תחרות הסיפור הקצר

תחרות הסיפור הקצר: פמוטים ליום ההולדת

מכל הבנות שהכרתי בולטת בייחודה בת אחת מקסימה בשם הודיה. היא לא במצב הכי טוב, אבל יש לה אמונה בקב"ה ושמחת חיים שלא ראיתי אצל האנשים הבריאים ביותר

| א' אייר התשע"ט |
(צילום: shutterstock)
אא

"אפשר לעזור במשהו?", שאלה המוכרת את חגית.  "המממ...תודה, אני לא יודעת מה אני בדיוק רוצה...אני מעדיפה לחשוב ואז לחפש".  "אוקיי, אבל תזדרזי, את יודעת...יום ששי היום. ובכל מקרה אנחנו סוגרים היום מוקדם היום מהרגיל". "כן, בסדר... אני אשתדל לחשוב מהר... תודה", ענתה חגית כשחיוך מאולץ על פניה.

היא הלכה לאיטה מול הפריטים בחנות המתנות, כשעל גבה תיק שירות לאומי סטנדרטי. בסוף צדו את עיניה זוג פמוטים גדולים לשבת. "היא בטח תאהב את זה", מלמלה וחייכה לעצמה. היא לקחה את הפמוטים. היא מיהרה למוכרת, לקחה דף וכתבה:

"היי הודיוש שלי, מה נשמע? מזל טוב ליום ההולדת. אני יודעת כמה את מחכה למתנה, ויום ההולדת שלך הוא בשבת. ואת יודעת שאני לא יכולה להיות איתך השבת, ושאני צריכה להיות בסמינר גרעין מיוחד לבנות שירות בנתניה לכמה ימים. אבל אני אוהבת אותך כל כך וחושבת עלייך 24 שעות ביממה, 7 ימים בשבוע. גם כשאני ישנה אני חולמת רק עלייך. שהקב"ה ייתן לך כוח לעוד שנה ועוד שנה... עד אין סוף.

מזל טוב, חמודה שלי, מתגעגעת המון, חגיתוש".

"תעטפי את זה בנייר מתנות ותשימי לי בשקית בבקשה", אמרה חגית למוכרת.

היא יצאה מהחנות ומיהרה לסניף הדואר הקרוב. לאחר שעמדה חצי שעה בתור ושלחה את המתנה בדואר אקספרס לנערת טיפוחיה באופקים, מיהרה חגית לתפוס אוטובוס לדירה המטופחת בפרברי רעננה שבה נפגשו כל בנות השכבה מהאולפנה שבה סיימו ללמוד לפני כשנה וחצי. מזל שלפחות מזג האוויר נעים וחמים יחסית לחודש טבת, חשבה לעצמה. את פניה קידם שלט ענק "ברוכות הבאות לשבת מחזור". לאחר שנכנסה לדירה והתחבקה עם כל החברות מהתיכון, פנתה אליה נעמי, המנהיגה הבלתי רשמית של המחזור ויוזמת הכינוס, שבמקרה הדירה שייכת למשפחתה:

"היי, חגית, קודם כל טוב לראות אותך... את נראית מיליון דולר!".

"תודה, תודה. מה נשמע, מאמי?".

"השבח לאל. קודם כל תודה רבה רבה על מה שהבאת. אגב, ניסיתי להתקשר אליך איזה חצי שעה כי רציתי שתביאי עוד משהו, ולא ענית. אבל לא קריטי".

"מוזר ... לא שמעתי שום צלצול. תני לי לבדוק".

הודיה פשפשה בבהילות בכיסים של החצאית והתחילה להחוויר: "אוי ואבוי...שכחתי את הטלפון בחנות הזאת שקניתי בה את המתנה לחניכה שלי", מלמלה.

"את בטח מדברת על החנות הזאת ברחוב אחוזה? חכי, אני אתקשר לשם, נראה אם יענו לי...". ניצוץ התקווה בעיניה של חגית כבה מהר מאד.

"לא עונים, בטח כבר סגרו".

חגית נלחצה: "אז מה אני אעשה? ביום ראשון אני חייבת להיות בנתניה!".

