פרשת השבוע

מרגעי הפרידה של יעקב אבינו מילדיו, אנו לומדים מסר חשוב: אותו חסד משמיים שקרע עבורנו את ים סוף – הוא זה ששם כיכר לחם על שולחננו. עלינו להודות על הקיום היומיומי, ממש כמו על ההצלה ברגעי המשבר. אומר המדרש: "מה גאולה פלאים, אף פרנסה פלאים. מה פרנסה כל יום, אף גאולה כל יום"

לעתים אנו מנסים לפעול בדרכים שונות כדי להשיג מטרה מסוימת, אך כאשר רצון הבורא הוא שדבר מסוים יתבצע – הפעולות שייעשו בכדי למנוע מאותו דבר להתרחש, בסך הכל יקצרו את התהליך ויביאו בדיוק לרצון הבורא בדרך מהירה יותר

כשבישרו האחים ליעקב הצדיק שיוסף בנו חי – עדיין לא נחה רוחו. יעקב ידע שחיינו האמיתיים אינם בגוף, אלא בנשמה, ולכן השאלה אינה אם יוסף חי בגופו – אלא האם נשמתו חיה, האם לבו עדיין קשור לתורה. יש בכך לקח גדול עבורנו, לגבי חשיבותו המכרעת של חינוך הילדים בדרך אבותינו

אנחנו רגילים לחשוב על שלום בין מדינות או בין אויבים. אבל ישנו שלום פנימי יותר – בתוך האדם, בין מידותיו ותכונותיו, כך שלכל תכונה מקומה וזמנה. ומהו השלום העמוק ביותר? לדעת בבירור שכל מה שנמצא בעולם מונח במקומו המדויק. הכל מעשה ידיו של אב הרחמן. וכך אמר יוסף הצדיק לאחיו: "לֹא אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה, כִּי הָאֱלֹקִים"

הכרה בהשלכות המעשים היא הבסיס ליראת שמיים. וגם: מה החומרה הגדולה של צום עשרה בטבת?

אנחנו מדליקים את החנוכייה ברשות הרבים "משום פרסומי ניסא". אבל איך פרסום קשור ליהדות? למה צריך לפרסם את הנס? האם יש כאן מקום למחלקת קריאייטיב? ואולי המטרה של כל זה – לפני הכל – היא להחדיר ללבנו שלנו את משמעות הניסים שנעשו לאבותינו ולנו? בימים ההם בזמן הזה

פרשת מקץ מבטאת את הניגודיות שבחוויה האנושית: חומר מול רוח. יוסף הצדיק בחר ברוח. גם אנחנו יכולים לבחור נכון, אם נזכור שנשמתנו דומה לפח השמן: גם אם אדם מרגיש אטום וטמא, כפי שהחשמונאים מצאו את בית המקדש, עליו לדעת, שאם יחפש, הוא ימצא את הנקודה הפנימית הטהורה – ממנה יאיר מחדש את חייו ונשמתו

כולנו רוצים לחיות בשלווה, לשבת מול הנוף עם כוס קפה. אבל לא זה תפקידנו בעולם – וכמה שנקדים להבין זאת, כך ייטב לנו. עם ישראל נבנה מתוך קשיים. האמהות היו עקרות והאבות עברו מסלול אתגרים וכאבים. כאשר אדם יושב במקום ואינו מתקדם בעבודתו הרוחנית, אזי יקפצו עליו קשיים, שיגרמו לו ללכת ולנוע. אבל כשאדם הולך, נע, מתקדם ברוחניות – הוא פוגש מלאכים בדרכו

בפרשת השבוע שלנו, ישנן הרבה שאלות לא פתורות. איך לא חשש יהודה להותיר את חותמו האישי אצל אשה שאינו מכיר? מה היה קורה אם לא היה עומד בהבטחתו? ואיך זה קשור למלך המשיח? דבר תורה לפרשת "וישב"

מה בין גורלו של יוסף אחרי מאסרו הממושך ובין הפריחה שנהנה ממנה עם ישראל בתום מלחמות החשמונאים?

יעקב אבינו נקט בדורון, תפילה ומלחמה. החשמונאים, לעומת זאת, יצאו למלחמה שנראתה אבודה מראש. מה ההבדל בין המקרים?

בלידתו של בנימין, נפטרה רחל אמו. "ויהי בצאת נפשה כי מתה ותקרא שמו בן-אוני, ואביו קרא לו בנימין". מפרש השבט שמעון: בן-אוני – כי כולם יצטערו על אמו שנפטרה, בן-ימין – כי יעקב הבטיח לעצמו שהוא יהיה לילד כאב וכאם יחד, לבל יחסר לו דבר. ברגעים הקשים, כל אחד מאיתנו יכול לבחור – האם לשקוע, או לקום ולעזור לאחרים שסובלים כמונו, ורק אנחנו יכולים להבין ללבם

בפרשת השבוע מסופר על מאבקו של יעקב עם איש אלמוני. אבל התורה אינה חושפת את זהותו של אותו מתאבק נסתר, מה הייתה מטרתו, או מדוע הוא חושש מהשחר. מבאר הרש"ר הירש: המאבק הוא עם היצר הרע – והשחר הוא השכל. כשאנו רק מתבוננים במעשינו ומתמקדים בהשלכותיהם, עולה השחר על הכרתנו המעורפלת – ופיתוייו של היצר הרע מתפוצצים כבועת סבון

תמיד היו בעולם דמויות חצופות ואטומות – כמו לבן. ותמיד, עד בוא המשיח, תתמיד השנאה לישראל

בניו של רבי שלמה כבר הכירו את טוב-ליבו של אביהם, ובכל זאת שאלו: "למה אתה מסייע לו להתחרות בך?" רבי שלמה חייך ולימד את בניו פרק בביטחון בה': "את הפרנסה שנקצבה לכל אדם מן השמים לא ניתן להגדיל או להפחית בשום צורה. אלא שצריכים וזקוקים להשתדלות בכדי לקבל אותה בדרך הטבע"

מעשה באליהו הנביא שהלך עם חסיד אחד בדרך, ועברו על יד נבלה של בעל חיים. אמר אותו חסיד, כמה מסריחה נבלה זאת. אמר לו אליהו הנביא, ראה כמה לבנות שיניה. אחר כך עברו על יד אדם חוטא, ואליהו הנביא מיד סתם את חוטמו. אבל אותו חסיד – לא הריח שום ריח רע. המציאות האמיתית של העולם היא המציאות הרוחנית

עשיו וישמעאל שונים מאד זה מזה. איך ניתן להסביר את הברית ביניהם? התשובה – בפרשת השבוע

אמר הבעש"ט לתלמידיו הקדושים: ראיתי בשמי מרום שעושר רב טמון ליהודי זה, כל שעליו לעשות הוא להיאנח אנחה אחת מעומק ליבו. אבל תמימותו והעובדה שלא ביקש רחמים ממרום, מנעה ממנו את הרכוש. נאלצתי לרוקן את ביתו מכל בכדי שייאלץ להיאנח ויזכה לעושר המוכן לו

היהדות מייחסת חשיבות כבדת משקל לדמעות – הן לדמעות שאנו בוכים בתפילה או צער, והן לאלה שגרמנו, חלילה, לזולת לבכות. כל הדמעות האלה נספרות על ידי הבורא, אחת אחת, ואינן הולכות לאיבוד. ואיך השפיעו על העולם הדמעות שבכה עשו? דבר תורה לפרשת תולדות