כל התכנים של ידידיה מאיר / בשבע

"אני רק רוצה להגיד לכם", הוא אומר באמצע חודש טבת, "אנחנו עוד באמצע יום הכיפורים. עדיין לא התפללנו נעילה, עדיין לא סגרנו את שערי המלחמות"

בדיוק שם, ברגעים הקשים ביותר, ר' אריה לוין מאיר להם פנים ומזכיר להם לא את יום המיתה אלא את יום תחיית המתים

שוב אנחנו בוחרים במוות? אנחנו בוחרים בחיים. האויבים שלנו בוחרים במוות. מה קורה פה? יכול להיות שנפלתי על הקלטת יום ההולדת ה־69 של גרוסמן?

אתם יודעים אולי למי אפשר לפנות ולבקש תגובה על השאלה הבאה: איך דו"צ מחליט לאילו סוגיות נפיצות להתייחס ולאילו לא? ממה להתעלם, את מה לגמד, ומה להגדיל לשערורייה?

אנשים כמוני מחפשים כל הזמן רק מצוות "יפות" ליחצן לעם ישראל, בלי להבין שהחיבור של יהודי, של כל יהודי, לתורה ולמצוות, הוא הדבר הכי פנימי, הכי נשמתי. שהכי עושה לו טוב

יש לנו הזדמנות של פעם בשבע וחצי שנים לפגוש את פרק "אלו מציאות" מבית הספר מחדש. והפעם כילדים גדולים

איזו הגדרה של הרב קוק: אתם רואים יהודים שנלחמים בדתיים או בחרדים? תבינו שבעצמם הם נלחמים. את גופם הם מכים. עם נשמתם הם מסוכסכים. אבל בסופו של דבר הנשמה שלהם תנצח

על פרוג'קט אינספייר ואינספור סיפורים מרגשים ומעוררי השראה. מה עושה סלפי תפילין אחד?

לאחר שאלקנה נהרג ביחד עם עוד עשרים לוחמים באסון קריסת המבנים, החליט הרב שי שצריך להשלים את לימוד המסכתות האלו עד לאזכרת השלושים

"זה הבן שלי, והוא משרת בסיירת גבעתי". והוא אמר לה בחיוך: "אמא, בעוד כמה חודשים אני מסיים את הצבא וחוזר להסדר. האם גם אז כשאני אבוא לבקר, בחור ישיבה מקריית שמונה, את תשוויצי בי ככה? תכירו, זה הבן שלי והוא לומד תורה?"

והם חדורים כל כך במטרה הרעה הזאת, וכל כך לא רואים בעיניים, שלמענה אין להם בעיה לעשות גם מעשים טובים. להתחפש במגושמות לסבתא המאחדת

מה שעצוב הוא שהתהליך הזה עובר על כולנו כבר שנים. אנחנו חושבים משהו, מאמינים במשהו, מתפללים למשהו - בכל תחום שהוא - ואז התקשורת משדרת לנו שזה לא בסדר. שזה הזוי. שזה לא פוליטיקלי קורקט

"כבר אז היא וחבריה ניסו לטעון שאין שום אידאולוגיה אמיתית מאחורי ההתיישבות, או אפילו כאב אמיתי מאחורי העקירה: "צר לנו, תושבי חבל עזה, המפונים והבלתי מפונים, אבל נגמרו לנו הדמעות"

אני צופה בסרטון פעם ועוד פעם. כמה אור. כמה חן. ושוב: הפנים לא מוכרות, אבל השם כן. מאיפה? ואז מצאתי את המייל

והנה חלפו 400 שנה, העולם התקדם בכל כך הרבה תחומים, אבל תחום האנטישמיות ושנאת היהודים נשאר אותו הדבר. גויים נאורים עומדים באולם מפואר ומעלילים עלילות ברמה של סיפורי הגולם מפראג. רק שהפעם זה משודר בשידור חי למיליוני צופים בעולם

ידידיה מאיר מאזין לדו-שיח מפתיע, מרגש ויפהפה בין שי גולדשטיין לאלדד יניב. "אייזה פראיירים, נולדתם לעם עם התורה הכי מדהימה, ואתם מפסידים", הוא רוצה לצעוק להם. אבל הם יבינו לבד

מילים גדולות שנאמרות בפשטות ובצניעות, וגם: הניתוק הרגשי של שופטת בית המשפט העליון

הקהל מוחא כפיים, וערב "אשא עיני אל ההרים" יוצא לדרך. מכאן הוא יעלה לפסגות של יהירות, בורות, דורסנות, פחד מהאחר, ובעיקר שנאה. כמה שנאה

ידידיה מאיר שואב כוחות מהדס לוינשטרן, שבעלה אלישע הי"ד נפל בקרב בדרום הרצועה: "ואז הגיעה הלוויה. ושוב נשארתי בלי מילים ועם המון מחשבות"

"כן, יש איזה שבר בלוחות של כדור הארץ. עולה קצת לבה מעל פני האדמה. יש קצת רעידות אדמה. אבל אתה מבין שבעומק קרה משהו הרבה יותר עמוק"