"בלי לחץ... תקשיבי. ביום ראשון על הבוקר אני מגיעה לחנות, לוקחת את הטלפון ונמצא דרך להביא את זה לנתניה, מה הסיפור? הנה, קחי את המספר שלי ותתקשרי אלי ביום ראשון בבוקר מאיזה טלפון שתמצאי".  "תודה, נשמה".  "אין בעד מה, בינתיים תנוחי ותאכלי משהו. אנחנו מחכות למזל ורינה שאמורות להגיע כל רגע, ואז מקרינים את הסרט, ואחרי זה מצטלמים לתמונת מחזור. יש גם פופקורן על השולחן". נעמי הוסיפה כממתיקת סוד: "אגב, את יודעת, הרב שנותן לנו שיעור כל שבוע, דיבר בפרשת נח על זה שאחד הקלקולים בדור שלנו היא תלות יתר בטכנולוגיות ו...".

"כן, כן, מכירה את הפרשנות על דור הפלגה, ואת יודעת שאני לא כזאת מכורה לסמארטפון... אבל באמת תודה על הכל. ושוב תודה".

"בכיף".

לאחר ארוחת ליל שבת שכללה, פחות או יותר, את האוכל שאכלו הבנות בחדר האוכל של האולפנה בשעתו, ניצלו הבנות את ליל החורף הארוך להתכנסות בסלון הענק, וכל אחת סיפרה בתורה על חוויותיה מהשירות הלאומי ומה היא מתכוונת לעשות בשנה הבאה. מדי פעם נשמעו צהלות "קולולולו"  ושירת "עוד יישמע" כתגובה לבנות שהודיעו על אירוסיהן. כשהגיע תורה של חגית, פתחה ואמרה:

"שבת שלום לכולם, וכמו כולכם גם אני אומרת תודה רבה לכל המארגנות של השבת הנפלאה הזאת. אני יכולה לדבר על שנת השירות שלי מהשנה שעברה בבית ספר שדה אי שם בצפון. זאת היתה חוויה מעניינת ואפילו מרתקת, אבל היא לא משתווה למה שאני עוברת השנה באופקים. כן, לא רק המרחק הגיאוגרפי עושה את ההבדל, אלא בעיקר החוויה האישית – מכל הבנות שאני הכרתי בולטת בייחודה בת אחת מקסימה בשם הודיה. מדובר בבחורה שחלתה בלוקמיה, והיא לא במצב הכי טוב, אבל יש לה אמונה בקב"ה ושמחת חיים שלא ראיתי אצל האנשים הבריאים ביותר. פשוט תענוג לשמוע אותה. הפצרתי בה שתיתן לי לצלם אותה מדברת, אבל היא גם צנועה. אני שומעת מגרונה את אברהם אבינו שהיה בכבשן האש, את יצחק אבינו שנעקד על גבי המזבח, את כל היהודים בכל הדורות שסבלו הן ממחלות והן מגזירות, ונזכרת בדברי חז"ל שאפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם אל יתייאש מהרחמים. בשבת הזאת יש לה יום הולדת. למרות זאת העדפתי להיות דווקא אתכן. רציתי לשתף אתכם בסיפור הזה, כי אני מאמינה מאד בכוחה של תפילה. אני יודעת שאומרים ששבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבוא, אבל בכל זאת אני מבקשת לקרוא ביחד פרק תהילים לרפואת הודיה חיה בת יפה. שיר המעלות ממעמקים קראתיך ה'". הבנות קראו בהתרגשות רבה את הפרק בתהילים. סיפורה האישי של חגית היה לשיחת השבת בפי כל.

* * *

ביום ראשון בבוקר התקשרה חגית לנעמי מטלפון נייד שהשאילה ממישהי.

"היי, זאת חגית. מה קורה?".

"אל תשאלי...".

"מה?".

"באתי הבוקר לחנות, והיא סגורה. מה מסתבר? בעל החנות בחופש, החנות תיפתח רק מחר".

"לא נכון...", מלמלה חגית ההמומה.

"מצטערת. ניסיתי להתקשר לטלפון חירום שפרסמו שם, אבל לא עונים. מה שכן - אבא שלי מסיים מחר את העבודה מוקדם והוא לא צריך את האוטו, אז אני אישית מביאה לך את הטלפון".

"וואי, תודה רבה".

