הרב אייל אונגר

את הדחיינות יש למגר באופן גורף, מבלי להשאיר לה מדרס רגל. כשאנחנו מאפשרים לדחיינות לחדור אל חיינו – קשה מאוד לעצור אותה

כמו בובה שמופעלת על ידי קפיץ שעד שהקפיץ אינו מתוח במקסימום – הבובה אינה יכולה לנוע, כך גם אותם אנשים: הם מתרגלים לפעול ביעילות רק כאשר הלחץ מגיע לשיאו

אותן סיבות שגרמו לו להימנע היום מלהתחיל את העבודה – לא תתפוגגנה מחר. אדרבה, מחר יהיה גרוע יותר בגלל שכעת הוא כבר 'מקצוען' המורגל בדחיינות

אדם מאחר לתפילה פעם אחת משום שהוא דוחה את הקימה בבוקר. הוא מבטיח לעצמו שזו הפעם האחרונה ושמחר יקום מיד בזמן ויגיע מעשרה הראשונים לבית הכנסת, אבל בפועל, מה שקורה הוא שאותו אדם מתרגל לאחר

אם הפרסום שניתן למתן הלוחות הראשונות היה בעוכריהם, מדוע אכן בחר הקדוש ברוך הוא לתת את הלוחות הללו בפרהסיה?

אמת, חובה לשאוף גבוה. אלא שעם השאיפות, הגמישות המחשבתית מאפשרת לאדם לקבל שקצב החיים וקצב מימוש השאיפות שונה ממה שהוא מצפה לו

נהדר שאדם שואף לניצול מקסימלי של זמנו, אך המצב גרוע כשהוא פוגע בעצמו בצורה קשה מדי על כך שהוא לא מנצל כראוי את זמנו