צמחונות ביהדות: סיכום יחס התורה לצמחונות וטבעונות

יושם לב שמאמר עיוני זה אינו עוסק בטיעונים מוסריים או רפואיים, ולא בבחירה להיות צמחוני מטעמים אישיים. ההלכה, כידוע, אינה אוסרת על אדם להיות צמחוני / טבעוני.

מאמר זה יעסוק אך ורק במקורות תורניים והלכתיים, במטרה לברר האם קיים איסור או התנגדות לאכילת בשר ביהדות.

לאחרונה שומעים אנו פה ושם טענות, כאילו התורה מעודדת או אף דורשת מהאדם להיות צמחוני / טבעוני מפני שיש בעיה מוסרית לאכול בשר, בהסתמך על ציטוטים מסוימים מספרי הקודש.

והאמת, שכל הרמת גבה של אי מי ששומע לראשונה טענה זו – הרי היא מוצדקת, מפני שבאותה מידה שידוע ומפורסם שהתורה חסה על בעלי החיים ואסרה את צערם (וכפי שנרחיב בהמשך), הרי היא גם התירה את בשרם לאדם. ומי לנו גדול מהאבות הקדושים שאכלו בשר (בראשית כ"ז) והגישו לאורחיהם (בראשית י"ח, ח'), ומאליהו הנביא, שהעורבים הביאו לו לחם ובשר בערב ובבוקר (מלכים א', י"ז, ו') מבית הטבחים של אחאב המלך (חולין דף ה' ע"א), וכן בכל התנ"ך.

גם בתלמוד רואים שהאמוראים אף השתמשו באכילת הבשר כדי שיוכלו ללמוד טוב יותר (בבא קמא דף ע"ב ע"א), ולחזק גופם (שבת ק"מ, שרב חסדא בעשירותו לא אכל ירק, כי אמר במקום שיכנס הירק עדיף שיכנסו בשר ודגים, ועיין בשפת אמת שם שהוא משום חיזוק הגוף).

ואין צורך להאריך במקורות, שהרי כל גדולי ישראל שבכל החוגים והעדות מעולם ועד היום אכלו בשר, וכיוונו בזה תמיד לשם שמיים כמובן, אך לא ראו בכך איזשהו חסרון מוסרי.

אמנם, מכיוון שכאמור יש טבעונים מסוימים המצטטים מספרי קודש בעד הטבעונות – נפתח את המקורות שהם מביאים, ונראה מה מלמדים אותנו ענקי הרוח שכתבו אותם.

אין שמחה אלא ביין?

טענה: הגמרא (פסחים ק"ט) אומרת שעכשיו שאין בית המקדש קיים ואין בשר קרבנות שלמים, "אין שמחה אלא ביין" (הכוונה לשמחת החג בשלושת הרגלים). ומזה היו טבעונים שטענו, כי המשפט השגור בפי העולם "אין שמחה אלא בבשר ויין" הוא "מיתוס", כי בימינו זה לא כך.

הרמב"ם מסביר כיצד שמחים בחג בימינו, ופוסק: "כיצד? הקטנים נותן להם קליות ואגוזים ומגדנות, והנשים קונה להן בגדים ותכשיטין נאים כפי ממונו, והאנשים אוכלין בשרושותין יין, שאין שמחה אלא בבשר ואין שמחה אלא ביין" (פ"ו מהלכות יום טוב הלכה י"ח).

משמע מדברי הרמב"ם שיש לאכול בשר במועד כדי לקיים מצוות שמחה בחג, וכן פסקו הרבה פוסקים (ראה לדוגמא שו"ע הרב קונטרס אחרון סימן רמ"ב ס"ק ב'). ויש שפסקו שאין חיוב היום לאכול בשר בחג, אך אם תאכל – תקיים מצווה (ביאור הלכה סימן תקכ"ט, ב', בשם הב"ח והאחרונים).

(צילום: shutterstock)

אכן בבית יוסף הקשה על הרמב"ם מהגמרא הנ"ל, ונראה שהוא למד אותה כפשוטה, שהיום אין חיוב לאכול בשר בחג (אך לא למד כך מסיבות טבעוניות כמובן, שהרי בסימן ר"נ ס"ב לגבי שבת פסק שירבה בבשר כפי יכולתו), אך כבר תירצו האחרונים את הקושיא בדרכים שונות (עיין ערוך לנר סוכה מ"ב, וכפות תמרים שם, ים של שלמה ביצה פ"ב ס"ה, תורה תמימה דברים פט"ז אות ס"ג), שמכולן יוצא כדברי הרמב"ם, שיש מצווה באכילת בשר בחג. ואף הרב עובדיה יוסף, שידוע בדרכו ללכת אחר הבית יוסף, מסיק שיש בזה מצווה מן התורה (עיין שו"ת יחוה דעת חלק ו' סימן ל"ג כל המקורות, ומסקנתו שם). מכל מקום, ודאי שאחרי כל זה "שמחה בבשר ויין" היא לא "מיתוס", חלילה...

יושם לב שאיננו מביאים מקורות אלה כדי לטעון לחיוב אכילת בשר, אלא רק כדי להשיב לטבעונים מסוימים אשר סילפו מקורות, מתוך מטרה לטעון שאין כל ענין באכילת בשר בחג. יש לשוב ולהזכיר שמאמר זה לא נכתב להלכה, וכל יהודי שמעוניין להיות צמחוני / טבעוני ינהג כפי פסיקת רבותיו.

שנגזור על עצמנו שלא לאכול בשר?

אמר ר' ישמעאל בן אלישע: מיום שחרב בית המקדש, דין הוא שנגזור על עצמנו שלא לאכול בשר ולא לשתות יין, אלא אין גוזרין גזרה על הצבור אא"כ רוב צבור יכולין לעמוד בה (בבא בתרא ס').

היו טבעונים שציטטו זאת כדי לטעון לעמדה צמחונית ביהדות. אך למעשה, כל הסוגיה בגמרא שם מדברת על הנהגות אבלות מזמן שחרב בית המקדש, בדומה להנהגה להשאיר בבית אמה לא מסוידת בקיר, ולהשאיר מקום בשולחן ללא אוכל. ר' ישמעאל הוסיף שהיה ראוי שלא לאכול בשר ויין, מפני שיש בכך סמליות של אבלות על כך שאין לנו בשר קרבנות וניסוך יין על המזבח (כמו שמבואר שם בסוגיה), ולא שאין הצדקה היום לאכול בשר כשאין קרבנות.

והראיה, שהרי בדוגמא של יין אי אפשר להסביר שאין הצדקה היום לשתות יין, מפני שגם בזמן המקדש לא היו שותים אותו אלא מנסכים על המזבח, וכמו שאמר ר' יהושע (שם) למי שרצה לנהוג כך למעשה, שא"כ גם לא נשתה מים, שבטל ניסוך המים בחג הסוכות, ולא יכלו להשיב לו כמובן...

