו איתו הלאה, על העתיד הוורוד המזהיר, על ההישגים וחשבון הבנק התפוח. הסב רמז על וילה נוספת ליד בית ההורים, ואולי גם מכונית צמודה. דיברו איתו דיבורים על המשכיות, על אישה וילדים. ובשבילו זה הרגיש כמו אסון מתקרב, הוריקן כמעט. בקושי יכל לסבול את עצמו.

בעצם, גם עצמו הזה היה כבר יותר מידי בשבילו.

הוא החליט לעזוב. ללכת מכאן בצורה מהירה, שלא תשאיר עקבות.

שרבט מכתב מהיר, מתנצל, מגלה טפח ומכסה טפחיים. הוא לא ידע מה לומר. וודאי לא איך להתנסח. איך אפשר לכתוב שהכיווץ הרג אותו? שהכלום עושה לו בחילה, שהוא לא יכול יותר? שטוב מותו מחייו ומר לו, מר לו מאוד?

תחנת הרכבת הייתה היעד הבא.


* * *

על האבן הדוממת הונחו זרים רבים, שכמעט כיסו את כולה. אורן ישב למרגלות המצבה הטריה, מחפש מילים. כל זמן השבעה לא הצליח להיפרד כראוי. עתה בא לבד.

"ארז, ארז, למה הלכת? למה התייאשת? למה לא באת אלי? היינו מדברים. חושבים ביחד מה לעשות. נכון שהיו חומות, היינו צריכים לשבור אותן ביחד. אנשים אחים היינו. כמה טיפשים היינו. ועתה... ועתה...".

הדמעות, שירדו ללא הפוגה כל ימי השבעה, הופיעו שוב, מלוחות מאי פעם.

אורן חיפש נחמה, אך זו לא נמצאה. איך אפשר להתנחם על תינוק שנשבה? נשבה עמוק כל כך וכואב כל כך, שאין מילים לשבי הזה.

"שבי ארור!", צעק אורן לשמים ולכל אותן המצבות הדוממות סביבו, ועצם עיניו. הדמעות זלגו גם כך.

מה יהיה ארז, מה יהיה איתך שם? מסכן שכמותך. עלוב שכמותך. איפה אתה נמצא עכשיו, ארז?! נשמה שכמותך, נשמה מיוסרת שכמותך... ארז!...

אורן הטה ראשו על המצבה הטריה, גועה בבכי חסר מעצורים. המגע היה קר, והפרחים הפיצו ריח חזק.

פתאום, כמו בת קול הזדקרה לליבו פנימה. קול של נחמה הפציע מתוככי הכאב.

"צדיק כתמר יפרח, כארז בלבנון ישגה".

הלבנון, זהו בית המקדש המלבין עוונותיהם של ישראל, ובו יפרחו הנשמות כולן.

יפריחו וישמחו, ירננו וישירו.

בית המקדש.

חום התפשט בליבו. אורן הרגיש משהו טוב שפועם. הבנה חדשה.

ארז! אתה היית שבוי! שבוי בעצמך, שבוי בעולם שהקפיא לך את הרצון האמיתי שלך.

אבל אתה עוד תפרח, ולא כמו הפרחים העתידים לנבול שעל קברך. יבוא היום בו תפרח באמת, עם כל נשמות ישראל, בזמן הגאולה.

תפרח לעד. גבוה, חזק, אמיץ.

תשגה לגובה. כן, ארז, אל תדאג,

בלבנון תשגה.

דרגו את המאמר - ותעזרו לקידומו בגוגל:

ממוצע 4.6 (25 מדרגים)
הנקראים ביותר
הידברות שופס

סט ארכיאולוגיה תנ"כית - הרב זמיר כהן

319לרכישה

מוצרים נוספים

המדריך המלא לחינוך ילדים - הרב זמיר כהן

בוסר המלאכים - ארגז כלים להורי המתבגר - הרב דן טיומקין

רזי התזונה - להתנקות, להבריא, לרזות בקלות

תיק מהודר עם ידית לטלית ותפילין

נטלה מהודרת "עיטורים"

ערכה מהודרת להבדלה

לכל המוצרים