כל התכנים של ענבל אלחייאני

מהו מצבה הטבעי של הנפש, ומה קורה כשאנחנו משתעבדים לרצונותיהם של אחרים? על תשובה במובנה הנפשי

גאווה היא למעשה החצנה של היכולות שה' חנן אותי בהם, והיא מורה על חוסר ההבנה שכל כוחותי ויכולותי אינם שלי, אלא מתנת א-ל, והם נועדו לי כדי שאשלים דרכם ובאמצעותם את ייעודי

כשהיא נותנת לו מעל ומעבר, היא בעצם מבקשת ממנו בתמורה שימלא אחר ציפיותיה ממנו. היא מפנקת יתר על המידה כדי שהוא יהיה אסיר תודה, וירגיש שלא בנוח לעבור על הציפיות שלה ממנו

הכל עובד מצוין כשאני נהנה מהתגובות שלי למצב, כשאני עומד מאחורי פעולותי. הבעיה מתחילה להיווצר כשאני מבחין בכך שאני פועל נגד הרצון שלי: רוצה להגיב א' – אבל מוצא עצמי בעל כורחי מגיב ב'

הרבה מאתנו חולקים זוגיות שלאו דווקא נוצרה מתוך בסיס רציונלי. אם לא בנינו נכון את הגשר לרגש זה, העוזר לנו לחבור אל המהות הפנימית של העומד מולנו - אנחנו נגלה שככל שיחלפו השנים, הגשר יתמוטט

להודות לאנשים הללו זה בעצם להודות לה' שנעזר בהם כדי שלך יהיה טוב יותר, נקי יותר או בטוח יותר

אם אנחנו באמת רוצים להבין איך נכון להתמודד עם הכאב, עלינו להבין תחילה לשם מה הוא כאן

הסתכלות נכונה על פעולת ההקשבה ועל האופן בו היא אמורה להתבצע תאפשר לנו להקשיב באופן פעיל, ותעזור לנו להבין וגם להגיב ביתר שיקול דעת

הניתוק שלי מבן הזוג המופיע על סמך אי ההסכמות שהתגלעו ביננו מאפשר לי לחבור יותר לעומק הזהות שלי ולחיבור שלי עם עצמי, וזהו שלב נצרך

כאשר מבקשים מאתנו להרבות בסיפור יציאת מצרים, מבקשים מאתנו, במילים אחרות, להכניס אותו גם אל תוך המחשבות שלנו

הסיבה שבגללה נכנסתי למערכת היא זו אשר תכתיב את מידת הרצון שלי להישאר בתוכה, חרף כל המשברים והקשיים שהיא תביא עמה

כדי שהאמונה שלי תוכל להכיל מציאות לא ריאלית הנוגדת את המציאות הריאלית, היא חייבת בעצמה להיות משהו שמעל למציאות ומנותק ממנה

כשעם ישראל שוכח מאין הוא בא, לשם מה הוא בא ולאן הוא באמת צריך ללכת, הוא מאבד את הסגוליות שבו, קודם כל בעיני עצמו, ואז בעיני הגויים

שותפות בלבד איננה מספיקה בשביל להביא להישרדותה של מערכת יחסים כלשהי, ולשם כך נחוצה גם מידת השיתופיות בין הפרטים המרכיבים את המערכת

רק מי שהניח לאגואיזם שבו, הניח אותו בצד, יכול לטעום טעמה של מסירות נפש וליהנות מהחוויה שהיא מותירה בקרבו. רק מי שמוכן לחיות עבור הכלל, מוכן גם למות למענו. טור לזכרם של כל חללי המלחמה

כאשר אנו מנסחים משפט כשאלה, אנו מקנים את ההזדמנות למתקשר עמנו להבהיר את עצמו בשנית וביתר דיוק. זה גם בהחלט עוזר לו לדייק את עצמו בתוך עצמו

כמו הפחד מלמעוד כאשר אני נועל נעלים שלא במידתי, כך היא התחושה מלאת חוסר הביטחון כשאני לא לובש את מלבושי הנפש שלי

אם האויב לא מוגדר על ידינו כאויב – הרי שבאופן מתבקש ידינו על התחתונה, ואנחנו במו ידינו מובילים אותו אל הניצחון עלינו

רק בכי כזה, שבא ממקום פנימי עמוק וכואב, בלי הסברים, מתוך תחושה של ביטול, של אי שימוש בשכל, מתוך תחושה שאני לא מבין כלום – רק בכי כזה יכול להביא לשינוי המיוחל

למה אנחנו נתקלים בחיינו באנשים שלא נעים לנו איתם, שמקשים עלינו את ההתנהלות? זה הכל, בעצם, בשבילנו