התירו לאכול בשר רק בדיעבד?

נתקלנו בטבעונים שהביאו את ה"שדי חמד" (ר' חיים חזקיהו מדיני בכרך ד' בתחילת מערכת אכילה דף תרצ"א) שמביא בשם ספר "כנסת הגדולה" שהתירו לאכול בדיעבד בשר בזמן הזה, שסומכים על רבינו ניסים... אך אשרי מי שיוכל למנוע עצמו.

כשבדקנו את הסוגיה בפנים, מצאנו שהיא עוסקת בעניין אחר לגמרי, של ההנהגה להסתפק במועט:

הגמרא שהספר "הכנסת הגדולה" מדבר עליה (חולין פ"ד) מלמדת את האדם להסתפק במועט, ולא לצרוך מזון יותר מיכולותיו הכלכליות, ואומרת שאם יש לו מנה (סכום של מאה זוזים) – יקנה ליטרא ירק (כמות קטנה) לתבשילו; עשרה מנה (1000 זוזים) – יקנה ליטרא דגים, חמישים מנה (5000) – ינה ליטרא בשר, מאה מנה (10000) – יבשל קדרה (של בשר) בכל יום!... כאמור, לפי מה שיש לו. ר' יוחנן הקל יותר, ורב נחמן, שהיה אחריו, הקל עוד יותר, והתיר אפילו ללוות כסף כדי לקנות בשר, וכמו שמסביר רש"י (ומתבאר כך בסוגיה), שהדורות נחלשו והיה צריך לחזק יותר את הגוף. ועל זה אומר הכנסת הגדולה שאנו סומכים על ר"י ור"ן ואוכלים בשר (אפילו אם אין לנו מספיק פרנסה), והכוונה לר' יוחנן ורב נחמן שאומרים בגמרא שכך יש לנהוג בימינו (ואין הכוונה לרבינו ניסים מתקופת הראשונים – חכמים שחיו אחרי שנחתם התלמוד – וכאילו זה תלוי במחלוקת ראשונים...). ועוד שאין מזכירים שזהו היתר בדיעבד, והמילה בדיעבד אינה מופיעה לא בשדי חמד ולא במקור בכנסת הגדולה. וכיוון שמתעקשים על כך, ויש שציטטו אותו בצורה שגויה, והוסיפו בו מילה שלא קיימת במקור, בדקנו היטב במקורות, והנה הציטוט המדויק:

"לענין אכילת בשר בזה הזמן כתב מרן חיים בן ישראל בנבנשתי בכנסת הגדולה יורה דעה סימן כ"ח בשם ר' שלמה לוריא ז"ל דהאידנא סמכינן אדר' יוחנן ור' נחמן ויאכל כדי חיזוק גופו ולא יסגף כלל וכו' ומרן חיים יוסף דוד אזולאי בחיים שאל סימן ג"ם כתב על זה באות ו' והכל לפי מה שהוא אדם אם באיזה דבר יוכל לסגף עצמו לכפרת עונותיו כי אין אדם וכו' הנה מה טוב עיין שם" (ספר שדי חמד כרך ד' בתחילת מערכת אכילה דף תרצ"א עמוד א').

השדי חמד שם מרחיב את העניין בסיגוף האדם את עצמו מתאוות חומריות (שזו עבודה על מידת הפרישות, המתאימה לאדם שהוא כבר צדיק – דהיינו מקיים כל מה שחייב עפ"י התורה, אלא שרוצה להתעלות במדרגות קרבת ה' – עיין ביאור מידת הפרישות בספר מסילת ישרים פרק י"ג) כאכילת בשר, וכמו שמביא בשם החיד"א "והכל לפי מה שהוא אדם, אם באיזה דבר יוכל לסגף עצמו לכפרת עוונותיו", וכמובן אין לזה קשר לצמחונות. מוסיף שם השדי חמד "ועם שכל זה משנת חסידים הוא (דהיינו הנהגות של אנשים שהגיעו לדרגה שעושים לפנים משורת הדין ומחמירים על עצמם), וחלילה לאסור לכל אדם אכילת בשר, מכל מקום למדנו כי נכון הדבר למי שיוכל לסגף עצמו, חסין קדוש יאמר לו". ונראה בהמשך, שבהרבה מהציטוטים שמביאים נגד אכילת בשר בשם הטבעונות, בעצם מדברים על הפן הזה של התרחקות מהתאוות הגשמיות (וזאת הכוונה הברורה לכל מעיין במה שמביאים מהמגיד מישרים בפרשת אמור ש"הבשר והיין שהם משכן היצר הרע אין לרדוף אחריהם כי בזולתם יחיה האדם...", ומה שכתב שם שאכילת הבשר בשבת אינה חובה, לא סותר את מה שפסק בשולחן ערוך להרבות בשר בשבת, כי גם שם זו אינה חובה אלא מצווה, ועיין שם בסוף פרשת ניצבים שאומר שההנהגה שלא לאכול בשר ויין בראש השנה היא רק ליחידי סגולה. ולומר שכאן חזר בו ממה שפסק בשולחן ערוך, יהיה כמו לומר שחזר בו ממה שפסק לשתות בפורים לשכרה עד דלא ידע וכו', מפני שבפרשת משפטים כתב "שתיית היין מעורר האדם ליצר הרע"...). ולפי הנהגה זו יהיה אירוני מאד אם אדם יסגף עצמו רק מכריך נקניק, אך בו בעת יאכל גלידה טבעונית מתוקה לקינוח.

בעלי החיים נבראו רק לשם עצמם?

היו שציטטו את הרמב"ם (במורה נבוכים ח"ג פרק י"ג), שאומר שלכל נברא יש תכלית בריאה עצמית, ולא נברא רק בשביל מציאות האדם. עוד מעט נעיין בדבריו ונראה, שמה שהתכוון לומר הוא שהקב"ה רצה לברוא את הנבראים גם לשם טבעם, כי רצונו היה בקיומם, אך אין זה סותר את העיקרון שהאדם הוא תכלית הבריאה הגבוהה והחשובה ביותר בעולמו של הקב"ה, וכל הנבראים משרתים אותו.

