שאלות באמונה

לנו נראה שוודאי מה יותר טוב מאשר יש לאדם בנים ובנות סביב לשולחנו, ואילו הקדוש-ברוך-הוא אומר: לי יותר חשוב שתשב כך בביתך ללא נפש חיה, ורק בשביל שתרים את עיניך אליי

גם אם הלך הבן לעולמו, הוא לא נאבד מן העולם. כשם שאם הבן עקר מקום מגוריו לעיר רחוקה עדיין לא נגרע מאומה מהיות בנו- אף כאן, וסופו של דבר שההורים יתקרבו אל בנם ויהיו עימו בעולם הנצח שנים אין ספור

נכון, יש כללי התורה מהו רצון ה' מאיתנו, ואנו צריכים להשתדל בהם. אבל אם אנו רואים שקורה לנו, שלא לרצוננו, דבר לא צפוי, סימן שכעת זה רצונו מאיתנו

ענה לו הגאון: "אתה יודע למה יש בחורים שפתאום מאבדים את החשק בלימוד, ונכנסים למשבר?- יש לזה סיבה אחת"

מַעֲלוֹת הַיִּסּוּרִים רַבִּים הֵמָּה, אוּלָם בִּכְלָלוּת יֵשׁ לוֹמַר עֲלֵיהֶם, אֲשֶׁר הֵם "הַצָּלַת נְפָשׁוֹת", וְנִמְנֶה כַּמָּה מִמַּעֲלוֹתֵיהֶם וּמִתּוֹצְאוֹתֵיהֶן הַמְבֹרָכוֹת שֶׁל הַיִּסּוּרִים

למה חבריי מצליחים בכוונת התפילה יותר ממני או מצליחים בזיכוי הרבים ובגמילות חסדים יותר ממני אחר שאני לא פחות מהם בוחר בטוב ומשתדל להשיג הישגים גדולים ולא עולה בידי כמותם?

האיך אפשר שיהודי מאמין יעלה על דעתו שקיומנו הוא בדרך הטבע ויש לייחס את הסיבה והתהילה לצבאנו ולמכשור הנשק שבידינו, היש אפיקורסות גדולה מזו?

ולפעמים יימצא שאומר אדם לחברו מילה אחת או הערה אחת שלא במקום ובזה משפילו ומעליבו, ובכך מביאו לידי כעס גדול וצער גדול, בזה נהיה לאדם כפרה גדולה ממילה קטנה

כי הכול משגח בפרטיות, כמה יסבול האדם מאשתו או האישה מבעלה, כמה ביזיונות, כמה מריבות, וכשלוקח זאת באמונה ובשתיקה בא הוא בזה על תכלית בריאתו לעולם

לו היית, את האימא, צריכה להכין סֶנְדְוִיץ' לאיזה אדמו"ר גדול או לאיזה צדיק בעל מופת, יום יום, באיזו שמחה היית עושה זאת? ולא היית נותנת זכות זו לאף אחד בכל מחיר. ולמה קשה לך להכין את הבן, ולשלחו בשמחה, בתופים ומחולות לתלמוד התורה?