חגית סיימה את השיחה והבטיחה לעצמה בפעם האלף שבהזדמנות הראשונה היא רוכשת יומן טלפונים ורושמת לעצמה את כל הטלפונים החשובים למקרה חירום שהיא תיתקע בלי טלפון. הבעיה היא איך להגדיר מה זה מספר טלפון "חשוב", מתוך רשימת מספרים כאורך הגלות: המשפחה הקרובה והרחוקה, החברות מהאולפנה ומהיסודי, מהשבט בבני עקיבא, מהשבט בעזרא, הרכזות, המדריכות והחניכות מהשירות לאומי בשנה שעברה ומהשנה הזאת כמובן. משהו כמו 500 מספרים...

*

חגית בקושי ספרה את הימים והדקות עד יום שני בערב, כמו נערת בת מצווה שסופרת את הדקות למוצאי הצום ביום כיפור/תשעה באב. בשעה 17:12 הגיעה נעמי לחגית עם הטלפון הנכסף.

"אחחח...סוף סוף...תודה".

"אין בעד מה. הטענתי לך אותו".

"שתהיי לי בריאה... עשר את. והשבת שארגנת...אין לי מילים. אין דברים כאלה".

"שטויות. זה הכל בזכותכן. אגב, הסיפור שלך הרג אותנו! באמת אין דברים כאלה. אה, ואל תשכחי – האירוסים של חדוה במוצ"ש הקרוב אצלי".

"אני יודעת, אני אשים תזכורת בטלפון... רק נראה איזה טלפונים פספסתי..."

"כן, גם אני צריכה לבדוק כמה דברים...".

שתי החברות התנתקו לרגע ושקעו כל אחת בעולמה הסלולרי. לפתע, החיוך של חגית קפא. היא החווירה והתחילה לרעוד כשדמעות נקוות מעיניה. נעמי נבהלה: "חגית, הכל בסדר???", היא מיהרה להושיב את חגית על ספסל סמוך. "מישהי יכולה להביא כוס מים?" צעקה נעמי. מישהי מהבנות הגישה כוס מים, אבל חגית לא הגיבה. היא הליטה את פניה בידיה והתייפחה בקול. הטלפון נשמט מהיד שלה ונפל לרצפה. "טוב, בנות...קצת פרטיות, באמת!", ביקשה נעמי בתקיפות מהבנות שהתאספו סביבן ומלמלו "מה קרה?". היא נגעה קלות בגבה של חברתה. "חגיתוש, מה קרה???". שאלה בעדינות, כשהיא עצמה על סף דמעות. היא הרימה את הטלפון וראתה את הודעת הטקסט:

"חגית היקרה והצדיקה שלום,

זה רפי, אבא של הודיה. הודיה שמחה מאד על הפמוטים שקנית לה. למרבה הצער, כשעה לאחר מכן היא קיבלה דום לב. הפרמדיקים של מד"א נאלצו לקבוע את מותה. לפחות היא נפטרה מתוך שמחה ואהבה. לעולם לא נשכח כיצד טיפלת בה באהבה ומסירות אין קץ. אין לנו ספק שבזכותך היא האריכה ימים, ואף זכתה לחגוג יום הולדת 16. הענקת לה ולנו רגעים רבים של אושר ותקווה שלא יכולנו לקבל בדרך אחרת. את הפמוטים הנפלאים שקנית אנחנו שומרים כדי ללוות אותך בבוא העת מתחת לחופה. ודאי שזה מה שהודיה היתה רוצה. ישלם לך הקב"ה כגמולך. את המלאכית שהביאה אושר למלאכית שלנו. תהיי חזקה. אוהב וכואב, רפי".

רוצים גם אתם להשתתף בתחרות? תתחילו לכתוב, ושלחו את הסיפור הקצר שלכם (עד 1500 מילים) לדוא"ל debi@htv.co.il  


דרגו את המאמר - ותעזרו לקידומו בגוגל:

ממוצע 4.8 (47 מדרגים)
הנקראים ביותר
הידברות שופס

סט ארכיאולוגיה תנ"כית - הרב זמיר כהן

319לרכישה

מוצרים נוספים

המדריך המלא לחינוך ילדים - הרב זמיר כהן

בוסר המלאכים - ארגז כלים להורי המתבגר - הרב דן טיומקין

רזי התזונה - להתנקות, להבריא, לרזות בקלות

תיק מהודר עם ידית לטלית ותפילין

נטלה מהודרת "עיטורים"

ערכה מהודרת להבדלה

לכל המוצרים