כמובן, אין צריך לומר את המובן מאליו, שדבריו של הרמב"ם לא באו לחלוק, חס ושלום, על דברי חז"ל שאמרו בהרבה מקומות במפורש שהעולם נברא עבור האדם, לדוגמה: "רבי שמעון בן אלעזר אומר: ראית מימיך חיה ועוף שיש להם אומנות? והן מתפרנסין שלא בצער, והלא לא נבראו אלא לשמשני..." – קידושין דף פ"ב; וכן אמרו על חטא אדם הראשון: "וכביכול לא המתין בשמחתו ואמר לא בראתי את הכל אלא בשביל האדם, ועכשיו הוא מת, מה הנאה יש לי" – מדרש תנחומא פרשת שמיני אות ג'; והמשנה הידועה: "כל אחד ואחד חייב לומר בשבילי נברא העולם" (משנה סנהדרין פרק ד' משנה ה').

כעת נשוב לדברי הרמב"ם.

הרמב"ם במורה נבוכים מבאר שלא יתכן שתכלית כל הנבראים היא רק לצורך האדם, שאם כן, לא היה צריך לברוא דברים שהאדם מתקיים בלעדיהם – ומכאן משמע שיש לבורא גם רצון שיתר הנבראים יתקיימו בזכות עצמם כפי שהם, ולא רק שישמשו לאדם או לנברא גבוה מהם (כדי לקרב את הדבר אל השכל, ניתן משל קצת רחוק כדי לסבר את האוזן: ארגון צדקה גדול שלח תעודת הוקרה לגביר שתרם סכום יפה לארגון. אמנם אם התעודה באה רק כדי להביע תודה, מדוע מצורף לתעודה גם טלפון לתרומות?... אלא מכאן שיש לתעודה עוד תכלית עצמית – לזכות את חבריו הגבירים, שגם הם יתרמו לעניי ישראל. אך מובן שלא היו שולחים את התעודה אילולא היה תורם...).

(צילום: shutterstock)

הרמב"ם סובר שגם הצמחים, לדוגמה, לא נבראו רק כדי שייאכלו על ידי בעלי החיים, אלא יש שימוש גם בעצם קיומם העצמי, מלבד מה שמועילים לחיות והבהמות. אך אין זה סותר את היעוד הנוסף שנקבע להם להזין את בעלי החיים – שהרי גם לשם כך ברא אותם, ואין זה קלקול בבריאה שייאכלו על ידי בעלי החיים, אלא יעוד נוסף עבורם. על אותה הדרך, אין בעיה בכך שהאדם ניזון מבעלי החיים, כשם שטורפים ניזונים מאוכלי עשב. אם נלך עם הגיונם של אותם טבעונים שהוציאו את דברי הרמב"ם מהקשרם, נאלץ למות ברעב כדי שלא נהיה ניזונים אף מהצמחים והמים שנבראו לשם עצמם, שהרי לכולם יש תכלית עצמית, לדברי הרמב"ם, מלבד מה שמועילים לגבוהים מהם בסדר הבריאה.

נמצאנו למדים שלפי הרמב"ם, אף על פי שלכל יצור יש תכלית עצמית בבריאה, הוא גם משרת נבראים גבוהים ממנו, כאשר האדם הוא בראש הבריאה, כפי שנאמר בתורה: "פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה, ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה הרמשת על הארץ" (בראשית א', כ"ח).

שאלה הלכתית: האם יש איסור בקניית בשר משום צער בעלי חיים?

היו טבעונים שטענו שכאשר קונים ביצים, חלב ובשר, מחזקים את התעשייה שיש בה צער בע"ח, ועוברים על איסור תורה של "ולפני עיור לא תתן מכשול" – שאחד מפרושיו הוא לא להחטיא אדם בעבירה, מפני שעל ידי שהתעשייה תתחזק, ימשיכו באיסור. האם אכן קיים איסור הלכתי כזה?

אין איסור הלכתי כזה, ומיד נלמד שיש הפרדה בין העבירה של מי שציער בעלי חיים בידיו, שאכן ייתן על כך את הדין, לבין מי שקונה מוצר מן החי, שאינו שותף לעבירה זו על פי ההלכה.

אך לפני כן צריך להקדים ולומר שאכן צער בע"ח הוא איסור חמור, ולרוב הפוסקים איסור זה הוא מדאורייתא (עיין כל המקורות באריכות בספר צער בעלי חיים בהלכה ובאגדה פרק א'), ונאמר שצער בעלי חיים שנוא לפני ה' (תשובות הגאונים, הרכבי סימן שע"ה). ודאי שהתעללות בבע"ח אינה עולה בקנה אחד עם תורתנו הקדושה, שנאמר עליה "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום". והרי אחד משלושת הסימנים של עם ישראל הוא "רחמנים" (יבמות ע"ט ועיין בפלא יועץ ערך רחמנות, כמה יש לאדם להדמות ליוצרו ולחוס ולרחם על בעלי החיים).

ואף שיש דברים שהותרו לצורך האדם, כמו למשל רכיבה על בהמה, מכל מקום אכזריות מופרזת כמו שיש בתעשייה לעיתים, או צער בלי צורך, אסורים בכל מקרה, תמיד (עיין בגדרים בשו"ת שבט הלוי ח"ב סי' ז', ועיין תרומת הדשן, פסקים וכתבים, סי' ק"ה, שעם ישראל מחמיר על עצמו בצער בעי חיים אף בדברים המותרים מצד הדין, והביא מקור למנהג זה). ויש מגדולי הראשונים שסברו שאחד מהטעמים העיקריים במצוות שחיטה ע"פ הפשט הוא מניעת צער בעלי חיים (רמב"ם במורה נבוכים ח"ג, פרק מ"ח, רמב"ן על התורה בבראשית א',כ"ט וכפי שהסבירו את דבריו המהר"י אבוהב והחת"ס, ספר החינוך מצוה תנ"א), שהרי כידוע, השחיטה היהודית היא הדרך הקלה ביותר להמית בהמה, כפי שהוכח מחקרית.

(צילום: shutterstock)

אמנם לצערנו, נראה שקיים צער בעלי חיים בתעשיית הבשר, גם אם לא בממדים שמתארת התעמולה הטבעונית. אמנם כדאי לציין שבמקומות שיש בהם השגחת כשרות מעולה קיימת פחות בעיה, מפני שמטעמי כשרות מחויבים להשגיח על הבהמות והעופות שלא יפצעו, אך למרות זאת יתכנו תופעות של צער בעלי חיים, מכיוון שעל-פי חוקי המדינה אין למשגיחי הכשרות אפשרות להתערב במה שלא קשור לעצם כשרות המוצרים.

כעת, היו טבעונים שטענו שבקניית מוצרי בשר נעשינו שותפים לדבר עבירה של צער בעלי חיים, ועוברים על הפסוק "ולפני עיוור לא תיתן מכשול". אך אין זה נכון הלכתית, כי דין זה נאמר רק בעבירה ישירה, שבה החוטא משתמש במחטיא כדי לבצע את העבירה, אך לא בעקיפין, כפי שמתקיים בתעשיית הבשר.

