לאור המהר"ל

האם זה הבסיס שכל מצוות התורה הם רק פרטים שלו? האם אפשר בדרך זו להסביר למשל את מצוות השבת? או את המצווה להניח תפילין?

בעוד שלבוש מותאם וחופף למידות האדם, הרי שבכתר שני חלקים: בתחתיתו הוא מולבש על ראש האדם - אך בחלקו העליון הוא מתנשא מעליו

בתוכנית המופשטת - מתחילים מן העיקר, שהוא התכלית המופיעה במחשבה תחילה ואשר לשמה נעשה כל המעשה. בתוכנית המעשית - מתחילים מן הטפל, ויוצקים את היסוד לפני שמגיעים אל בניית ההיכל עצמו

התכונה של דבר קדוש היא, שהוא מופשט מכל דבר גשמי, וממילא מבטא אחדות, שכן ההפרדה בין גופים שונים קיימת רק בהוויות פיסיות

כאשר אין לאדם ערך עצמי, שהוא כלי חיוני לשמירה על רמה מוסרית ראויה, הוא יכול בכל זאת לשמור על כבודו ועל תדמיתו העצמית ע"י שילבש בגדי כבוד

לאדם אין סמכות מוסרית לשפוט אדם אחר, והוא גם לא מסוגל לרדת לחקר האמת ולדעת מה באמת היה בין אדם לחברו ובין איש לאשתו. המשפט לאלוקים הוא, והדיין נושא בשליחות אלוקית

לכאורה ניתן היה לסבור כי היהדות היא "לאום" כשאר האומות, וייחודו של עם ישראל בהיותם צאצאים ביולוגיים של שלושת האבות. אך כאשר מגיעה האפשרות לצרף גר, הגדרת ייחודו של עם ישראל מחייבת חשיבה מחדש

מהות של מים שאין להם צורה, והקשר המפתיע בין מים למילה "מה" – כמעט בכל השפות

באלו מצוות קיים המושג של "שכר פסיעות", ולמה אי אפשר לתפוס את הרוחניות במושגים של ארבעה ממדים?

שלוש הקבוצות של מכות מצרים מלמדות אותנו שיש אלוקים, שהוא משגיח עלינו בהשגחה פרטית, ושאין עוד מלבדו. מכות מצרים על פי המהר"ל

שמירת הסוד מביאה לגאולה גם אם אינה מעשה נאצל. שמירת הסוד כשלעצמה גורמת לאדם להתמקד בעולמו הפנימי והרוחני - וזו סגולת הגאולה

דווקא ההכרה במציאות של שניות הביאה את רחל לאיחוד של עם ישראל, שהרי ויתרה ונתנה מקום גם לאחותה. אחדות זו הנובעת מוויתור אישי היא נקודת האור

היוונים סברו כי אין שום דבר מעבר למה שאדם תופס בחושיו, ואין בידי האדם להתחבר למערכת של חכמה עליונה, כי אין חכמה שמעבר לשכל האנושי. לעומת זאת, בחכמת התורה יש ממד שמעבר להיגיון האנושי

כשם שהאחים שנאו את יוסף על שום מעלתו וניתוקו מהם, כך יוסף לא ירד לסוף דעתם של אחיו ולא הבין את דרכיהם

אין נתק בין שמיים וארץ, יש ממשק ביניהם. יש "מקום תפילה" ארצי, שבו האדם נטוע בהווייתו הגשמית, ועם זאת ראשו מגיע השמימה