הדין "לפני עיור לא תתן מכשול", נאמרו בו גדרים כמו בכל הלכות התורה, ולפי גדרים אלו לא נאסר לקנות את המוצרים, על אף המציאות העגומה שיש בתעשייה משום צער בעלי חיים, משום שגם אם נניח שדבריהם אמת הם, שבכל המקומות ממש עוברים על מה שמוגדר בהלכה כצער בעלי חיים (למרות שמדיווחי העובדים בשטח עולה תמונה שונה לגמרי בהרבה מהמקומות, כמו שכבר פורסם במאמרים אחרים) – אמנם איסור התורה נאמר רק אם החוטא לא יכל לעבור את העבירה בלעדי המחטיא אותו ("תרי עברי נהרא" בלשון התלמודית), ואם יכל לעבור את העבירה בלעדי המחטיא, כמו בענייננו, גם מי שאוסר בזה סובר שזה רק מדרבנן, משום מסייע ידי עוברי עבירה (עין שו"ע יו"ד סימן קנ"א ס"א ברמ"א ובנושאי הכלים שם). ובמקרה שלנו, גם איסור זה לא שייך, מכמה סיבות, ונזכיר רק שתיים פשוטות: כל מקום שמסייעים לעבירה שלא בשעת העבירה – כמו במקרה דנן שנותנים את הכסף בחנות, והעבירה נמצאת אח"כ הרחק במקום אחר, וגם לא מסייע ממש לגוף העבירה – שלא מושיט איסור ממש לידו של העובר כמו כוס יין לנזיר (ע"ז ו'), אלא נותן כסף לחנות, שבסופו של דבר יגיע לתעשייה, אין איסור בכך (עיין שו"ת כתב סופר יו"ד סי' פ"ג ד"ה ויש סיוע לזה, ושו"ת המהרש"ם, ח"ב, סי' צ"ג שגם הוא פסק שאין דין "מסייע" שלא בשעת העבירה). ועוד, שכשנותנים כסף לאדם שחשוד על עבירה, אם יש ספק שיעשה בכסף עבירה, מותר (עיין ריטב"א ע"ז ס"ג. שכך יוצא מהגמרא שם), וכאן, כמובן יתכן שבעל החנות, ואף בעל המפעל, ישתמש בכסף זה לצרכיו האחרים (ואת דברי הפתחי תשובה בחו"מ סי' שנ"ו שאומר ש"יש איסור קניה בדברים האסורים" הוציאו מהקשרם לגמרי, ששם מדובר באנשים שסחרו בסחורה גנובה, שנגנבה מגוי ע"י גוי אחר, ובכך עברו על חרם הקדמונים, וסיכנו בכך את קהל היהודים שהיה צריך לשלם סכום גדול כדי להינצל מהכמרים הזועמים שם, ולא מזכיר הלכות "לפני עיוור" כלל).

וכיוון שעצם שחיטת הבשר או מעשה החליבה או הטלת הביצה לא מהווה, כמובן, צער בעלי חיים, אלא הצער נגרם בתנאים שבהם מחזיקים את בעלי החיים בחלק מהמקומות, הרי צריכת מזון מן החי דומה לצריכה מכל מקום עבודה שנעשות בו עברות שלא נובעות ישירות מהתפוקה שלו. למשל, ישנם מפעלים שמפגש אנשי הצווות שם גורמת להם באופן קבוע אינספור איסורים של לשון הרע וכו'. וכי אסור יהיה לקנות מהם משום "לפני עיוור", מפני שמחזקים מקום שמרבה לשון הרע?

וכפי שהקדמנו בתחילת המאמר גדולי ישראל, המדקדקים כידוע וכמובן בכל מעשיהם שיהיו ע"פ ההלכה, גם בימינו צורכים כולם מוצרים מהחי, ולא חוששים שעוברים בכך על "ולפני עיור..." או מסייע לידי עוברי עבירה (למרות שוודאי מצטערים על כל עבירה על רצון ה' כמו צער בעלי חיים, אך עושים את ההפרדה ההלכתית כנ"ל).

ולכן, ללא קשר לשאלה המוסרית ולהחלטתו האישית של אדם אם לצרוך בשר – לגבי השאלה ההלכתית, לא נראה כל איסור הלכתי של "ולפני עיוור לא תיתן מכשול" בנדון המורכב של תעשיית הבשר. שימו לב שאין לנו כל כוונה לעודד או לאסור אכילת בשר, אלא רק לדייק במקורות ההלכתיים, כדי למנוע את סילופם בידי בעלי אג'נדות למיניהם.

קרבנות - תחליף לעבודת אלילים בלבד?

נתקלנו בטבעוני שהביא את הרמב"ם (מורה הנבוכים ח"ג,פרק ל"ב), שבאר את טעם הקרבנות שהצטוו ישראל כהרחקתם מהעבודה הזרה שהיתה נהוגה בימיהם, ולייחד את העבודה לה'. אך חלילה לחשוב שבכך אומר הרמב"ם שאין כל משמעות נוספת ועליונה לקרבנות, שהרי הרמב"ם עצמו (משנה תורה הלכות מעילה ח', ח') כתב "ראוי לאדם להתבונן במשפטי התורה הקדושה ולידע סוף עניינם כפי כחו, ודבר שלא ימצא לו טעם ולא ידע לו עילה, אל יהי קל בעיניו, ולא יהרוס לעלות אל ה' פן יפרוץ בו, ולא תהא מחשבתו בו כמחשבתו בשאר דברי החול... והחוקים הן המצות שאין טעמן ידוע. אמרו חכמים חוקים חקקתי לך, ואין לך רשות להרהר בהן, ויצרו של אדם נוקפו בהן, ואומות העולם משיבין עליהן כגון איסור בשר חזיר ובשר בחלב ועגלה ערופה... וכל הקרבנות כולן מכלל החוקים הן, אמרו חכמים שבשביל עבודת הקרבנות העולם עומד, שבעשיית החוקים והמשפטים זוכין הישרים לחיי העולם הבא, והקדימה תורה ציווי על החוקים, שנאמר ושמרתם את חקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם". ובמורה הנבוכים רק גילה לנו אחד משבעים פנים הגלויים של טעם הקרבנות בתורה. ודאי שאין לחשוב שכשאין חשש לעבודה זרה אין טעם לקרבנות, שהרי הרמב"ם (תחילת הלכות מלכים פרק י"א) כותב בעצמו שכשיעמוד מלך המשיח "וחוזרין כל המשפטים בימיו כשהיו מקודם, מקריבין קרבנות...", ועל תקופה זו נאמר בנביא "כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים" (ישעיה י"א, ט'), ואז הרי לא יהיה חשש להימשכות אחרי עבודה זרה...

האם הראשונים והאחרונים כתבו נגד אכילת בעלי חיים?

רוב הקוראים יוכלו לדלג על חלק זה, מאחר שכאן אנו נכנסים לציטוטים ומקורות שמתאימים רק למעיינים:

נתקלנו בטבעוני שטען שהרמב"ן (בראשית א', כ"ט) כותב שנאסרה אכילת בעלי חיים לאדם הראשון מפני ש"יש להם קצת מעלה בנפשם נדמו בה (במעלה זו) לבעלי נפש המשכלת (האדם)" וכו'. אך לא הביא את המשך דבריו: "כאשר חטאו, והשחית כל בשר את דרכו על הארץ, ונגזר שימותו במבול (כל בעלי החיים), ובעבור נח הציל מהם לקיום המין, נתן להם רשות (לנח ובניו) לשחוט ולאכול, כי קיומם בעבורו".

עוד הביא את ספר העיקרים (מאמר שלישי, פרק ט"ו) בו ר' יוסף אלבו מביא טעם לאיסור אכילת בשר לאדם הראשון בתחילה: "מלבד מה שיש בהריגת הבעלי חיים אכזריות חמה ושטף אף ולמוד תכונה רעה אל האדם לשפוך דם חנם, עוד יוליד אכילת בשר קצת הבעלי חיים עובי ועכירות ואטימות בנפש".

ראשית, "קצת בעלי חיים" הכוונה לבעלי החיים הטמאים והאסורים באכילה לישראל, כמו שמסביר שם "שאחר שאסר לישראל קצת בע"ח אמר בסוף 'ולא תשקצו את נפשותיכם'...וכן אמרו רבותינו ז"ל על זה הפסוק, עבירה מטמטמת נפשו של אדם, שנאמר ונטמתם בם אל תקרי ונטמאתם אלא ונטמתם...", ופסוקים אלו נאמרו על בעלי החיים הטמאים כמובן.

אך מוסיף ש"אע"פ שבשר קצת הב"ח (היינו הטהורים) מזון טוב ונאות אל האדם", אסר אותו האלוקים בתחילה "בעבור הרע והנזק המרובה שאפשר שימשך מזה אליו": ר' יוסף אלבו מסביר שעצם מעשה הריגת הב"ח אינו מעשה פסול או רע בפני עצמו (כמו שנראה עוד בדבריו לקמן), אלא "לימוד תכונה רעה אל האדם לשפוך דם חינם", דהיינו יש בעיה בהשפעתו על האדם, אך מאריך שם להסביר שקין והבל טעו בדיוק בנקודה זו (כל אחד מהם בטעותו, ע"ש), וכמו שכותב על קין "אבל עיקר החטא היה לפי שלא חשב היתרון שיש לאדם על הב"ח לכלום, וחשב ג"כ היותו אסור בהריגת הב"ח, אחר היותו שוה אליהם לפי דעתו כמות (מלשון מוות) זה כן מות זה", וזה גרם לו להקל ראש בהריגת הבל אחיו, ולאחר שנענש על הריגת הבל, הוא וצאצאיו חשבו שיענשו גם על הריגת בע"ח בגלל עצם הריגתם, "ונשאר זה הדעת הנפסד בקין ותולדותיו עד שנולד שת (הבן השלישי של אדם הראשון המוזכר בתורה, ממנו נשתת כל העולם)...". ומוסיף שם לבאר שזה גרם לירידה המוסרית, עד שהמבול כילה את כל צאצאיו של קין לגמרי. וכשיצא נח מן התיבה "רצה השם יתברך לשרש זה הדעת ולעקור אותו מן העולם", ולכן התיר לאכול כל בשר (לנח ובניו אף את הב"ח הטמאים), מפני שהנזק שיוכל להיגרם מכך קטן בהרבה מהדעה ש"מותר האדם מן הבהמה אין", כפשוטו ממש. נמצא שספר העיקרים מלמדנו את היפך מה שרצו להוציא ממנו – התורה מחנכת את עם ישראל בדווקא לשחוט את בעלי החיים הטהורים על מנת לאכול את בשרם, אף על פי שיכול להיוולד מהריגתם (ולא מאכילתם!) חסרון מסוים (בנפשו של האדם ובלי קשר לעצם ההריגה), מפני שחסרון זה עדיף בהרבה מההשקפה הטבעונית שהריגת בעלי חיים שווה או דומה במשהו להריגת אדם – השקפה שהובילה בעבר את האנושות להידרדרות מוסרית עד למבול (וידוע שבגרמניה של תקופת מלחה"ע השניה, ארגונים עם השקפה זו שגשגו בצורה של כביכול "צער בע"ח", וכל מי שלמד על "תורת הגזע" הנאצית יודע שהתנהגותם הגרועה מחיות נבעה מכך שהשוו את האדם בהישרדותו לחית שדה משוכללת). נראה שאף מי ששוקל להתלמד במלאכת השחיטה, לא צריך לחשוש מאיזושהי השפעה רעה על נפשו, שהרי ספר העיקרים דיבר על התקופה שלפני מתן תורה, ולפני שהצטווינו על מצוות השחיטה. לעומת זאת היום, כאשר היא מצווה מן התורה, ומברכים עליה "אשר קידשנו במצוותיו וציונו על השחיטה", הרי היא ככל קיום מצווה, שעליה נאמר "שומר מצוה לא ידע דבר רע" (משלי י"ט,ט"ז, ועיין ספר החפץ חיים חייו ופעלו ח"ג, עמ' תתר"ה שמביא את מצוות שחיטה כדוגמא למצווה של שפיכת דם, שאחר שהיא מצווה אינה משפיעה אכזריות, אלא אדרבה, נדיבות ורחמים). והרי חז"ל הורו שאחד מששת הדברים שצריך תלמיד חכם ללמוד הלכה למעשה באופן פרקטי, הוא לאמן את ידיו במצוות שחיטה (חולין ט'). ודאי שלא היו משיאים ת"ח עצה רעה לקלקל מידותיהם חלילה...

נאמר בתורה (ויקרא י"ז, ג'-ד') "איש איש מבית ישראל אשר ישחט שור או כשב... ואל פתח אהל מועד לא הביאו להביא קרבן... ונכרת האיש ההוא..." – וטוענים שר' ישמעאל למד בפסוק זה שמי ששוחט בהמה שלא לשם הקרבת קרבן, בזמן שהיו ישראל במדבר, הרי הוא חייב כרת. ואף שר' עקיבא חולק ולומד אחרת את הפסוק, כבר פסקו הלכה כר' ישמעאל, ורואים מכך שהתורה כביכול "לא בעד" אכילת בשר.

ראשית, יש להעמיד דברים על דיוקם – גם לפי ר' ישמעאל, שלומד שהיה אסור בשר תאווה לישראל במדבר (חולין ט"ז, דהיינו שאסור היה לעם ישראל לשחוט סתם בהמות לאכילה בלי להביאם כקרבן, שחלקו יוקרב על המזבח וחלקו יאכל), ישנה מחלוקת ראשונים אם אכן כששחט בהמה רגילה שלא לצורך קרבן מתחייב בכך כרת מהפסוק הנ"ל (שיטת רש"י בסוגיה), או שהפסוק מדבר רק על אדם שלקח בהמה שהוקדשה כבר לשם קרבן, וצריך לשחטה ולהקריבה במשכן שהיה במדבר (שהיה מקביל לבית המקדש שנבנה בירושלים מאות שנים לאחר מכן), ובמקום זאת הלך ושחט אותה מחוץ למשכן, ונמצא ששחט את הקרבן שלא במקומו, ואז חייב כרת. אבל גם לר' ישמעאל, אם שחט בהמה רגילה שלא הוקדשה לקרבן ("חולין" בלשון חז"ל), בלי להביאה לקרבן במשכן אלא רק כדי לאכלה, עבר אמנם איסור, אך לא התחייב כרת כלל (שיטת תוספות שם ועיין שאר ראשונים בסוגיה).

אמנם כל זה היה רק לשם הדיוק, כי למעשה, לפי ר' ישמעאל, בכל מקרה אדם ששחט בהמה שלא לשם קרבן בזמן המדבר נהג שלא כדין. אך אין בכך כל רעיון של אידיאל נגד אכילת בשר, מפני שהגמרא שם מסבירה שהטעם שהתורה אסרה לשחוט שלא לשם קרבן הוא משום שישראל חנו במדבר בקירוב מקום למשכן, ויכלו, בכל פעם שרצו לאכול בשר, להביאו כקרבן שלמים שחלבו ודמו יוקרבו על המזבח ובשרו יאכל, ויקיימו בכך מצוה של הקרבת קרבן עם כל עניינה בלי טורח. אמנם כשנכנסו לארץ ישראל, והיו רחוקים מהמקום שבו אפשר להקריב, כי התפרסו מושבותיהם בכל הארץ, כבר לא יכלו להביא קרבן שלמים בקלות, והתורה, שמכירה בצורך האדם בבשר, התירה להם לשחוט ולאכול בלי להביא את הבהמה לקרבן. ותדע – שהרי ר' ישמעאל עצמו סובר שרק "בהמות" (צאן ובקר) שהיו ראויות לקרבן נאסרו לבשר תאווה במדבר, ולא "חיות" (בע"ח שגדלים בר כמו צבי, אייל ויחמור) שאינן ראויות לקרבן – אותן היה מותר לשחוט ולאכול במדבר בלי סייג (כמו שהגמרא שם בדף י"ז אומרת שמודה ר' ישמעאל שאכלו במדבר צבי וכד' כמבואר בפסוקים), ואם יש כאן איזושהי חמלה על בעלי החיים, במה שונות החיות מהבהמות? אלא ודאי שעניין איסור בשר תאווה במדבר לפי ר' ישמעאל לא נובע מרעיון צמחוני כזה או אחר.

ונמצא שלא משנה לענייננו כמו מי נפסקה ההלכה, אך שוב, לשם הדיוק בלבד, נאמר שהרמב"ם (שכידוע הוא היחיד מעמודי ההוראה שפסק הלכה בעניינים אלו) פסק כמו ר' עקיבא (הלכות שחיטה ד', י"ז, וכפי הכלל הידוע שהלכה כר"ע מחבירו – עירובין מ"ו), וכן רש"י על התורה בפסוק שהבאנו, "איש איש מבית ישראל אשר ישחט שור או כשב... ואל פתח אהל מועד... ונכרת האיש ההוא..." – מפרש "במוקדשין הכתוב מדבר, שנאמר 'להקריב קרבן'", דהיינו שאף על פי שלשיטתו, לפי ר' ישמעאל, פסוק זה מדבר על כל בהמה ששחטו שלא לקרבן, פירש כמו ר' עקיבא שמדובר בפסוק על בהמה שהוקדשה לקרבן דווקא.

*התורה (במדבר פרק י"א) מספרת שבני ישראל במדבר התלוננו על כך שבמצרים אכלו מגוון רחב של מאכלים: דגים, קישואים, אבטיחים, בצלים, שומים, ואילו עכשיו אוכלים הם כל הזמן רק את אותו מאכל: המן שהיה יורד להם מן השמיים, וביקשו לאכול בשר. הקב"ה שולח כמות עצומה של עוף הנקרא "שליו", שיספיק לכל העם למשך חודש שלם עד שימאסו בו ויקוצו בו, ואז מכה אותם מכה רבה מאד, ורוצים להביא ראיה מכאן שהתורה מתנגדת לרעיון של אכילת בשר.

חטא "המתאוננים" במדבר, האריכו המפרשים במהותו. אך באופן כללי, היתה זו כפיות טובה בכך שהתלוננו על המן הניסי שירד להם מן השמיים, שבו יכלו לטעום כל טעם שרצו, כמו שאמרו חז"ל (יומא ע"ה), והזכירו את מטעמי מצרים שהיו אוכלים. אף אחד מהמפרשים לא מפרש שחטאם התבטא באכזריות על בעלי החיים שבקשו את בשרם, וגם האברבנאל (שמות ט"ז) שמביאים את דבריו "שהיתה שאלת זוללות ותאוה רעה", מדבר (שוב) על בעיה של הימשכות אחר תאוות גשמיות, וכמו שכותב שם בהמשך "ויפנו אל המדבר – רוצה לומר שלא פנו לאכילת הבשר והלחם... נחמו (התחרטו) מדבריהם ומתאוותיהם הגשמיות, וחזרו בתשובה שלמה".

הכלי יקר (דברים י"ב, כ') אכן אומר שאדם שה' הרחיב את גבולו (העשיר אותו), ואז הוא מבקש לאכול בשר, "דומה זה קצת לפריקת עול מלכות שמיים", אך (כרגיל) בכל הקטע הוא מדבר על ההימשכות אחר התאוות הגשמיות, וכמו שמתחיל "הורה שאין האדם הומה אחר התאוות כי אם מתוך הרחבה יתרה...".

*האברבנאל (בראשית ט', א') אמנם כתב שהותר בשר לבני נח מפני שאחרי המבול לא היה להם אוכל מן הצומח, ואם יחכו עד שיזרעו שדות ויטעו כרמים ימותו ברעב; אך נשאלת השאלה, שהרי כל מקום שבו הלכה נדחית מפני פיקוח נפש, הרי כאשר סרה הסכנה – חוזר האיסור למקומו, ואם כן מדוע לא חזר האיסור של אכילת בשר, אף לא ברמז, לאחר שזרעו ונטעו? אלא ודאי שהאברבנאל רצה לתת טעם לתזמון הגשמי של ההיתר עפ"י הפשט, אך כמובן שיש גם סיבה רוחנית כמו שראינו ברמב"ן, וכמו כן גם רבינו בחיי על התורה, שאחרי שכל בעה"ח ניצלו במבול בזכות נח, הותרו באכילה לו וזרעו לעולם, או כמו שכתב האריז"ל בשער הכוונות (כוונת האכילה ע"ו, א'), שלאחר המבול נתקלקלו בעלי החיים, והוצרכו לתקנם ע"י אכילתם, וכך להפכם מדרגת חי לחלק מהאדם עצמו האוכל אותם.

וכביכול כדי ש"לא נאשים אותו בצמחונות", ממשיך האברבנאל שם "רוצה לומר ואין ראוי להשחית צלם נכבד כמוהו (כמו האדם) – מה שאין כן בע"ח שלא נבראו בצלם!".

מה שכותב האברבנאל (דברים י"ד, ג') שנאסר הבשר לאדם הראשון מפני שלמותו, והותר לנח ובניו מפני רשעת טבעם – הרי הוא מסביר מדוע היה טוב לאדם הראשון לנהוג כך: "כי הזנת האדם בצמחים היא טובה ונאותה מאד, לפי שלפשיטותם יולידו דם רקיק ובלתי רותח... ולהשתעבד התאוות הגשמיות אל הנפשיות, ועם שהיה בזה סיבה לאריכות הימים... אמנם מזון הבשר הוא הפך זה...", ומסיים שם "והשינוי הוא כפי הכנת המקבלים, והוא מה שרציתי בו" – כך מסביר את היתר חלק מבעלי החיים לעם ישראל בהר סיני ואיסור חלקם. והיינו, שכל ההתייחסות היא תמיד מה מתאים לאדם במצבו כרגע ("הכנת המקבלים"), ויתרום לשלמותו, ולא מדובר כלל ביחס לבע"ח עצמם.

ולכן להסיק ש"לאדם שמזגו רע מותר הבשר באכילה, ולאדם שמזגו טוב אסור הבשר באכילה", יהיה נכון רק לגבי אדם כזה שהגיע למדרגת אדם הראשון, שהאברבנאל כותב שאפילו ישראל במעמד הר סיני (שנקראים "דור דעה" והגיעו למדרגת נבואה!), לא הגיעו אליו, ולכן הותרו להם הבהמות הטהורות... וכבר ראינו כיצד כל גדולי האומה אכלו בשר, ולא "חשדו בעצמם" שהגיעו למדרגה הזאת שכבר יאסר להם הבשר, וממילא מובן שכלל לא שייך שיחזור האיסור הראשון לאף אחד בעולם הזה.

(צילום: shutterstock)

המלבי"ם (בראשית א', כ"ט) שכותב "וכבר בארו החוקרים שהאדם משורש יצירתו לא נברא לחיות מן הבשר, שכן נראה מבריאת השיניים והמלתעות שלו", רק מוכיח ומראה בחוש את מה שכתב לפני כן, שאדם הראשון לפני החטא נברא בלי יצר לתאוות בשר, ואכן הבשר היה אסור לו אז, אך אחרי החטא נשתלה בו התאווה הזו, ובאמת הותר לו בימי נח, אך מבנה הגוף נשאר כמו שהיה לפני החטא.

ובבראשית (ט', א') כתב המלבי"ם "מפני שנכרת כל עץ וצמח השדה וכל אוכל – לזה התיר להם לאכול בשר. שלא יהרגו האחים זה את זה כמו קין והבל – אמר שופך דם האדם באדם דמו ישפך...". וחתכו את המשפט באמצעו, כאילו שהמלבי"ם כתב שכדי שלא יהרגו זה את זה התיר להם בשר....

ומי שמסתפק משום מה בדעת המלבי"ם על צמחונות, יעיין נא בדבריו בפסוק ג' שם, "וכמו שאין עוול אם יאכל החי את הצומח, כי יתעלה בזה שישוב להתהפך לגוף הבע"ח, כן אין עוול אם המדבר (האדם) יאכל את החי, ויתעלה להיות גוף של מדבר"... (כנ"ל בדברי האריז"ל. ויסוד זה מוסכם אצל המקובלים, ותמיד יש לבדוק מי הוא בעל הדעה כדי לתת לה את המשקל המתאים).

מביאים את מה שכותב ר' חיים ויטל (שער הגלגולים הקדמה ל"ח), שהזהיר אותו האריז"ל שלא ישחוט ולא ימית שום בריה, אפילו כינים ופרעושים, אך השמיטו מה שמקדים, שגילה לו האר"י שבגלגול קודם הוא כבר קיים מצוות שחיטה, והאזהרה שלא להמית שום בריה היא מיוחדת אליו, ששורש נשמתו הוא מקין שהרג את הבל, ועוד שצריך לתקן חטא של שפיכות דמים שהיתה לו בשוגג בגלגול קודם, כמו שכותב שם במפורש, לכן אמר לו שיתרחק מכל הדומה לכך לגמרי. ועיין שם עוד הרבה הנהגות מיוחדות שהורה לו האר"י לנהוג לפי שורש נשמתו (ביניהן רמת כשרות הבשר שיאכל...).

וכאן אקשה על אותו טבעוני שמביא ציטוטים אלה מהנהגת האר"י ז"ל שלא להרוג שום בריה, שהרי אפילו הוא אוכל ירקות עלים מגידול מיוחד למניעת חרקים, ובכך הריהו שותף לשיטתו להריגה המונית בהדברה של אינספור חרקים, ואם קונה דווקא אורגני לגמרי – הרי בזה או שמקרצפים את החרקים החוצה למוות, או שלא נשמרים כל כך מ"אכילת בשר"... ולשיטתו, במה שונה צער הזבובון מצער הפרה? והאם אכן לא מדביר נמלים מביתו או את קרדיות האבק ממצעיו? (ואין זו שאלה על מקובלים בדרגת ר' חיים ויטל כמובן, שנהגו פרישות יתירה בכל דבר, ועוד שכל העניין שם היה שלא להמית במתכוון – שהרי לתקנת האדם החמירו על עצמם, ולא לתקנת הפרעוש...). ולכן לא ראוי לטבעוני להביא ראיה מאותם מקובלים.

הראי"ה קוק במקומות שונים אמנם ראה ברעיון של אי אכילת בשר דבר שיהיה שייך כשהעולם יעבור ל"מצב הבא", שלו דהיינו לאחר הגאולה השלמה, בזמן שנאמר עליו "וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ... ואריה כבקר יאכל תבן וכו'..." (ישעיה פרק י"א). ואמנם זהו רעיון מקורי (ולא ראינו שזו דעה רווחת אצל שאר חכמי ישראל), אך אפילו לדעה זו, אם היינו שואלים את הראי"ה קוק מה דעתו על רעיון של טבעונות הלכה-למעשה בדורנו, לא היה משיב לנו להיות צמחוניים. על כך נוכל ללמוד מאיגרת ששלח לבנו (אגרות הראי"ה, ח"ג, אגרת תת"ב) "ע"ד אכילתך, עיקר כוונתי שתדקדק יפה יפה אם לא תגרום מניעת אכילת בשר חלילה שום רפיון כל דהו (כל שהוא) בהתפתחות האומץ הגופני והנפשי, ושלא ללכת שבוי אחרי הדולגים על ההרים של תנועת צער בע"ח, שרובם כמדומה יש במעמקי רוחם טינא (טינה) גנוזה של שנאת הבריות, וכל המדות המסתעפות ומכורכות עמה, ודי לנו ההוכחה של תפיסת המקום אשר לתנועה זו במחנה האפל של שונאי ישראל המעמיקים ברשעתם, אע"פ שיש מקום לניצוץ אורה זה להיות חודר לפעמים אצל גדולי קדושי רוח השואפים לרוממות קדשי הקדשים, לדלות מים עמוקים, מבאר מים חיים מנחל ה', אשר יצא מבית ה' להשקות את נחל השיטים. והרעיון המקודש של העלאת נפש הבהמית ונצוצות הקודש, ההולך בסוד שיח צפונות רזי תורה (כמו שכבר ראינו לעיל בשם האריז"ל והמלבי"ם, שכשאדם אוכל בשר בהמה מעלה אותה ואת הניצוצות הטמונים בה לדרגת אדם), הוא נותן לאומץ המוסר האנושי, ולאושר כל חי בכללו, בהצטרפות כל היש, כל מעשה ה' הגדול, הרמה יותר מכל מה שתוכל כל חמלה חנוקת רוח לתן בחולשתה וכעסה גם יחד". ורואים אנו בדבריו את החילוק שאמרנו, בין החלק הרעיוני, שמצא בו באופן מקורי מקום מסוים, לחלק המעשי של אי אכילת בשר, ששלל מכל וכל.

(צילום: shutterstock)

סיכום

במאמר זה התייחסנו רק לציטוטים העיקריים שנוהגים טבעונים מסוימים לסלף עבור השקפתם, אך כמובן שאין סוף ל"משחק הציטוטים" והוצאתם מהקשרם. דוגמאות אלו היו חשובות כדי לגלות לקוראים על השיטה של הוצאת הדברים מהקשרם, וכל המתעניין מוזמן לפתוח ולעיין בכל מקור בהקשרו – כפי שלימדנו הרמב"ם באיגרת תימן: "דע, שלא יעבור לשום אדם לקחת מלה אחת מעניין שכלו דבק ומתחבר, להיות לו לראיה ולסמוך עליה, אבל ראוי לו לעיין במה שקדם מן העניין ומה שאחריו, כלומר שיעיין בתחילת המילה ההיא שסמך עליה מתחילת עניינה, ובאי זה עניין ופסוק עד שישלים העניין, ואז ידע כוונת אומר העניין, ואז יקח ראיה ממנו, ואין ראוי לשום אדם לקחת ראיה מדבר מוכרת (מנותק) מאשר לפניו ומאשר לאחריו. ואילו היה זה עובר (מתקבל), כמו כן ראוי לומר שהקדוש ברוך הוא הזהירנו שלא נשמע מן הנביא )שלא נשמע בקולו), שכן הוא אומר (דברים י"ג ב'): "לא תשמע אל דברי הנביא ההוא", וכן נוכל לומר שהקדוש ברוך הוא צוונו לעבוד עבודה זרה, חס וחלילה, שכן כתיב (דברים י"א ט"ז): "ועבדתם אלהים אחרים והשתחויתם להם" והרבה כיוצא בזה. ודבר זה מבואר בטולו, שאין לוקחים ראיה משום פסוק בשום פנים, עד שידעו כוונת העניין מתחילתו ועד סופו, ואז יובן ענינו".

ומה שטוענים שאחרי הכל, גם אם יהיה אי מי שיביא ראיות שמותר לאכול בשר עפ"י התורה, הרי הם הביאו ראיות כביכול שאסור, וא"כ, כיצד נדע מה הם הפנים הנכונים של התורה? ועונים, שהרי נאמר בחז"ל על התורה "זכה – נעשית לו סם חיים, לא זכה – נעשית לו סם מיתה" (יומא ע"ב), ו"דברי תורה יש בם להמית ולהחיות, היינו דאמר (זה שאמר) רבא: למיימינים בה סמא דחיי (סם חיים), למשמאילים בה סמא דמותא (סם מיתה)" (שבת פ"ח). והרי אם נאסור לאכול בשר נמנע מכך מוות של בע"ח, וא"כ זו הדרך של סם חיים, וזו הראיה שאלו הפנים האמיתיים של התורה.

מעולם לא שמענו שכך מכריעים סוגיות בהלכה, או בין ראיות עם טענות לוגיות, אלא כמובן ניתן לאדם שכל מאת בוראו כדי שיבדוק כל ענין מוסרי או הלכתי מהשורש ויבחר לו דרך סלולה, ושוב משמעות מאמר חז"ל שמביאים אומר בדיוק את ההפך ממה שהוציאו ממנו, שהרי רש"י במסכת שבת שם מפרש "למיימינים – עסוקים בכל כחם, וטרודים לדעת סודה, כאדם המשתמש ביד ימינו שהיא עיקר" – התורה היא סם חיים למי שטורח בה לברר את האמת עד תום.

* * *

לסיכום נציין שהצגנו מאמר זה בפני תלמידי חכמים גדולים וחשובים, ובראשם הרב הגאון ר' פנחס ברונפמן שליט"א רב קהילת חניכי הישיבות מערב ב"ב, ודיין ומו"צ בבד"צ חניכי הישיבות מרכז ב"ב ושלח לנו את המכתב הקצר הבא:

"ראיתי את מאמרו של הרה"ג רבי בנימין דאר שליט"א, ודבריו נכונים להלכה ולמעשה, ואין שום מניעה לאכול בשר וכל היוצא מבע"ח כשרים וטהורים. ואף אם המגדלים עוברים על איסור צער בע"ח, אין בזה לפני עיור, ומותר לקנותם, ובאעה"ח, פ. ברונפמן".